סוכה - כי כך ציוונו ה'
ישנה קושיה עצומה, המצריכה עיון: אין מצוה בתורה, שעשו בה צירוף של כל כך הרבה הקלות, כמו מצוות סוכה.
אדם יושב בסוכה, יש חור במחיצה, היא איננה סגורה - לא נורא, יש דין "לבוד". המחיצה נחשבת כאילו היא סתומה.
הסכך הכשר מרוחק מהדפנות? - לא נורא, יש דין "דופן עקומה". הדופן כאילו מתעקמת והרי היא כמגיעה לסכך.
הדופן נמוכה ולא מגיעה לסכך, חלק מהגובה נשאר פתוח. - לא נורא אומרים "גוד אסיק", והדופן כאילו עולה למעלה.
אין לסוכה ארבע דפנות, גם לא שלוש, יש לה בסך הכל שתי דפנות ועוד דופן שלישית ברוחב טפח? - לא נורא, ישנה הלכה למשה מסיני שמספיק "שתיים כהילכתן ושלישית אפילו טפח".
הסכך מסוכך רק חמישים ואחד אחוזים משטח הסוכה, כאשר בחלק משעות היום יש בה שמש, ואדם יושב תחת השמש? - לא נורא, מכיוון שסוף כל סוף, בשעה מסויימת, כשחמה בראש כל אדם, "צילתה מרובה מחמתה" - הסוכה כשרה.
נראה, על פניו, שקיבצו והביאו את כל ההקלות האפשרויות אל מצווה אחת...
ולא זו בלבד, אלא שאפשר לעשות את הדפנות של הסוכה מכל דבר, גם מרהיטים שראו ימים יפים יותר, ועתה הם בדרכם לאשפה, מדיקטים שבורים ואפילו מקרטונים, ולסוכך ניתן בפסולת גורן ויקב, והרי לך סוכה למהדרין... מכל אלו אדם בונה את הסוכה, והם מקבלים קדושה עליונה, ואסור להשתמש בהם כמו קורבן!
והנה, באותו חג עצמו, כשמגיעים למצוות ארבעת המינים, פתאום מחמירים בחומרות על גבי חומרות. מחפשים בזכוכית מגדלת אם אין נקודה זעירה שחורה על האתרוג. נקודה קטנה שכזו - יכולה לפסול את האתרוג. לא שמענו על שום פרי, מפירות ההדר, שמישהו מסתכל על העוקץ שלו... בלאו הכי אין מישהו שאוכל את העוקץ של התפוח... זה לא מעניין אף אחד אם העוקץ נמצא או לא. רק באתרוג, אם נפל לו העוקץ - האתרוג פסול.
ושוב נוטלים את הזכוכית מגדלת להתבונן על חודו של הלולב, אם אין שם פתיחה זעירה, או שחלילה, נקטם קצה העלה במשהו זעיר, שלא ניתן לראותו בעין רגילה, בלי להשתמש בהגדלה.
מתבוננים, ושבים ומתבוננים, מודדים, ושבים ומודדים, אם שלושת העלים של ההדס, יוצאים בדיוק בקו אחד, "חוט המקיף", ואם הם לא יוצאים מאותו קו - ההדס פסול.
מה קורה כאן? באותו חג עצמו אנחנו מתנהגים בהנהגות שונות שהן לכאורה תרתי דסתרי. מקילים מאוד במצווה אחת, ומחמירים מאוד במצווה השנייה, וישראל, עם קדושים, מוכנים להשקיע דמים מרובים ולקנות ארבעה מינים מהודרים, עם כל החומרות.
מה ההבדל בין שתי המצוות הנוהגות באותו חג? מדוע במצוות סוכה, מקילים, ובמצוות ארבעת המינים, מחמירים?
שמעתי על כך תירוץ נפלא:
אם יגידו לבן אדם: "לך תגור במדבר. תסתדר שם בתוך איזשהו אוהל" - הוא לבטח ישלול את הרעיון. בשיכלו הוא מבין שלא שייך להסתדר במדבר בלי תנאי מגורים הולמים. המדבר הוא מקום מסוכן, יש בו נחשים, ושאר מיני פורענויות. הוא לבטח יאמר, על פי הבנתו ושיכלו: "כדי לגור במדבר צריך מינימום של בית, סגור ומוגן, ולא אוהל רעוע!"
