עצמו אותה תופעה של מסירות נפש למען קיום מצוות תפילין דבר שהאיר שם בתוך האופל, ונתן עוז ותעצומות לאותם אומללים שיחזיקו מעמד עם כל מה שעברו.
מניין שאבו אותם יהודים כח פנימי שכזה לוותר על שעת שינה שהיתה כה חיונית לגופם השבור והמדולדל ולעמוד בתור להנחת תפילין? זאת לא אדע, חידה ונשגבה מבינתי!
יום אחד סח לי אבא שיחי' [הבן ר' יצחק ברבר הוא כותב הסיפור], לא הספקתי להגיע בבוקר ולהניח תפילין. המסדר כבר החל, וכך צעדנו למקום העבודה. היום החל בתחושה איומה "ידי לא הניחה היום תפילין". הרגשתי אש בתוך היד, זה כה הציק לי ולא נתן לי מנוחה, גוואלד! על יד זו לא נכרכו הרצועות הקדושות אותם ציוה הקב"ה לכרוך, מה יהיה ?
בהגיע שעת הצהרים ידע אבא שבקצה מקום העבודה מוסתרים זוג תפילין. אך המרחק היה גדול, עד שילך ויחזור הוא עלול לאחר את רגע הצלצול הקורא להתחיל מיד בעבודה, ואיחור זה סיכון חיים של ממש, מה עושים ?
אבא רץ, איך יעבור עלי היום ללא תפילין? זעק מתוכו. הוא הגיע למקום, הניח תפילין, וחזר כולו קורן מאושר עצום! ב"ה שזכיתי. אך הנה אוי, ממרחק מאה מטר ממקום בו היה, שמע את הצלצול. הוא רץ במהירות, אך איחר. כולם כבר עובדים. מרחוק הוא כבר ראה את קצין הס.ס. מחכך ידיו בהנאה, הנה תפס קורבן. אבא הגיע קרוב לשוחה, ובתוך שבריר שניה עליו היה להחליט האם לגשת לאחראי ולתרץ מה שיתרץ וגורלו יהיה נתון בידו של גרמני עריץ רשע ואכזרי, או יקפוץ לשוחה ויתחיל לעבוד יחד עם כולם, אך אז אם ייתפס הוא חרץ דינו למיתה.
לימים סיפר אבא כאילו משמים כיוונו אותי הישר לשוחה, תפסתי המעדר ועבדתי עם כולם. כעבור דקות ספורות נעמד המפקד הגרמני על גבעה וקרא בקול: "מי זה החצוף שהגיע מאוחר לעבודה, שיבוא אלי!" אף אחד לא התייחס לדבריו. כולם עובדים. הוא איים שאם יתפוס את אותו יהודי, מר יהיה גורלו. אחר כך עבר להבטחה שלא יעשה לו מאומה, והוא נשבע, אבל רק שיבוא ויודה! לך תיתן אמון בגרמני... לבסוף ניגש לאדם מסוים ואמר לו: "אתה הגעת מאוחר ?" "לא!" השיב הלה. "ראה אפילו את עגלתי כמעט מלאה חול" וכך המשיך הלאה בכיוון הנגדי, לבסוף עלה על הגבעה שם עמד, ופלט קללות על העם היהודי הנצלן, השקרן, והרמאי וכו'. ימח שמו וזכרו לעד.
אינני ידוע אם היה מותר לי לעשות זאת ולסכן עצמי כך עבור הנחת תפילין, אמר לי אבא, אך הנה משמים ריחמו עלי וניצלתי.
חלפו מאז כ-25 שנה. הייתי כבן 14 ושכבתי עם חום גבוה מעל 40 מעלות, אימי ע"ה הזמינה רופא לביקור בית, והוא הגיע בסביבות השעה 11. בדק וקבע שזו אנגינה קשה וחזקה במיוחד והוסיף כי במידה והחום יעבור את ה-41 מעלות, לפנות דחוף לבית חולים. אמא הודתה לרופא שאיחל לי רפואה שלימה. אני שכבתי מכוסה בשמיכת פוך חמה. יומיים לא הכנסתי מאומה לפי, רק שתיתי, וחולשה נוראה אפפה את כל ישותי. כך שכבתי נים ולא נים ובקושי מזיז איבר.
