סיפור לשבת קודש
לע"נ יעקב בן מיכל
סוס או אתרוג...
אורי היה שמו. התגורר בעיר יאנוב, ושימש מלמד לילדים קטנים. משכורתו הצנועה והדלה בקושי הספיקה לפרנסת המשפחה. אך לא איש כמותו יתלונן. גם אשתו נשאה בעול ועסקה בעבודות שונות כדי להביא עוד כמה פרוטות הביתה.
מדי שבוע היה אורי מניח בצד זהוב אחד, אותו היה מפריש ממשכורתו הדלה. גם בימים קשים, של עוני ומחסור, לא נמנע מלשים בקופה את הזהוב הקבוע. בתום השנה, בעשרת ימי תשובה, היה פותח את הקופה, סופר חמישים זהובים שהצטברו בה במשך השנה, נפרד מאשתו ומילדיו ויוצא לדרך.
מצווה אחת היתה יקרה לו ביותר, ועבורה היה חוסך מלחמו במשך השנה: מצוות ארבעת המינים. הון רב נהג לשלם כדי להשיג אתרוג יפה ומהודר לחג הסוכות. כל אנשי העיר ידעו שאתרוגו של אורי המלמד הוא היפה והמהודר ביותר, והיו באים בהמוניהם לקיים בו את המצווה.
שוק האתרוגים הגדול נמצא בלמברג. לשם מגיעים האתרוגים היפים והמהודרים ביותר. אורי הולך רגלי. כסף לשכור עגלה, אין לו. אך אין הדרך קשה עליו; נהנה הוא להתאמץ עבור המצווה.
בפונדק דרכים עצר למנוחת ביניים. שתה כוס משקה, ועם ערוב היום נעמד בפינת החדר לתפילה. בעיצומה של תפילת שמונה עשרה הגיעה לאוזניו צעקה נוראה, ולאחריה קולות גניחה ואנחות. מיד כשסיים להתפלל יצא אורי לחצר לראות מה קרה. אולי יוכל לעזור במשהו? בחוץ ראה את הפונדקאי מנסה להרגיע איש שפניו מפיקים ייאוש ומצוקה, כשמדי פעם הוא מפליט מחזהו אנחה עמוקה.
הלה, עגלון לפי מראהו, עמד ובכה ללא הרף. התברר שאירע לו אסון - בשעת נסיעה בדרך, צנח סוסו הזקן והעייף, ומת.
"נשבר מטה לחמי", בכה האיש, "מנין אביא עכשיו לחם לפיות ילדיי? אין לי ברירה אלא לשים קץ לחיי", זעק מרות, תוך שהוא מנפנף בשוטו.
"אסור להתייאש", ניסה אורי לנחמו, "שים את מבטחך בקב"ה והוא יכול לעזור". אך דבריו לא הועילו. "מי יוכל לעזור לי!", קרא העגלון בייאושו, "מי יתן לי עכשיו סוס שעולה הון עתק!".
"יש ברשותי סוס טוב, ששוויו 80 זהובים", פנה אליו לפתע הפונדקאי. "אני מוכן למכרו לך, נוכח האסון שקרה לך. אתן לך את הסוס תמורת 50 זהובים בלבד".
"חמישים זהובים?!", זעק העגלון, "אין לי בכיסי אלא חמישה. אוי לי ואוי לילדיי. אין עוד טעם לחיי".
אותו רגע התעוררו רגשותיו של אורי. בכיסו נמצאים 50 זהובים. בכסף הזה הוא צריך יכול להציל את מטה לחמו של היהודי האומלל!
בו במקום החליט: מוטב להציל את פרנסתו של יהודי מלהוציא את הכסף על אתרוג יקר ומהודר.
"מהו המחיר האחרון שתבקש תמורת סוסך?", פנה אורי לפונדקאי.
"כבר אמרתי", התרגז האיש, "שוויו של הסוס 80 זהובים, ואני מוכן למכרו ב50!". לאחר דין ודברים קצר, הסכים הפונדקאי לוותר על חמישה זהובים. אורי שילשל לידיו ארבעים וחמשה זהובים, והסוס נמסר לעגלון הנדהם.
תחילה לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו, ואחר כך לא פסק מלשבח ומלהודות למצילו המופלא. "לא לי עליך להודות, אלא לקב"ה", הצטנע אורי, "הרי אמרתי לך שהקב"ה יכול תמיד לעזור".
אורי מיהר לדרכו, ללמברג. עתה היו בכיסו רק חמישה זהובים. בכסף הזה יוכל לקנות רק אתרוג פשוט. אמנם כשר, אולם לא כעין זה שזכה לו בכל שנה.
