התורה נחתמת בהחלטה המטלטלת לשבור את התורה לרסיסים. מדוע?
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". מאה ועשרים שנה של מהפכנות ששינו את העולם, נחתמות במילים האחרונות של התורה. משה הוא דמות הרואית חד פעמית, שלא קם ולא יקום מי שיעשה את מה שהוא עשה "לעיני כל ישראל".
הרמב"ן ורבינו בחיי מפרשים את המילים החותמות את התורה - "לעיני כל ישראל" - כהמשך של התיאור שלפניהן: "לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים... לעיני כל ישראל". משה חולל פלאים בפומבי לעיני כל העם.
רגע של הכרעה
אולם רש"י חותם בפרשנות מפתיעה: "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'יישר כוחך ששיברת'". הביוגרפיה של משה והתורה כולה נחתמים ברגע ה'שבירה' של משה, כשהוא הבחין בחוטאי העגל רוקדים סביבו במחולות והוא הטיח בקרקע את לוחות הברית שקיבל מידי הבורא. הקב"ה הסכים בדיעבד להחלטתו הקשה ושיבחו: "יישר כוחך ששיברת".
האם זו פסגת ההישגים בו אמור להיחתם סיפורו של משה?! האם יעמוד אדם על קברו של אביו (ל"ע) וייפרד ממנו באזכור רגע של זעם בחייהם המשותפים, בו הטיח צלחת בקרקע?! האם זה כבודה של התורה עצמה - להיחתם באזכור הרגע בו הוטחה בקרקע ונשברה לרסיסים?!
בהתוועדות שמחת תורה תשמ"ז (לקוטי שיחות לד/217), הרבי מליובאוויטש הציג הסבר מהפכני. הדברים נאמרו בבכיות מרטיטות כשהרבי נשנק בכל מילה. אלפי החסידים שהתקבצו לחגוג את ה'הקפות' עם הרבי, לא ישכחו לעולם את פרץ המיית הלב שבקע מאוהבם של ישראל.
שבירת הלוחות הייתה פסגת ההקרבה של משה. ארבעים שנה של מסירות התנקזו להחלטה קריטית אחת שביטאה את תמצית הווייתו של רועה ישראל (לפי רש"י תישא לד/א).
כאשר יורד משה עם הלוחות ומבחין בעם החוגג סביב העגל, הוא מבין שהוא אוחז בידיו את 'תעודת הפטירה' של העם. הלוחות הן כעין 'שטר כתובה' בין הקב"ה וישראל, ואם הוא מעניק להם את הלוחות - הוא מאשרר את מחויבותם לברית ה', ובד בבד גוזר עליהם כליה כעונש על הבגידה הנוראה. "עלובה כלה המזנה תחת חופתה", כלשון חז"ל הידועה.
היהודי חשוב יותר
פעימות הלב של משה נעצרות והוא מקבל את החלטת חייו. הוא שובר את 'מעשה אלוקים' ומציל את חייהם של ישראל. אחר כך יתייצב בפני ה' וילמד עליהם זכות: וכי מסרת להם שטר כתובה?! הייתה ביניכם רק הסכמה עקרונית בעל פה, שאינה מחייבת עונש מוות על הפרתה.
אי אפשר להקל ראש במשמעות ההחלטה. בשבירת הלוחות, משה שובר את עצמו ואת מה שהוא אמור להשאיר אחריו. משה היה בראש ובראשונה מוסר התורה, השליח שהוריד את השמיים לארץ והשמיע את דבר ה' בחלל העולם, ככתוב בתחילת פרשתנו: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". כשהוא מטיח את הלוחות בקרקע, הוא רומס את מה שלא יישאר אחריו. הוא אינו יודע כיצד תהיה תגובת ה' להחלטתו הקשה והאם יינתנו לוחות נוספים.
זאת תמצית ההספד על משה רבינו: לא היה אוהב תורה כמותו - אבל הרבה יותר מכך: לא היה אוהב ישראל כמותו, שמסר את קיומו עבור ישראל.
משה מכיר את דברי התנא דבי אליהו: "ישראל קדמו לתורה". התורה ניתנה כדי לחנך את עם ישראל ולא כדי להחליף את עם ישראל חס ושלום. יהודי הוא השתקפות צלמו של הבורא, ונוכחותו בעולם היא הכרח קיומי.
רוחו של משה לא נחה גם אחרי שבירת הלוחות והוא קורא בצלילות הדעת: "ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת!". לא לחינם נמצא הפסוק בספר שמות פרק ל"ב פסוק ל"ב. זאת מחווה זעירה לליבו הרחום של גדול אוהבי ישראל.