בסביבות השעה 2 הגיע אבא מהעבודה. שמעתי מיד כשנכנס, שאל את אמא ע"ה לשלומי, מדובר בעידן שלא היו טלפונים ברוב הבתים (פלאפון מאן דכר שמיה ?) אמא ע"ה כמובן סיפרה לאבא כל מה שהרופא אמר, והוסיפה שהחום ב"ה לא עלה מעל 40 מעלות. ביני לביני שמעתי את אבא שואל אם כבר התפללתי והנחתי תפילין? אמא ע"ה השיבה הוא לא יכל להתפלל, בקושי זז...
ברגע זה קרה הבלתי יאומן, אבא כביכול יצא מכלל שליטה, עיניו לקחו אותו הרחק אל הכפור והשלג שכיסה את מחנה העבודה באושוויץ, ואת מסירות הנפש העילאית להניח תפילין יום יום, אש פנימית שבערה בתוכו הפכה בין רגע ללהבה, הוא פרץ לחדר כרוח סערה, הרים את שמיכת הפוך שכיסתה אותי והעיף אותה לקצה החדר, תפס אותי בזרועי הקים אותי על רגלי וזעק בקול לא לו: "קום עצלן, כבר צהרים, ועדיין לא הנחת תפילין!", אני כמובן התעלפתי במקום, רק אז תפס אבא את טעותו... לעולם לא אוכל לשכוח את התגובה הספונטנית של אבא שיחי' על אי הנחת תפילין עד לשעות הצהרים, תהיה הסיבה אשר תהיה, דבר שלא נתפס בשכלו כלל.
אנחנו כעת לפני ימי חגים וחול המועד, ימים שבהם לא מניחים תפלין, אבל עלינו לזכור, שהמצוה של הנחת תפלין קיימת ומוטלת עלינו, ועלינו לחכות ולצפות לימים שאחרי החגים להניחם שוב.
סוד סוכת התפוחים
סיפור ו':
יושב "סבא משה" בראש השולחן בסוכתו הגדולה, פניו מאירות ומקרינות שמחה והוא כמלך בהדרתו, הקישוטים שפיארו את כותלי הסוכה השווה לה מראה של "תפארת שבמלכות".
דבר אחד היווה חידה ארוכת שנים בסוכתו של "סבא משה", מהתקרה של הסוכה השתלשלו עשרות תפוחים מכל הגוונים חלקם ירוקים, צהובים, אדומים, ואף כתומים. נוי סוכה זה לא נתן לאף אחד לעשות במקומו, והוא לבדו היה קושר תפוח ותפוח, כשנשאל על מנהגו המוזר השיב יבוא יום... אך היום לא הגיע. וכך חלפו להם עשרות שנים מבלי שאף אחד יודע את פתרון חידת התפוחים ומה הסוד שמסתתר מאחוריהם.
והנה הגיע "סבא משה" לגיל גבורות, וכשכל המשפחה המורחבת הצטופפה בצל סוכתו באושפיזין ד"משה", ניאות לספר את סיפור התפוחים, ולאחר שפסקה השירה עשו כולם אזנם כאפרכסת. הדממה השתלטה בסוכה, סבא עצם את עיניו, חלף במנהרת הזמן אל ימי בחרותו והחל לגולל זכרונות מפולין המעטירה: "גדלתי בעיר לאדז' שהיתה השניה בגודלה בפולין אחרי וורשא הבירה, בלאדז' היו מספר עצום של בתי כנסיות, בתי מדרשות, ומאות שטיבל'ך שהיו פזורים ברחבי העיר, כמעט לכל חסידות היה שטיבל אחד או שתיים בו נהגו כמנהגי אותה חסידות, ל"גור" "אלכסנדר" ו"ראדז'ין" היו עשרות רבות של שטיבל'ך בעיר.
הבית בו גדלתי היה חסידי ואבא ז"ל היה חסיד סלונים. כידוע יורשה הרוחני של צדיקי בית לכוביץ וקאברין היה "יסוד העבודה" זיע"א, וממנו נמשכה שושילתא דדהבה של אדמור"י סלונים.
סבא פקח את עיניו לגם מעט מכוס התה שעמדה לפניו והמשיך בסיפורו.