סוד מצוות סוכה הוא: שים את שיכלך בצד! הקב"ה בעל הבית, והוא יגן עליך גם אם תדור באוהל רעוע, בן שתי דפנות ושלישית אפילו טפח. גם באוהל כזה תסתדר! אתה תראה שתסתדר גם במה שנראה לך לפי השכל שלך שלא תוכל להסתדר בו.
גם אם הפרוץ מרובה, גם אם אין דפנות, גם כשאתה חשוף לאוויר - ה' צילך, ושומר עליך בצל כנפיו הנאמנות.
כשמגיעים למצוות ארבעת המינים, וְשֶׁכֶל האדם לא מבין מה האסון הגדול אם יש על קליפת האתרוג נקודה שחורה, ושיכלו גם לא מבין את מי זה מעניין אם נפל לאתרוג העוקץ, או מה זה משנה אם שלושת העלים של ההדס לא יוצאים ממש מאותו חוט המקיף - גם כאן אומרים לאדם: שים את שיכלך בצד תעשה את מה שהקב"ה אומר לך לעשות, בין אם השכל מבין, ובין אם אין הוא מבין!
סוכות
כי יצפנני בסוכה ביום רעה
"ושמחת בחגך" - אחרי חודש אלול, אחרי כל כך הרבה "סליחות", אחרי ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור, אנחנו יכולים להרגיש מזוככים יותר, טהורים יותר, רוחניים יותר. זוהי ההזדמנות שלנו להאיר את הנשמה. להתפלל, להתחזק, ולרכוש את המבט הנכון על החיים: כל עוד עסוקים בעמל להשביע את הגוף - לא ניתן להגיע לסיפוק ולשמחת חיים. הנאה רודפת הנאה, תאווה רודפת תאווה, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו.
בארבעת הימים הללו שבין יום כיפור לסוכות, כולנו עסוקים בהתלהבות וללא לאות בהכנות לחג, בבניית הסוכה וברכישת ארבעה מינים מהודרים, ובכך הננו מאירים את הנשמה ונותנים לה את סיפוקה, וכיוון שכך - הנשמה שבנו תקרין שמחה, שתאפשר לנו להיכנס אל החג בשמחה, לשבת בסוכה בצילא דמהימנותא בחדווה, ולרקוד בשמחת בית השואבה בגילה.
מראש חודש אלול עד שמחת תורה אומרים, פעמיים בכל יום, את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", הסיבה לכך היא, משום שבמזמור זה נרמזים שלושת המועדים: "אורי" - זה ראש השנה, "וישעי" - זה יום כיפור, "כי יצפנני בסוכה" - זה סוכות.
נשאלת השאלה, מדוע הפסוק קורא לחג הסוכות "יום רעה"?
"כי יצפנני בסוכה ביום רעה"?
ביום כיפור זכינו למחילה מוחלטת - "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם" (ויקרא טז, ל). אדם שעשה תשובה - יוצא מיום כיפור נקי לגמרי. כל עוונותיו נמחלו לו.
אלא שכאן מתחילה להתעורר בעיה, וכדי לעמוד עליה, נקדים :
מנשה בן חזקיה היה רשע גמור. חָטָא והחטיא את ישראל באופן קשה ביותר, עד כדי כך שהעמיד צלם בהיכל.
ויהי היום והוא החליט לחזור בתשובה. מספרים חז"ל (דברים רבה ב, כ): "היו מלאכי השרת מסתמים חלונות של רקיע שלא תעלה תפילתו לשמים. מה עשה הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד, וקיבל את תפילתו".