הוא התבייש לעשות את החג בעירו. הלוא הכול יבקשו לברך על האתרוג שלו, ומה יתן להם? אתרוג בחמישה זהובים?
בהתייעצות עם אשתו, החליט לחוג את חג הסוכות במקום שאין מכירים אותו. הבחירה נפלה על העיר ליז'נסק, שם ישב הצדיק רבי אלימלך.
אורי בליז'נסק. יום ראשון של חג הסוכות. הוא נכנס לבית-המדרש, התיישב בפינה, מאחורי כל קהל המתפללים, ושקע בתפילה.
רבי אלימלך ניצב לפני עמודו, והתכונן לאמירת ה'הלל'. לפתע החל להביט לצדדים, להסתכל אחורה - כאילו הוא מחפש משהו. ופתאום אמר לאחיו, הצדיק רבי זושא: "מרגיש אני ריח גן-עדן הממלא את בית-הכנסת".
האחים הקדושים עברו בין הספסלים, חלפו על פני המתפללים, עד שהגיעו לשורות האחרונות, ונעצרו ליד הצעיר אורי, שהיה שקוע בתפילתו.
"הנה", קרא הצדיק, "מכאן נודף הריח המופלא, מן האתרוג של הצעיר הזה". אורי הרים את עיניו ונבוך. תשומת-לב כל המתפללים הופנתה אליו. הצדיק לא הותיר לו זמן למבוכה והאיץ בו לספר מנין בא האתרוג הזה. ואורי סיפר...
"האתרוג שלך הוא באמת מיוחד במינו", נענה הצדיק כשסיים אורי את סיפורו. "זהו ריחה של המצווה הגדולה שקיימת כשהצלת משפחה בישראל!".
"חזור לביתך", הורה לו הצדיק, "והייה מנהיג בישראל. אולם לפני-כן, אנא הרשה גם לנו לברך על האתרוג שלך".
ואורי זה אכן נעשה מנהיג גדול בישראל, הלוא הוא - רבי אורי מסטרליסק. (צעירי אגודת חב"ד)
הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן...
מרוכז וממוקד באביו שבשמים. יש אומרים שזה דווקא הפלוס שלו. יכולת הריכוז שלו היתה מדהימה. וכמו שהוא היה מרוכז בתפילות ובברכות, כך גם יכולותיו להתמקד במטרה היו מדהימות. עמוס גוזלן היה צלף ממדרגה ראשונה. הדיוקים שלו חוללו מהפך גדול בתפישת העולם של קבוצת הצלפים של הגדוד, אבל אלה עניינים צבאיים. השמועה על יכולת הצליפה שלו, גם במהלך הסתערות, כמו במארב, עשתה לה שם בכל החטיבה, וכשמפקד הסיירת שמע שיש לו "דובדבן" בגדוד, הוא ביקש מהמח"ט להעבירו מיידית לסיירת. קודם כל הוא צריך צלף, וחוץ מזה שהגוזלן הנ"ל הוא חייל דייקן וממושמע שיוסיף המון לאיכות היחידה.
המח"ט זימן את הלוחם המצטיין רב"ט גוזלן והודיע לו על המעבר לסיירת, והימים ימי תשרי, ראש השנה מאחורינו. עוד מעט יום הכיפורים ואחר כך חג הסוכות. המח"ט החמיא לרב"ט גוזלן ואיחל לו הצלחה בתפקידו החדש כצלף בסיירת וכלוחם ביחידה המובחרת ביותר. הרב"ט הדתי לא הראה שום סימנים של התלהבות, מבחינתו כל מקום הוא מבורך אם זה המקום שייעדה לו ההשגחה העליונה. גם אם היו מקבעים אותו בתור נהג בשק"ם, הוא לא היה מסרב. כזה הוא עמוס גוזלן.
הוא ישב מול מפקד הסיירת וקיבל את ההנחיות הדרושות. כהרגלו היה מרוכז בכל מילה של המפקד, והכין את עצמו נפשית למשימות קשות ממה שהכיר עד כה.
"יש לי פלוס אחד בולט" אמר למפקד הסיירת "אני דתי, ואני מבקש לתת לי זמן להתפלל... עוד מעט חג סוכות, אני מבקש ממך שתאפשר לי לבנות סוכה קטנה לאכול ולישון שם... בכל מקום שננחת" המפקד בלע את לשונו והנהנן בהסכמה... "אבל קח בחשבון רב"ט גוזלן... שיש מצבים קשים שכנראה לא יהיה זמן לברך, או לאכול... גם בסוכה".
הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה. הנפילה עם התקדש חג הסוכות. למזלם הם שהו בסוכתו של עמוס הצלף.
עוד באותו לילה הוקפצו במסוקים חיילי הסיירת לכפר לבנוני נידח, והתחפרו להם בשוחה עמוקה, לקראת התקפה על יעד מחבלים. גוזלן שזה היה לו המבצע הראשון בסיירת ניקה היטב את הטלסקופ ומילמל פרקי תהילים, שרק הוא שמע ומלך מלכי המלכים.
המשימה הראשונה הוכתרה בהצלחה. הצלף גוזלן - בעזרת השם כמובן - הצליח להוריד כמה זקיפים של האוייב, והסיירת הצליחה לחטוף אישיות בכירה של טרור ולהעבירה לידי המודיעין של צה"ל.
והנה הגיע בשעה טובה ערב חג הסוכות. רב"ט גוזלן, הצלף המהולל של הסיירת, איתר כמה קרטונים ודיקטים, חיבר אותם אחד אל השני, עד שיצר מהם ריבוע של 2 מטר על 2 מטר בגובה 2 מטר. אחר כך הוא נע שפוף אל שיפולי הואדי לקצוץ קני סוף.
המפקד נזעק: גוזלן מה אתה עושה. אתה נחשף לאוייב!!!
"סוכה, המפקד. תוך חמש דקות אני חוזר עם סכך, וברשותך אמקם את הסוכה בתוך השוחה המערבית מאחורי שורת המחסנים... זה נראה לי מקום בטוח".
"שטויות" זעם המפקד. "הסוכה שלך לא מוצאת חן בעיני... המיקום שלה מסוכן, ואם צלפי האוייב יראו תנועה חשודה זה עלול לסכן את כולנו...".
מפקד הסיירת בלע את לשונו, והביט בחייל המסור המקצץ קני סוף ומייצב את סוכתו בקצה השוחה המערבית.
דקות ספורות בטרם התקדש החג לקח רב"ט גוזלן שתי חלות, בקבוק יין וקופסת טונה ונכנס לסוכה. הוא הדליק את הפנס כאשר אלומת האור מכוונת כלפי מטה. אל תשאלו איך ולמה, אבל תוך דקות ספורות הגיעו לסוכה מניין של לוחמי סיירת. גוזלן שלף את הסידור שלו, מזג יין לכוס הקידוש, והחל לקדש.
"אלה מועדי... מקראי חדש אשר תקראו אותם... במועדם. סברי מרנן... ברוך מקדש ישראל והזמנים".
ענני הכבוד סביב לסוכה הקרבית של הצלף גוזלן, בתוך שדה קרב שורץ אוייבים, הקרינו השראה רוחנית נשגבה בקרב לוחמי הסיירת, שלגמו איש אחר רעהו מכוס הקידוש... הם טפחו על שכמו בהערצה חברית. "אשריך גוזלן, אשריך".
לפתע נשמע פיצוץ עז, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, ואחר כך זעקות. השוחה המזרחית חטפה שלושה פגזי מרגמה מדוייקים שגרמו לפציעתם של שלושה לוחמים, אחד מהם קשה. מסוקי הפינוי אחרו לבוא, גוזלן וחבריו יצאו מן הסוכה השיבו אש למקורות הירי, ובמקביל צוות החובשים טיפל בנפגעים.
למותר לציין, שכל עשרת הלוחמים שלא נפגעו מההפגזה היו אמורים לשהות באתר הנפילה עם התקדש חג הסוכות. למזלם הם שהו בסוכתו של עמוס הצלף.
שלושה ימים אחר כך, כשהסיירת כבר חזרה לשטח ישראל, התפנה רב"ט גוזלן לבקר את מפקדו, זה שנפצע קשה מרסיסי פגז המרגמה.
עמוס גוזלן הגיע עם הלולב שלו למחלקה לטיפול נמרץ בבי"ח רמב"ם חיפה. המפקד חייך אליו בעיניים בורקות מבעד למסכת התחבושות, אחז את הלולב ביד ימינו והאתרוג בשמאלו ולחש כמעט בלי קול "תגיד לי עמוס, למה לא הזמנת גם אותי לקידוש בסוכה שלך, אתה לא אוהב אותי?".
"אני אוהב אותך המפקד. אוהב מאד. אבל את הקדוש ברוך הוא אני הכי אוהב בעולם...".
בשמים נצצו כוכבים, וגם כמה דמעות בעיניו של רב"ט גוזלן. (קובי לוי)