עם הסתלקותו, עברה ההנהגה לנכדו בעל ה"דברי שמואל" זיע"א, ומשך שלושים ושתיים שנים הנהיג את עדתו, הוא בנה את החסידות מהמסד ועד הטפחות, חסידיו נקשרו אליו בעבותות אהבה, ואף הוא החזיר להם "כמים הפנים לפנים", בגיל ס"ה נפטר ה"דברי שמואל, בתקופה של אמצע שנות מלחמת העולם הראשונה, והחסידים הכתירו את בנו האדמו"ר בעל ה"בית אברהם" זיע"א, הוא המשיך להנהיג את העדה שהגיעה לפריחה ושגשוג, בהנהגתו גדלה החסידות והתרחבה והפכה להיות מקום לעובדי ודורשי ה', אחדותם והתלכדותם של החסידים תחת שבט הנהגתו הביאו רבים להסתפח לחסידות זו, גם ישיבת "תורת חסד" שבסלונים שהיתה תחת הנהגתו, הצטיינה ברמה רוחנית גבוהה, ודור שלם של תלמידי חכמים מופלגים התחנך וצמח בין כתליה.
האדמו"ר ה"בית אברהם" אף עלה פעמיים לארץ (תרפ"ט ותרצ"ג) ובביקוריו אלה הניח את היסודות לבנין העתיד של חסידות סלונים ופריחה מחדש אחר השואה.
עם עליית הנאצים לשלטון בתרצ"ג, לא נח הרבי ה"בית אברהם", וראו בעליל כי הדבר נוגע בנפשו, הוא ראה במאורע זה את חורבנו של כלל ישראל, במיוחד הרגישו זאת בליל הסדר, כשהגיעו לפסוקים "שפוך חמתך על הגויים..." חרג מהרגלו הקבוע, הוא חזר על קטע זה שלש פעמים בבכיות וזעקות נוראות, עד שנתקפו כל הנוכחים בחיל ורעדה, מי יודע איזה גזירה מתרחשת ובאה על כלל ישראל, הרבי שאג בשארית כוחותיו מלב קרוע ומורתח "שפוך חמתך... כי אכל את יעקב...", והיושבים מסביבו חשו כי מתחולל כאן מאבק מר, מאבק איתנים עם הס"מ בכבודו ובעצמו, הרושם היה מזעזע כאילו הרבי מכריז בנחישות "או הוא או אני!"
למגינת ליבם של כולם נתקיימו הדברים, ושבועיים לאחר מכן הרבי הוכרע ונסתלק בפתאומיות לבית עולמו.
יום לפני הסתלקותו בל' ניסן תרצ"ג א' דר"ח אייר, אמר ה"בית אברהם" דברים סתומים ונוראים, "דוחים את הגזירות" אמר, "כל צדיק בימיו דוחה את סאת הצרות (את הפעקל) – החבילה שהיתה מיועדת לדורו למועד מאוחר יותר... אולם נתקבצו כל החבילות יחדיו ואי אפשר לדחפן הלאה... אנו עומדים לחוצים אל הקיר החוסם בעדנו...".
עם הסתלקותו הפתאומית בדמי ימיו, עברה החסידות טלטלה עזה, נסתלק המנהיג וקברניט הספינה, והיא נותרה לבדה במים סוערים, החסידים המיותמים לא נשברו, קיבלו זאת כגזירה משמים, והכתירו את בנו יחידו לאדמו"ר, הלא הוא רבי שלמה דוד יהושע זיע"א, שהיה רק כבן כ"א שנים. הוא שנטל על שכמו את עול ההנהגה בקדושה וטהרה, עד פרוץ המלחמה, מאמצים מרובים עשו החסידים עד שמצאו דרך מילוט להבריחו מפולין לארץ ישראל, אך הוא לא היה מוכן לנטוש את צאן מרעיתו ולעוזבם בעמק הבכא, כפי שכתב במכתבו האחרון ש"טפלי תליי ביה", והיו אלה חסידיו שהיו דבוקים וקשורים בו והוא לא אבה לעזבם בעת צרתם, בעוה"ר נספה הרבי הצעיר הי"ד על קידוש ה', ובאותו זמן עלה הכורת על כל בית סלונים, והמוני חסידיו נעקדו על קידוש ה' הי"ד, מרבע מליון יהודים שהתגוררו בלאדז' נותרו לאחר המלחמה 750(!) יהודים בלבד.