המפרשים שואלים מה פירוש הדבר שהקב"ה "חתר חתירה"? והם אומרים דבר נורא: "הקב"ה העלים ממידת הדין שמנשה חזר בתשובה! כדי שמידת הדין תהיה "רגועה" שהדין ימוצה עם מנשה עד הסוף והוא ייענש במלוא החומרה על כל העבירות הנוראות שחטא והחטיא, הקב"ה העלים ממנה את האמת! מידת הדין לא ידעה שמנשה חזר בתשובה, ושהקב"ה מחל לו, ולא עוד אלא שהוא נהיה הממונה, האחראי, על כל בעלי התשובה שבעולם. כך היא לא יכלה לקטרג ולמנוע את קבלת התשובה של מנשה.
וזה בדיוק מה שקורה איתנו בחג סוכות. עברנו את חודש אלול ואת הימים הנוראים. זכינו למחילה מוחלטת. אלא שכאן באה מידת הדין ומקטרגת: "ריבונו של עולם! הם חטאו לפניך בכל כך הרבה חטאים, מהם חמורים ביותר, אי אפשר לקבל את תשובתם!"
זהו "יום רעה" - יום שבו מידת הדין מקטרגת.
מה עושה הקב"ה? הוא אומר לנו: תברחו לסוכה! "כי יצפנני בסוכה ביום רעה"! שם, בסוכה, יצר הרע לא נכנס! מידת הדין אינה יכולה להיכנס ולקטרג, ובה נשהה עד הושענא רבה, שהוא יום גמר החיתום, וכך נינצל ממידת הדין.
מה גדולה היא, אפוא, השמחה, שאנחנו יכולים לשבת בסוכה, בצילא דמהימנותא, ולשמור על הנקיות והטהרה להן זכינו בכל מהלך הימים הנוראים, מבלי שמידת הדין תוכל לקטרג עלינו, ושם, בתוך הסוכה, להתחזק בהשקפה הנכונה על מהות החיים, ולהגיע למסקנה המתבקשת שהשמחה האמיתית יכולה להיות מושגת רק כאשר נשמח את הנשמה, החלק האלוקי שבנו.
זו גם הסיבה לכך שבחג הסוכות נוטלים את ארבעת המינים ומנענעים אותם לכל הכיוונים. ארבעת המינים, כידוע, הם כנגד איבריו של אדם: הלולב - כנגד השידרה, ההדסים - כנגד העיניים, הערבה - כנגד הפה, והאתרוג כנגד הלב. אנו נוטלים את כל איברינו, ומנענעים אותם לכל הכיוונים, שכוונתנו היא: לגרש את יצר הרע מעלינו, ולא לתת לו שום אפשרות להתקרב אלינו. בכך אנו משעבדים את כל איברינו לעשות רק טוב בעיני ה', ומחברים בין הנשמה לגוף.
כאשר חיבור זה נוצר - אדם מגיע אל נקודת האושר בחייו. הוא מנצל את חייו בצורה נכונה, ולא מבזבז אותם לריק, למילוי תאוות שבלאו הכי אין להן סוף, ולעולם לא ירגיש מהן סיפוק ושובע.
(דורש טוב/ר' משה בויאר שליט"א)
פנינים
"פרי עץ הדר" (כג, מ)
רמז יש בפרי עץ ההדר לדרגתו של היהודי:
בשיר השירים נאמר: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים", וביאר התוספות שהכוונה לאתרוג.
המפרשים שואלים מה מיוחד באתרוג? - שהוא 'דר באילנו משנה לשנה".
ואומר על כך רבי אליהו לופיאן: לאתרוג, שיכול להמשיך לצמוח על העץ משנה לשנה, ישנה מעלה וחסרון לעומת פירות אחרים. מעלתו - שהוא יכול להמשיך לגדול עוד ועוד, אך חסרונו - אם הוא נופל, הוא מתפוצץ ונפגם יותר מפירות קטנים שנופלים.
כך הוא היהודי: אם הוא מחובר לעץ החיים, לתורה - יכול הוא לפרוח ולצמוח, לגדול ולהיות ענק שבענקים. אבל אם, חלילה, מתנתק הוא מהתורה - הוא מידרדר עד שאול תחתית. ונעשה גרוע מן הגויים, כמו שאמרו חז"ל: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין - יורדין עד עפר, וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים".
(ומתוק האור)