מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך
ברחוב אלקנה ובסביבתו התגוררו רבנים גדולים לצד יהודים פשוטים, שומרי תורה וכאלה שעדין לא. יהודים של צורה, תלמידי חכמים, נצולי שואה, חסידים ואנשי מעשה, שיצרו יחדו פסיפס אנושי מדהים. אפלו מנקה הרחוב מטעם עירית ירושלים היה יהודי מעולי תימן עטור פאות וזקן שבין נקוי למשנהו שוחח עם העוברים ושבים בדברי תורה כאשר המטאטא בידו. כששאלוהו מדוע הוא עוסק בעבודה 'בזויה' זו, היה מתרעם ועונה: "נדרתי נדר עוד בתימן והתפללתי שאם יזכני הי ללעלות לארץ הקדש, אנקה את רחובות ירושלים"
משל לאדם שהיה צריך לעבור ניתוח. הרופא המרדים הגיע כדי לתת לחולה זריקת הרדמה, אך החולה סירב בתוקף. "מדוע?!", שאל הרופא המרדים. "הזריקה כואבת", אמר החולה, "אני מעדיף לעבור את הניתוח בלי הרדמה". אבל לחתוך בבשר החי כואב הרבה יותר מאשר זריקת ההרדמה. ייסורי העולם הזה הם כמו כאב של זריקת הרדמה לעומת כאבים של ניתוח בלי הרדמה של עולם הבא.
הנבון לומד מניסיונו, החכם מניסיון אחרים.
אני אסיר תודה לכל מי שאמר לי 'לא' הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי.
למן שחר טל ילדותו של רבי מאיר מפרימישלאן, עת שקד על דלתי תורה בפודהייץ, לא חדל לעמול ולהתעלות בקנייני התורה, עד אשר היה לגאון מופלא בכל מכמניה, הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר. אמנם, כדרכם של רבים מצדיקי הדורות בימי קדם, וכממשיך נאמן בנתינות אבותיו הקדושים, אשר צעדו לאורו של מרן, אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש, לא גילה רבי מאיר את גאונותו לרבים, לא בנגלה ולא בנסתר. אמנם, לעיתים מסוימות, כאשר השעה היתה צריכה לכך, ניבעו סדקים בפרגוד ההסתר, ואור גדול של גאונות בכל מקצועות התורה, הנגלים והנסתרים, בקע וגילה על טיבו ומהותו של הגאון החוסה בצל פרגוד ההסתר והענווה.
האדם צריך להכניע את רצונו מפני רצון ה'.
היחס שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי יִצְחָק בְּלָאזֶר לְאִשְׁתּוֹ וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ הָיָה מֵפְלָא. הוּא הָיָה רָגִיל לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם לְהִתְיַחֵס לְאִשְׁתּוֹ בְּכָל הַכָּבוֹד וְהַזָּהִירוּת, כְּמוֹ לְאָדָם זָר, לְבַל יִפְגַע בָּהּ בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים אוֹ בְּאֵיזוֹ מִלָּה מַעֲלִיבָה וַעֲקִיצָה, וְהוּא הָיָה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מקְיָּסֵ.מֵאִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים, וְלַמְרוֹת סבלו הרב מערירותו, וְעַל אַף תְשׁוּקָתוֹ הָעַנָּה לְהָקִים זֶרַע וּלְהַשְׁאִיר לוֹ שֵׁם וָזֵכֶר, כְּפִי שֶׁהוּא מְצַיֵן בְּהַקְדָּמַת סִפְרוֹ "פְּרִי יִצְחָק", עִם כָּל זאת, גִּלְאֵל עִמָּהּ יוֹתֵר מִשְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה וְלֹא הִצִּיעַ לָהּ גַּט. רַק אַחַר שאשתו באה לפניו בְּהַשָּׁעָה זוֹ, וְהוּא כְּבָר יוֹתֵר מִבֶּן חֲמִשִׁים שָׁנָה, הִסְכִּים לְגָרֵשׁ אוֹתָהּ. אֲבָל גַּם אָז דָּאַג לְקִיּוּמָהּ, נָתַן לָהּ סְכוּם כֶּסֶף גָּדוֹל, שָׁלַח אוֹתָהּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכִלְכֵּל אוֹתָהּ בְּרֶוַח כָּל יְמֵי חַיֶיהָ.