כאן עצר "סבא משה" את סיפורו, שוב לגם מכוס התה שעמדה לפניו, וכבר הספיקה להתקרר, והמשיך בלהט כשכולם מאזינים בשקיקה ובולעים בצמא כל משפט ומשפט.
בימיו של ה"דברי שמואל" החלו לנשוב ברחוב היהודי רוחות זרות, ההשכלה, הרפורמה, הסוציאליזם, והציונות החילונית והדתית הפילו חללים רוחניים רבים, גם מחוגי החסידים נשרו רבים מצעירי הצאן שהתפתו למסיתים ומדיחים והורעלו מחיבוריהם, עד כי סרו מן הדרך המצווה לנו מדור דור ויצאו לתרבות רעה רח"ל.
האדמו"ר בעל ה"דברי שמואל" באהבתו העצומה לכל יהודי ובדאגתו לבל ידח ממנו נידח, משך אליו בעבותות אהבה את הצעירים האלה, וקירבם בכל מיני קירובים כדי להצילם מרדת שחת.
גם לאחר הסתלקותו כשה"בית אברהם" לקח את ההנהגה לידיו, המשיכו הרוחות הזרות לנשב ביתר עוז, ואף הוא עמד בפרץ והשקיע כוחות אדירים כדי לקרב ולהציל את הצעירים הללו, להראות להם את הכזב שבדרכם הקלוקלת, ולהחזירם למוטב לדרך התורה והמצוות.
גם אני, המשיך "סבא משה", נסחפתי עם הזרם של הקידמה, ואט אט פרקתי עול תורה מעלי, כל בקשותיו ודמעותיו של אבי לבל אתחבר עם משכילים אלו לא הועילה, ההסתה היתה כה חזקה, נשאבתי לתוכה עד שפרקתי ממני כל עול. שבת אחת הופיע בעל ה"בית אברהם" ללאדז' לשבות עם חסידיו לחזקם ולעודדם, לאחר הפצרות מרובות של אבי שאפגש עם הרבי, הסכמתי אך ורק להצטרף עימו ל"טיש" – השולחן הטהור שיערוך הרבי בליל שבת.
ישבתי עם אבי במרחק כמה מטרים מהרבי, מסביב עמדו וישבו מאות חסידים, לא התפעלתי מכל הסובב אותי, ובעיני רוחי חשבתי לעצמי, לו היו כולם בונים יחדיו את הקידמה ומצטרפים אליה איזה עולם נפלא היה לנו...
והנה הניחו לפני הרבי מגש עמוס בתפוחים, לקח הרבי תפוח מהמגש אדום ועסיסי, גלגלו על השולחן לעברי וקרא "זה עבור מויש'ל" (בפולין קראו למשה מויש'ל), הרבי התכוון לחסיד עם אותו שם שישב לידי, אולם אני חשבתי שזה עבורי, ותפסתי את התפוח בשתי ידי, הביט אלי הרבי בפנים רציניות ואמר, "כתוב "כי לה' המלוכה ו"מושל" בגויים" הקב"ה מושל בגויים, מה לך למשול על גויים ?" ואז גלגל תפוח נוסף עבור החסיד שישב לצידי.
המראה והמשפט שהרבי אמר חלחלו עמוק בתוכי, לא הצלחתי להבין למה בדיוק התכוון הרבי, ידעתי שהוא אדם פיקח וחכם מאד, הוא אינו זורק משפטים לא מובנים, גם אבי לא הצליח לרדת להבנת הדברים, והמשפט של הרבי נחרט עמוק בליבי ובמוחי, אך ללא שום צל של הבנה.
אגלי זיעה ביצבצו ממצחו של סבא, עיניו היו עצומות והוא לא פסק והמשיך ברצף את סיפורו.
לימים פרצה המלחמה נתגלגלתי לרוסיה, גוייסתי לצבא האדום, קצרתי אותות הצטיינות ועליתי לדרגות גבוהות, את יהדותי כמעט ושכחתי לגמרי, ולאחר המלחמה נתמניתי למושל עיר הנמל גדאנס (דציג) שנכבשה ע"י הרוסים.
