הרב מענדל קפלן הוא שליח בטורנהיל, טורונטו. בתקופת הקורונה הוא קיבל טלפון מאדם בשם יונתן וייס, ששאל האם יוכל להצטרף לבית הכנסת שלהם. עד עכשיו נסע ברכב לבית כנסת רחוק, אבל הוא רוצה לצעוד ברגליים למקום קרוב יותר. בימי הקורונה, אפילו המתפללים הקבועים נמנעו מלבוא, אבל יונתן וייס התעקש להצטרף. הוא הפך מהר לחלק אינטגרלי מהקהילה. אדם שמח, חברותי, שיודע לומר מילה טובה. אבל מה שהכי מעניין הייתה ההתקדמות הרוחנית שלו. למרות שבני משפחתו לא מיהרו לגבות אותו ואשתו קשורה עם הקהילה הקונסרבטיבית, וייס התחבר יותר ויותר. הוא נעשה מצטרף קבוע לנסיעות של הקהילה לאוהל של הרבי, הוא התחזק בשמירת מצוות, ואימץ החלטה לשמירת שבת ושינוי חייו מהקצה אל הקצה.
זו הייתה שנת 'הקהל' והרב קפלן החליט לקיים השנה התוועדויות קהילתיות בבתי המתפללים. בראש חודש כסלו התקיימה ההתוועדות בביתו של יונתן. הלילה ירד והציבור הלך ופחת, עד שלקראת חצות נותרו חמישה אנשים. יונתן היה אחרי הרבה 'לחיים' וביקש לפרוק את סיפור חייו.
"מה מוביל אותי? למה הצטרפתי לבית כנסת אורתודוקסי? מה מניע אותי לשמור שבת? ובכן, יש לי זיכרון מהילדות שלא נותן לי מנוח. נולדתי לפני כשישים שנה במונטריאול. חיי היו קשים, אבי עזב את הבית והותיר את אימי עם שלושה ילדים קטנים. יכולתי להיזרק לרחוב, אבל ילד בן גילי התחבר איתי. אני זוכר שקראו לו 'יינה' (יונה, במבטא אידישאי-רוסי) ויינה התעקש להזמין אותי לבית הכנסת. הוא היה מעיר אותי בשבת והיינו צועדים לתפילות. אביו של יינה נתן לי סידור במתנה, והיה עוד חבר של יינה, ילד כמונו, שעשה לי מבצע נושא פרסים אם אלמד את הפסוק 'תורה ציווה' בעל פה...
"השנים חלפו. לא ראיתי את יינה, אבל הצעידות ההן לבית הכנסת לא נותנות לי מנוח. הכרתי בחורה שאינה יהודייה, חשבנו להתחתן, אבל ברגע האחרון משהו עצר אותי. בסוף מצאתי אישה יהודייה, שהיא עצמה קשורה עם קהילה אחרת, כאמור, אבל אני עוד רדוף בזיכרונות הטובים של בית הכנסת של יינה ובחרתי בקהילה אורתודוקסית. עם כל הקשיים שעברתי בחיי, מתנה אחת לא עזבתי: הסידור שקיבלתי מאבא של יינה. הנה הוא מונח כאן על המדף והוא התקווה בחיים שלי. עכשיו, מה שמשגע אותי הוא איפה יינה? מאז שנת תשל"ז (1977) עברו 45 שנה ולא ראיתי אותו".
הרב קפלן מכיר רק יינה אחד... הרב יונה שור, מנהל התלמוד תורה של חב"ד בטורונטו. הוא הרים טלפון בחצות הלילה ושאל: "אולי הכרת פעם ילד במונטריאול בשם יונתן וייס?". הייתה שתיקה לרגע. "יונתן? הוא הזיכרון הכי טוב שלי! אבל כבר 45 שנה הוא נעלם". לקח לו עשר דקות כדי לנחות בביתו של יונתן וייס, אל תוך התוועדות חסידית של ראש חודש כסלו, ואם החיבוק ביניהם היה תחנת כוח הוא היה יכול להפיק עוצמת חשמל שתחמם עיר שלמה...
המדור מוקדש לזכות הילדים
מעיין שושנה, מיטל דבורה ואמיתי ישראל חרוד