על מנת להצליח, הרצון שלך להצלחה צריך להיות גדול יותר מהפחד שלך מהכישלון
נקודה למחשבה
סִפּוּר מֻפְלָא סִפֵּר מָרָן רַבִּי חַיִּים עוֹזֵר גְרוּדְזִינְסְקִי, לְרַבִּי בָּרוּךְ בַּיְבֶלְזוֹן ר"מ בִּישִׁיבַת רָאדִין: כְּשָׁשֶׁהִתְקָרֵב הַכּהֵן הַגָּדוֹל רַבִּי יִשְׂרָאֵל מֵאִיר הַכֹּהֵן מֵרָאדִין בַּעַל הֶ"חָפֵץ חַיִּים" לְגִיל הַזִקְנָה, נָשָׂא אֶת זוגתו השניה. וְהִנֵּה בַּשָׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְאַחַר נִשׂוּאָיו, לִקְרַאת חַג הַמֶּכּוֹת הֵקִים "הֶחָפֵץ חַיִּים" אֶת סֶכָּתוֹ לְיַד הַבַּיִת בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה נוֹהֵג תָּמִיד לַהֲקִימָהּ, מָקוֹם שֶׁאֵין רַבִּים מְהַלָּכִים שָׁם. לְאַחַר שֶׁהַפֶּכָּה כְּבָר עָמְדָה עַל תִּלָּהּ, יָצְאָה רַעֲיָתוֹ הָרַבָּנִית הַחוּצָה, הִסְתַּכְּלָה בַּפֶּכָּה, הִרְהֲרָה מְעַט וּפָנְתָה אֶל בַּעֲלָהּ: "יִשְׂרָאֵל מֵאִיר! המקום אינו מתאים כְּלָל לַמֶּכָּה, לְפִי דַּעְתִי רָצוּי לְהַעֲמִיד אֶת הַמֶּכָּה שָׁם", וְהִצְבִּיעָה לְעֵבֶר הַמָּקוֹם שֶׁסָּבְרָה כִּי אִם הַמֶּכָּה תַּעֲמֹד בּוֹ יִהְיֶה לָהּ יוֹתֵר נוֹחַ. רַבִּי יִשְׂרָאֵל מֵאִיר הַכּהֵן, שׁוֹמֵעַ אֶת תְּגוּבַת אִשְׁתּוֹ שֶׁבָּאָה בְּאִחוּר זְמַן, בּוֹלֵם פִּיו וּמַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, אֵינוֹ חָס עַל כָּל עֲמָלוֹ הָרַב בַּהֲקָמַת הַמֶּכָּה, וְעַל הַכֹּל אֵינוֹ חס על זמנו היקר לו כָּל כָּךְ שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד. אֵינוֹ חוֹשֵׁב לְהִתְגּוֹנֵן בַּ"חֲזָקָה" כִּי בְּמָקוֹם זֶה עָמְדָה הַמֶּכָּה כָּל הַשָּׁנִים, הוּא אֵינוֹ מוֹצִיא הֶיֶה מֵהַפֶּה, אֶלָּא פָּשׁוּט סוֹתֵר אֶת הַמֶּכָּה בַּזְרִיזוּת הָאָפְיָנִית לוֹ, וּמְקִימָהּ מֵחָדָשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁעָלָיו הִצְבִּיעָה אִשְׁתּוֹ. אַךְ הַסִּפּוּר אֵינוֹ נִגְמָר בְּכָךְ. כַּאֲשֶׁר עָמְדָה הַמֶּכָּה בַּמָּקוֹם הֶחָדָשׁ, יָצְאָה שׁוּב הָרַבָּנִית, הִסְתַּכְּלָה הֵיטֵב וּבָחֲנָה אֶת הָעִנְיָן מֵחָדָשׁ. הִיא פָּנְתָה לְבַעֲלָהּ וְאָמְרָה: "יִשְׂרָאֵל מֵאִיר! חוֹזֶרֶת אֲנִי בִּי, רוֹאָה אֲנִי כִּי צָדַקְתָּ בְּמַה שֶּׁהֵקַמְתָ אֶת הַמֶּכָּה בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן". שוב לא אמר הֶ"חָפֵץ חַיִּים" דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר, בַּזְרִיזוּת הַמּוֹפְתִית הוּא סוֹתֵר אֶת הַמֶּכָּה וּמְקִימָהּ מֵחָדָשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁעָמְדָה כָּל הַשָּׁנִים... כמה ניתן ללמוד מסיפור זה, המידות הענווה לוותר לשני אפילו שאתה צודק (העורך)
סיפר יהונתן יוסף ששאל את ראש הישיבה חכם משה צדקה שליט"א: "אנחנו רואים קו מאפיין של חכמי ורבני ותלמידי פורת יוסף שכלם מפלגים בענוה, מנין זכו לזה, אם למדו בישיבה שעורים בשבח מדת הענוה"? וחכם משה השיב בחיוך: "לא היו צריכים שיעורים שכאלה מכיוון שראינו מול עינינו דגמאות חיות איך יהודי צריך להתנהג"...
