ר. בנדטוביץ'
"גן הלהבה... גן הלהבה... למען השם... איפה הגן הזה נמצא?", שמוליק אחז בידו הקטנטנה של יונתן, חש את לחלוחית הזיעה מחליקה את אצבעותיו.
"סליחה, גברתי, איפה גן הלהבה?", הוא פונה לאישה שחוצה את הכביש, נענה בשלילה. הוא נוקש על דלתות הבתים שלימינו ושמאלו. השעה שמונה בבוקר, וכבר אין נפש חיה. הוא חוזר אל הרכב, מושיט יד אל הדלת וממנה אל הטלפון. יונתן מביט בו, חסר אונים, מתבונן במורכבות החדשה הזו.
"תקשיבי, אני מחזיר אותו הביתה", פרץ ממנו התסכול. "חצי שעה אני מחפש בשום מקום גן להבה. חצי שעה. שנינו נוטפים פה בחום הזה, ואין לי קצה של חוט. איך שלחת אותי ככה?".
המילים המאשימות מתגלגלות ממנו בחוסר אונים. "תשיגי לי מיקום, תשיגי לי טלפון של גננת, קצה חוט, משהו", הוא מגרד קורטוב היגיון מראשו המיוזע, מאיץ צעד לימין צעד לשמאל, והיד של יונתן שוב נשמטת לו.
שירה סופגת אותו מהעבר השני של הקו. "איך הוא מדבר?", עולים בה הקולות, "ועוד ככה, ברחוב?".
ומה תענה עכשיו? ואיך הכול התחיל, למען השם? היא טעתה. שיערה שביישוב הקטן כולם מכירים את כולם ויידעו לכוון אותו. בפועל, אף אחד שם לא קורא לגן בשמו, אלא בשם הגננת או בקוד פנימי אחר.
עכשיו מה נשאר לך, שירה?
להיות איתם.
"בחום הזה!", היא מביעה אמפתיה. "כבר עשרים וחמש, הולכים בלי לדעת לאן... מייאש ממש", היא בהזדהות. כבר לא משנה לה אם ימצא את הגן או ששניהם, יונתן והוא, יחזרו הביתה.
הוא מכחכח בגרון. "כן ממש ככה, אני אומר לך, התייבשנו שנינו". הוא מביט אל יונתן, חש את אוזניו כרויות.
"הנה, מצאתי את הכתובת," היא אומרת בפרץ של הקלה", איך פספסתי את זה?".
"או, יופי, ברוך השם" הוא נושף בהקלה, "וגם את לא תאבדי זמן יקר, אני יודע כמה עבודה יש לך על הראש".
והיד הקטנה של יונתן משתרבבת לתוך ידו, איתנה.
בסיטואציה כזו יש המון לחץ.
של הבעל, של הילד, שלה מולו ומול האנשים, ומול המחויבות שלה לעבודה. מול הטעות שלה. מול סגנון הדיבור שלו...
במקרה כזה נכון לשחרר, להרפות ולהתחבר לתחושות שלו מול הטעות שנעשתה. ומשם, יחד, להיחלץ ממנה.