יום אחד נזכרתי במה ששמעתי בשולחנו של הרבי בליל שבת כשזרק לעברי תפוח, המשפטים של הרבי היו כה חרוטים על ליבי שזכרתי מילה במילה כל אשר אמר, הדברים החלו מפעפעים בי כארס של עכנאי, ולא נתנו לי מנוחה, הגעתי למסקנה שהרבי ברוח קודשו צפה מראש, שיום אחד אגיע למעמד של "מוישל" בגויים, והוא הניח תמרור להזהירני שאמנע מכך.
כשראיתי כיצד התגשמה הנבואה מול עיני, הבנתי שזה לא דברים של מה בכך, החלטתי לאמץ את דברי הנבואה שנאמרו לי שנים רבות קודם, וקיבלתי על עצמי החלטה לא למשול על גויים. ביום בהיר נעלמתי, ובדרך ארוכה ארוכה הגעתי לארץ ישראל. כאן הצגתי את עברי המפואר ואותות ההצטיינות שהיו לי, נתקבלתי לקורס קצינים, ובגמר הקורס מונתי למפקד תחנת משטרה בנמל התעופה לוד.
לילה אחד נתגלה אלי אבי בחלום והודיע לי, כי יש רבי לחסידי סלונים (הוא ה"ברכת אברהם") ובקשני שאסע אליו להיפגש עימו, ניסיתי להשתמט באמתלאות שונות, אך אבי לא הירפה עד שנאלצתי להבטיח לו לעשות כבקשתו.
ביום מן הימים עליתי לירושלים ונפגשתי עם הרבי, הפגישה ארכה שעה ארוכה, וממנה יצאתי אדם אחר, מאז התחלתי לשמור על עיקרי היהדות, ואט אט התחזקתי יותר ויותר עד שברבות הימים קיבלתי על עצמי מחדש עול תורה ומצוות בשלימות.
התפוח שהתגלגל בלאדז' על שולחן הרבי הגיע עד... ירושלים.
סבא סיים את סיפורו הדרמתי, פקח את עיניו, פניו היו אדומות מהתרגשות, הוא הצביע על תקרת הסוכה ממנה השתלשלו תפוחים רבים ואמר: "הכל בזכות התפוח, מי יודע אלמלא זה ח"ו היכן הייתי עתה ?" דמעות נוצצות של שמחה זלגו על זקנו הלבן.
ברגע זה נראה היה כמי שניתן האות, באופן ספונטני ללא תיאום כלל, פרצו כולם בהתרגשות בשירה סוחפת "כי לה' המלוכה ו"מוישל" בגויים...".
האתרוג המהודר
סיפור ז':
קשרי ידידות מיוחדים נוצרו בין רבי יצחק בלאזר זי"ע ורבי חיים ברלין זי"ע שגרו יחד בירושלים עיה"ק. פעם אחת לאחר שסיימו ללמוד בחברותא עשו הסכם, שהראשון מביניהם שישבוק חיים יתגלה בחלום לרעהו ויספר לו על המתרחש בעולם העליון.
באותו קיץ בחודש אב נפטר ר' יצחק בלאזר והוא בן שבעים, ידידו רבי חיים זכר את ההסכם והמתין לבאות. לאחר ימי השבעה הופיע בחלומו ידידו ר' איצל'ה והוא נראה היה כחי לנגד עיניו.
"ובכן ?" שאל ר' חיים, "איך זה נראה למעלה ?" וחברו השיב לו "דע לך, עומק הדין הוא נורא ולאין שיעור, אך הגרועים מכל לפני בית דין של מעלה הם ה"בין אדם לחברו", ובעיקר עוונות לשון הרע". לאחר מכן הוסיף "אולם אל יאוש, הענווים והצנועים הסובלים והסולחים זוכים להתחשבות מיוחדת!". ר' חיים התעורר משנתו, והכל נעלם כלא היה. אך את פרטי החלום זכר היטב וסיפר זאת לתלמידיו, למען ידעו כמה חמור למעלה ה"בין אדם לחברו".