היה זה בשעות אחר צהריים של יום שגרתי. במעונו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל הופיע מרן הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל. הוא נהג לסור לביתו מעת לעת,להרצות בפני הגרי"ז מחידושי תורתו ולהעביר את הדברים תחת עין ביקורתו. באותה הזדמנות הרצה הגר"נ מערכה עמוקה בעיניני מסכת פרה. נוכחים בחדר חשו היטב בהתרגשות הרבה שאופפת את הגר"נ בעת הרצאת דבריו, את הפחד הנסוך על פניו, כאשר הוא שוקל את מילותיו ובוררן בזהירות. לאחר שיצאת את הבית, פנה מרן הגרא"מ שך זצ"ל שהיה אף הוא בין הנוכחים, ושאל את הרב מבריסק מינה וביה: "הוא אומר טוב מאוד דווקא בגין אותו פחד"...
איש אחד רוצה לקנות תמונה של רב לסלון שלו, הוא הולך לחנות של תמונות ושואל איפה יש תמונה של רב לוקח אותו המוכר ומראה לו מסגרת בלי תמונה אז האיש שואל למה אין תמונה עונה לו המוכר כי הוא צדיק נסתר!
ע"י הליצנות, מזהה האדם את עצמו עם הבהמיות שבו ולא יועילו תוכחות
ההגאון רַבִּי שִׁמְעוֹן יְהוּדָה הַכֹּהֵן שְׁקָאפ זצ"ל הָיָה זָקוּק פַּעַם לָצֵאת לְחַזֵר עַל פִּתְחֵי נְדִיבִים לְהַחְזָקַת הַיְשִׁיבָה, וביקש מאחד הבחורים לִתְפֹּר לִוֹ כַּפְתּוֹר בַּבֶּגֶד. כְּשֶׁתָמְהוּ בְּאָזְנָיו הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כַּפְתּוֹר שֶׁמְעַכֵּב, הֵגִיב: "הָאֱמֶת שֶׁאֵין זֶה מַפְרִיעַ, אֲבָל הָרַבָּנִית שׁוֹכֶבֶת חוֹלָה לִ"ע, וְעָלוּל מָאן דָּהוּ לִרְאוֹת חֶסְרוֹן הַכַּפְתּוֹר, וְיַחְשֹׁב שֶׁהָרַבָּנִית לֹא דָּאֲגָה שאצא כראוי, וּמִכָּךְ אֲנִי חוֹשֵׁשׁ".
מרן ראש הישיבה הגאון רבי יהודה יהושע צדקה זצ"ל, סיפר שהכיר תלמיד חכם אחד שלא היה שומר את עיניו, וכשהתבגר נהיה סומא. ואמר לו הרב צדקה, שזה בגלל שלא שמר על העיניים.
קשה על דברי הגמרא במסכת כתובות (דף קג) שם נאמר שכל מי שהיה בהלוויתו של רבי יהודה הנשיא מזומן לחיי העולם הבא. והקשו התוס', והרי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא? ותירצו, שמזומן לעולם הבא ללא דין וללא ייסורים. וכן כתב המהרש"א: "כל ישראל יש להם חלק לאחר כל התיקונים והעונשים והזיכוכים, כולם מוזמנים הם לחיי העולם הבא". ומעיין זה ביאר רבי יוסף חיים זצ"ל וז"ל: "כל שנאמר בו בן העולם הבא אינו צריך סיוע מאחרים בעלייתו, אדרבא הוא יהיה מסייע לאחרים להעלותם עמו. אבל מי שנאמר בו חלק לעולם הבא הוא צריך לסיוע של צדיקים אחרים בעלייתו בסוד הבינה הנקרא העולם הבא".
אם יאטום אדם עין שכלו ולא יתבונן- כל פלאי פלאים לא יעוררו אותו.
דברי תורה מפי ראש מוסדות "אור החיים" הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג, מ). "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם", לכם היינו את עצמכם, קחו את עצמכם לידיים, בתקופה זו שעדיין אין לכם הרבה עוונות (כיון שנמחקו ביום הכיפורים,), תתעלו מהחומריות והגשמיות, ותגבהו עוד ועוד ברוחניות. ועוד רמז הכתוב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם'-תקחו את עצמכם, למי? לכם! כל תכלית התורה והמצוות היא לטובתכם ולהנאתכם, וכדאיתא במדרש (משלי טז, יא) אמר הקב"ה וכי מה הנאה יש לי מהם (משמירת המצוות)? ולא נתתי זאת אלא לכם לטובתכם. *** וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה, מלבד המים הגשמיים שהיו שואבים במקדש ממעיין השילוח ומביאים אותם בצלוחיות של זהב וכסף לניסוך על גבי המזבח, זוכים אנו לשאוב בימים אלו ממיימה של תורה, אין מים אל תורה, כל יהודי ויהודי הוא זהב טהור ששואבים בו מים-תורה, בכדי לנסך על גבי המזבח, מזבחו של ה' יתברך. בזוה"ק מובא שיש הבדל בין אדם שאחרים מנקים אותו לבין אדם שהוא מנקה את עצמו. וממשיל זאת הזוהר לתרנגולת שמתעפרת בעפר, אם תכניס אותה לאמבטיה ותרחץ אותה עם שמפו וסבון ותסרק אותה מה יהיה ממנה? פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, ואילו כשהתרנגולת מנערת את עצמה לבד מיד רואים אותה לבנה כשלג. וזהו שרמז הכתוב "ולקחתם לכם", כל אדם יקח את עצמו בידיים, ולא יחכה שיבואו אחרים ויטהרו אותו, " לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", תטהר את עצמך, ואז לא תרגיש שום כאב. הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי.. לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַם עִיר הַקדֶשׁ, הבגדים של עם ישראל הם המצוות והתורה, החגים והשבת, הם הבגדים שלנו והם מתאימים לכל יהודי ויהודי. יהי רצון שנזכה לשאוב מהחג הקדוש, קדושה וטהרה לכל השנה כולה, ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן. שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל
במצרים, שם תתברר להם אמונת ההשגחה, בשידוד מערכות הטבע.
פעם אחת בא מבקר לבית משוגעים. ושואל את אחד האחראים שם: "מי גר בכל קומה ?" עונה לו האחראי: בקומה הראשונה משוגעים, בשניה יותר משוגעים בשלישית יותר משוגעים, ברביעית יותר משוגעים, בחמישית יותר משוגעים, בשישית יותר משוגעים, בשביעית יותר משוגעים, בשמינית יותר משוגעים, ובתשיעית הכי משוגעים, שואל אותו שוב:ומי גר בקומה העשירית ? עונה לו:המנהל!
דמא ד הַהַקְבָּלָה בַּהַעֲרָכָה הָעֲצוּמָה וְהַכָּרַת הַטּוֹב הַגְּדוֹלָה לִנְוַת הַבַּיִת, הַמִּשְׁתַקֶפוֹת מִתֵאוּר הָרְגָשׁוֹת וְהַמַּצָּב הַפִיזִי וְהַנַּפְשִׁי שֶׁל עֲנַק-רוּחַ אַחֵר מִדּוֹר קוֹדֵם וּמִתְפוּצָה אַחֶרֶת לְאַחַר פְּטִירָתָה שֶׁל רַעֲיָתוֹ. וְהַכַּנָּנָה לַגָּאוֹן החיד"א זיע"א. וְכָךְ הוּא מְתָאֵר : אֶת אֲשֶׁר עָבַר עָלָיו אַחַר שֶׁנּוֹדַע לוֹ בְּאֶמְצַע מַסֵּע שְׁלִיחוּת, רָחוֹק מִבֵּיתוֹ, עַל פְּטִירַת אִשְׁתּוֹ:"יוֹם שַׁבַּת קְדֶשׁ בָּא לִי צְרוֹר כְּתָבִים מִלִּיווֹרְנוֹ, חֲתוּמוֹת. אַחַר הַהַבְדָּלָה הָלַכְתִּי לְחַדְרִי וּפְתַחְתִים וְרָאִיתִי שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵי הָרַבִּים נֶאֱמְרָה פְּקִידָה בְּאֵשֶׁת נְעוּרִים הַחֲסִידָה, בַּעֲלַת שֵׁכֶל, אִשָּׁה יִרְאַת ה', בַּעֲלַת צְדָקוֹת, הַצְנוּעָה, מַחְמַד עֵינִי נְוַת בֵּיתִי מָרַת רָחֵל נ"ע, וְעוֹלָם חֹשֶׁךְ בַּעֲדִי...וְתֵכֶף לָקַחְתִי נֵר וְהָלַכְתִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת, ושם בכיתי כשעה אחת, וְיָצָאתִי וְרָחַצְתִי פָּנַי....וְהָחָלֵיתִי מִשָּׁמוּעָה רָעָה זוֹ... וְהָיִיתִי צַר וְסוֹפֵד עַל אֲבֵדַת מַרְגָּלִית כָּזוֹ, שֶׁכִּמְעַט הָיְתָה יְחִידָה בַּדּוֹר לְפִי הַמְשׂעָר בְּדַעְתִי, מֵחָכְמָה וּמִכָּבוֹד ושכל עצום ונורא, וְחֵן וְיפִי וּצְנִיעוּת גָּדוֹל אֲשֶׁר לֹא יְשׁעַר, וּנְקִיּוּת עָצוּם.
רבי ישראל מוויז'ניץ זצ"ל ראה חסיד ששמחקה את קולו ואת נעימתו ותנועותיו בתפילה. אמר לו הרבי: לא תוכל לעשות כמוני, שהרי לעולם אין אני מתפלל היום כפי שהתפללתי אתמול...
כאשר ההורה מבטא את החולשה שלו בשעת הכעס, כאשר מנסה לעורר את רחמי הילד באומרו: 'תראה מה אתה גורם לי! תראה למה הבאת אותי! אתה מצער אותי! אין לך רחמים עלי?...' או, כאשר מצייר את הילד כרשע': 'תראה מה עשית! ילד רע! בגללך אני מגיע למצבים כאלה...' התנהגות זו מראה על חולשה וגורמת להורה לאבד את דמותו כמחנך ומשפיע.
גם אם אינך מבין רעיון, שקול היטב את מעלותיו
באחת מאספות הרבנים בענייני כשרות שהתקיימה בבית רבנו הגדול עובדיה יוסף זצ"ל, כשהגיעה השעה 4:00 אחרי הצהרים, השעה היעודה להתחלת האסיפה, התמהמה רבנו מלבוא. התברר שגם באותו יום שכח רבנו לאכול. בבוקר לאחר תפילת שחרית והתייעצות של כמה אנשים עם רבנו בצורכי ציבור, הכינו לו ארוחה ויצאו אתה בית לעיסוקיהם. רבנו שעלה לו במחשבה תשובה דחופה לכתוב, חזר מיד לספרייתו והתיישב לכתוב עד לשלוש אחרי הצהרים. בשעה 3:00 כשרבנו כבר התעייף, הן בלילה ישן אולי שעתיים, הלך למנוחה קצרה עד לשעה 4:00. בשעה 4:00 כשבאו בני הבית וראו שארוחות הבוקר והצהרים עומדות במקומן, מיד הבינו שרבנו לא טעם מאומה גם היום, מיד הגישו לו לאכול ורבנו דוחק בהם באומרו: החכמים מחכים לי. ובני הבית מפצירים בו שיאכל עוד קצת הן היום לא אכל כלום! וכאילו היום צום ציבור.
כי הם חיינו ואורך ימינו
כתר תורה
כתב הרב בעל "יסוד ושורש העבודה" וז"ל: "המרבה בכל מיני שמחות לפני הספר תורה, בזה מעורר גם כן למעלה העליונים הקדושים שמחה וחדווה עצומה, וכל הזהיר בשמחה של תורה ביום הזה בטוח שלא תפסוק התורה מזרעו".
הלימוד הוא עסק לכל החיים
אפילו לגינוני הכבוד המקובלים בעדות המזרח של נישוק גב יד החכם, לא הסכימו ענוותני הישיבה בפורת יוסף. כאשר ביקשו לנשק את ידו הקדושה של חכם יהודה מועלם זצ"ל, מיד סילק את ידו והסיגה אחורנית. פעמים בודדות הניח שינשקו את ידו מטעמים שעימו.
דברי תורה מפי ראש מוסדות "אור החיים" הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א
"שישו ושמחו שמחת תורה" אומר הגאון מוילנא זצ"ל מה פירוש "שישו" לשוש "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי" מה הביאור לשוש ומה הביאור של השמחה מפרש הגאון שמחה הכוונה על דבר חדש שלא היה לאדם מעולם ההתחדשות של הדבר גורם לאדם שמחה ולשוש זה על הגמר כשאדם גומר את עבודתו אז שייך שאדם ישיש. אז שישו זה על גמר המלאכה ושמחו זה תחילת המלאכה. ולכן אנחנו בשמחת תורה חייבים גם לשוש וגם לשמוח אלא שהיה צריך לומר קודם שמחו ואח"כ שישו אלא מפני שאנחנו מסיימים את התורה ביום הקדוש הזה על סיום המלאכה שייך לומר שישו אנחנו ששים שסיימנו את התורה על גומרה של תורה והשמחה היא על דבר חדש שאנו מתחילים שוב פעם את ספר התורה הקדוש "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו' ו') בכל יום ויום תהיה לאדם התחדשות ואין שמחה כשמחתה של תורה ולכן "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו" (תהילים קמ"ד) וכדי להרגיש שהשמחה היא עבור התורה הקדושה צריכים להוציא את הספרים ולרקוד אתם ולשמוח ועל ידי זה נקרב את גאולת ישראל השלמה בקרוב ונראה להקב"ה את חיבתנו לתורה ולמצוות. ורק לכל בית ישראלZNI DISE NZe
גבר אחד אומר לעצמו בזמן שהוא הולך ברחוב: "מדינת על פנים." בקרבת המקום היה שוטר ששמע אותו : איך אתה יכול להגיד ? אני חייב לקחת אותך לבית המשפט. הם מגעים לבית המשפט ומופעיים מול שופט כאשר השוטר חוזר על המילים שהגבר אמר. השופט שואל אם זה נכון.? לא נכון, לעולם לא הייתי אומר דבר כזה! משיב הגבר. השופט מתרגז על השוטר שבזבז את זמנו ופיטר אותו. השוטר המעוצבן רץ אחרי הגבר תופס אותו ושואל: למה לא אמרת את האמת?תיראה איך הוא העניש אותי ? הגבר עונה עם חיוך : אתה רואה שצדקתי, איזו מדינת על הפנים!
נקודה למחשבה
האדמו'ר ותלמידיו ביקשו להתפלל תפילת מנחה, שכן עד שהמטוס ימריא שוב, כבר אמור היה לרדת הערב. הייתה רק בעיה אחת: האדמו'ר ותלמידיו מנו תשעה אנשים בלבד, נוסעי המטוס האחרים לא היו יהודים בטרמינל ההומה והסואן אי אפשר היה להתפלל בלי הפרעה, והאדמו'ר ניגש אל אחד מעובדי שדה התעופה, ושאל אותו האם יש אפשרות לקבל חדר צדדי כדי להתפלל בו בשקט. האיש שמע את שאלתו של הרב נשוא הפנים, ולפתע החוויר כסיד לאחר רגע ארוך של התאוששות, השיב העובד לרבי: 'אני מוכן למלא את בקשתכם, בתנאי אחד: שתתנו לי להגיד קדיש לזכר אבי המנוח'. 'אתה יהודי?' שמח הרבי לשמוע, 'איזה יופי. עכשיו יהיה לנו מניין לתפילה. "אני יהודי',, 'אך הרשו לי לשאול קודם: מי שלח אתכם לפה? איך הגעתם למקום הזה?' האדמו'ר הסביר ליהודי כי הם היו בדרכם לאנטוורפן, אך במטוס אירעה תקלה, והם נאלצו לנחות פה . 'ומי אתה?" שאל האדמו'ר, 'האם יש פה יהודים נוספים?' 'אני חושב שלא תאמינו לסיפור שלי,' אמר האיש, 'אבל אני מבטיח לכבוד הרב שזו אמת לאמיתה'. 'נולדתי למשפחה דתית מאוד, 'שנות ילדותי עברו עלי בתוך קהילה חמה ותומכת, אולם לאחר מספר שנים הכרתי לצערי מספר נערים פוחזים שמשכו אותי למחוזות גרועים. הידרדרתי אל עולם הפשע . מאימת השלטונות נפרדתי ממשפחתי וברחתי לעיר הקטנה הזו. על אף שאני מגיע ממשפחה אורתודוקסית ביותר, שכחתי את כל מה שלמדתי, ואינני מקיים מצוות כבר כמה עשרות שנים. 'כבוד הרב לא יאמין, אבל גם לאחר ששמעתי שאבי נפטר לא אמרתי עליו קדיש, מכיוון שלא זכרתי בדיוק איך אומרים את זה, ובנוסף במקום הנידח הזה אין בכלל יהודים. 'אתמול בלילה הופיע אבי בחלום ואמר לי:"יענקל, מחר יחול יום השנה לפטירתי, ואני רוצה שתגיד עלי קדיש'. 'אני זוכר שלאחר רגע של תדהמה, התחלתי לצחוק: 'אבל אבא', מחיתי בפניו בחלום, 'בשביל לומר קדיש צריך מניין, ואני היהודי היחידי בכל העיירה. אין שום סיכוי שאצליח למצוא מניין בכל האזור'. "אל תדאג, יענקל', ענה לי אבי - וכל זה בחלום, 'אני מבטיח שאביא לך מניין!' 'לאחר שהתעוררתי מהחלום', מוסיף האיש ומספר, 'רעדתי זמן רב והייתי המום, אולם לאחר כמה דקות של התאוששות אמרתי לעצמי שזה רק חלום, ואין לו כל משמעות מעבר לכך. זה הרי ממש מגוחך. נו באמת, מניין יגיע לעיירת חקלאות נידחת שכזו מניין אנשים יהודים?'. יזה מסר ישיר מההשגחה העליונה', 'מסר שאותו שולח הקדוש-ברוך-הוא, פעם בחיים לאנשים שהתרחקו ממנו לחלוטין על מנת לזעזע את עולמם ולהשיבם אליו. והכוונה היא שהקב'ה אינו מוותר על שום יהודי, (העורך)
כל העניין בחוכמה, הוא ליישם אותה ולהפוך את החיים לטובים יותר
כאשר האדמו"ר רבי אלעזר אבוחצירא זצוק"ל הגיע להתגורר בבאר שבע. הוא התגורר בקומה השניה של אחד מבניני השכונה. בכל יום, כאשר ביקש רבי אלעזר לצאת ממעונו, נהג לשגר את משמשו הרב יפרח לבדוק אם הרחוב פנוי וריק מאדם, לבל יאלץ להיתקל חלילה במראות בלתי צנועות, בזמן שהוא עושה את צעדיו עד לרכב. "באחד הימים, נכח במקום מישהו ממקורביו וכאשר בא רבי אלעזר לצאת, ביקש כי יבדוק את ה'סטריליות' של השטח. זה יצא אל הרחוב, הביט אנה ואנה, וירא כי אין איש. הוא חזר והודיע לרבי אלעזר, כי הדרך פנויה. 'צא ובדוק שוב', הורה לו רבי אלעזר. המקורב יצא שוב, אך לא הבחין בדבר. 'בדקתי', חזר אל המשלח, 'ואין שום מניעה לצאת מהבית'. אולם להפתעתו, כמו התעקש רבי אלעזר כי ימשיך לתור אחר דמויות נסתרות מעיניו. זה כבר לא ידע את נפשו. היכן אבדוק כבוד הרבז' 'לך תבדוק מאחורי מיכל האשפה'. המקורב לא איחר לעשות כמצוותו והנה להפתעתו, שלוש נשים עמדו שם וגלגלו ביניהן שיחה קולנית. לתדהמתו של המקורב, לא היה קץ. מתברר, שאת מה שלא ראה בעיניו הגשמיות, הצליח רבי אלעזר לצפות בעיניו הרוחניות
גמילות חסדים
בגופו אחד מן הדברים בהן בלטה באופן מיוחד הנהגתו המופלא של רבי שלמה קרליץ זצ"ל בהליכותיו ש"בין אדם לחברו", היה השתתפותו בשמחותיהם של מיודעיו, כשהוא מקפיד להופיע בכל שמחה אשר הוזמן אליה, וגם אם לא היתה זו שמחה של אחד ממשפחתו הקרובה או הרחוקה, אם אך היה ברי לו שפלוני ישמח בנוכחותו בשמחתו, כבר היה טורח להגיע אל השמחה. פעמים רבות היתה נוכחותו בשמחת נישואין נמשכת זמן רב, בהיותו חפץ להעניק לבעל השמחה תחושה נעימה, שהנה יש מי ששותף עמו בשמחתו, כאילו היתה זו ממש שמחה אישית שלו, עד שמחמת כן הוא נוכח בה משך זמן רב. בהנהגה מופלאה זו, של שמחה כנה בעת שמחתו של חבירו, החזיק רבינו בכל עוז גם בערוב ימיו, כאשר ההליכה היתה קשה עליו, כשהוא מטריח את עצמו לצעוד רגלי להשתתף בשמחות, עד שבני המשפחה נאלצו לפעמים להעלים ממנו שפלוני עורך סעודת,"שלום זכר", מחששם שמא יכתת רגליו להשתתף בשמחה.
איש אחד מגיע לרופא ואומר בטון כעוס: ד"ר ... אני חושב שאני מדבר מתוך שינה.הרופא שואל: מה גורם לך להאמין בזה ? האיש: טוב, כל בוקר אני מתעורר צרוד!
בספר "לבוש יוסף" מביא המחבר דברים נפלאים על כוחן של ה"הקפות": הצדיק רבי מאיר מפרימישלאן זצ"ל היה נוהג לומר, כי בזמן ההקפות אפשר לקרוע גזר דינו של אדם. ומעיניין, שדומה לזה כתוב בתפילה הנאמרת בעת תחילת ההקפות שתיקן מרן החיד"א זצ"ל, שבכוח ההקפות הללו יפלו כל המחיצות של ברזל המפסיקות בינינו לבין אבינו שבשמים.
רבי נתן צבי זצ"ל היה מתעניין במצבו של כל אחד, דואג לגורלו, משתתף בצערן של הבריות ועושה מצדו כל מה שבאפשרותו להקל סבל הזולת. כשנודע לו שמי שהוא נמצא בצרה, היה משתתף עימו בצערו ושולח מיד להשתדל לטובתו, ולא היה נח עד שהיה משוכנע שעשו הכל למענו. בשנותיו האחרונות כשמצב בריאותו התרופף, היו נאלצים להעלים ממנו מקרים של פורענויות, של יחיד ושל ציבור, כדי שלא ישפיעו על בריאותו. אם לציין את הליכותיו בכך, אין לדבר סוף, כי היה שוקד בהן כל הימים ואפשר למלא מהן ספרים שלמים.
דברי תורה מפי ראש מוסדות "אור החיים" הגאון הרב ראובן אלבז שליט"א
"שישו ושמחו שמחת תורה" אומר הגאון מוילנא זצ"ל מה פירוש "שישו" לשוש "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי" מה הביאור לשוש ומה הביאור של השמחה מפרש הגאון שמחה הכוונה על דבר חדש שלא היה לאדם מעולם ההתחדשות של הדבר גורם לאדם שמחה ולשוש זה על הגמר כשאדם גומר את עבודתו אז שייך שאדם ישיש. אז שישו זה על גמר המלאכה ושמחו זה תחילת המלאכה. ולכן אנחנו בשמחת תורה חייבים גם לשוש וגם לשמוח אלא שהיה צריך לומר קודם שמחו ואח"כ שישו אלא מפני שאנחנו מסיימים את התורה ביום הקדוש הזה על סיום המלאכה שייך לומר שישו אנחנו ששים שסיימנו את התורה על גומרה של תורה והשמחה היא על דבר חדש שאנו מתחילים שוב פעם את ספר התורה הקדוש "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו' ו') בכל יום ויום תהיה לאדם התחדשות ואין שמחה כשמחתה של תורה ולכן "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו" (תהילים קמ"ד) וכדי להרגיש שהשמחה היא עבור התורה הקדושה צריכים להוציא את הספרים ולרקוד אתם ולשמוח ועל ידי זה נקרב את גאולת ישראל השלמה בקרוב ונראה להקב"ה את חיבתנו לתורה ולמצוות.
בכל ענייני צדקה וחסד, נוסף על הסיוע הכספי העיקר הוא העידוד הנפשי כך בצדקה, שיש לעודד ולחזק את הזולת, וכך בגמילות-חסדים ובשאר ענייני הצדקה.