ומעשה בר' זלמן שעלה מארה"ב כדי לנשום את אוירה של ארץ הקודש, ולהתבשם מהודה, תפארתה, ומעלתה של ירושלים עיר הקודש. מאחוריו הותיר הרבה גשמיות והנאות ה"עולם הזה", ובמקום זה העדיף וביכר את הרוחניות ואת אוירא דירושלים שהיא מעין "עולם הבא".
את יומו חילק לשניים, חציו הראשון הוקדש לתפילה ולימוד תורה, וחציו השני של היום ניהל את עסקיו מהם התפרנס הוא ובני ביתו. גם בחלקו הראשון של היום אותו הקדיש ללימוד תורה, שם את עיקר הדגש בלימוד חובות ומצוות והנהגות של "בין אדם לחברו", בזה ראה את עיקר עבודת האדם עלי אדמות.
חג הסוכות קרב ובא, ור' זלמן חיפש אתרוג מהודר שבמהודרים. חשקה נפשו לקיים את מצוות האתרוג שיהיה בהידור הנפלא ביותר שיכול להיות, הוא פנה אל ידידו משכבר הימים שעסק במכירת אתרוגים והתחנן על אתרוג מהודר, אמר לו: "בא אלי הערב, יש לי תחת ידי אתרוג שלא נראה כיופיו ובהידורו מאז שאני זוכר את עצמי". בהתרגשות עצומה עלה ר' זלמן אל ביתו של מוכר האתרוגים, והלה פתח קופסא מיוחדת במינה ובחרדת קודש הוציא מתוכה אתרוג שאכן היה שיא הפאר וההידור, אתרוג שהאיר מיופיו, קשה היה להסיר את העיניים מאתרוג שכזה. "אתרוג שכזה לא היה לי מעולם" התבטא מוכר האתרוגים, ולא כדי למכור זאת אמר מה שאמר, כי על אתרוג שכזה יש קופצים מרובים, רק אכן, היתה זו האמת לאמיתה, כי האתרוג היה מיוחד במינו לכולי עלמא.
"מה המחיר שתדרוש עבורו ?" שאל ר' זלמן, והלה נקב בסכום עתק כיאה לאתרוג מהודר שכזה. הסכום הרקיע שחקים, אך מה זאת לעומת הידור מצווה. "התנאה לפניו במצוות". ההתלבטות היתה קשה והוא ביקש להראות לרבו את האתרוג ולשאול למוצא פיו. הסכים המוכר לבקשתו, אך הזהירו שישגיח עליו מכל משמר ויבטיחו כי חוץ מרבו לא יראה זאת לשום אדם!. הסכים ר' זלמן ויצא אל בית רבו עם האוצר היקר בידו כדי לשאול בעצתו. הוא המתין בתור וכשנכנס פנימה הוציא את האתרוג בזהירות והראהו לרבו, נטל רבו את התרוג ואורו עיניו. הוא הביט בו מכל הצדדים ולבסוף פלט "לא ראיתי כזה אתרוג יפה ומהודר" ר' זלמן חש שמחה עצומה, אכן אין כאן טעות היה זה אתרוג שלא היה בו שום נקודה, או בליטה או קימור לא מושלם, פיסגת ההדר וההידור!
לאחר ששבע הרבי מראיית האתרוג השיבו לר' זלמן ואמר לו "פסול!". נבהל ר' זלמן והתפלא "הרי הרבי אמר שאין כמוהו ביופיו והדרו ?" "אכן", השיב הרבי, "אמרתי זאת, ואין בכוונתי לפסול האתרוג מלברך עליו, כוונתי היתה לפסול את הקניה, מה עם ה"בין אדם לחברו שאתה כה מרבה להתעסק בזה ?", הביט ר' זלמן בפני רבו ולא הבין את שאלתו, ורבו המשיך "האם כבר רכשת מתנה ובגדים לבני ביתך ? והלא זה דאורייתא והידור דרבנן ? כיצד תוכל לרכוש אתרוג במחיר כה גבוה כשזה יפגע ללא ספק במצוות ה"שמחה", ככתוב במצוות "שמחה" המוטלת על הבעל, "שבעלה משמחה, אותה ואת בני ביתו" ?", ר' זלמן קלט את המסר, עיני הבדולח של רבו אכן הצביעו היכן להשקיע בהידור, ואולי קניית הבגדים לשמח את בני ביתו הם שיהדירו את האתרוג ליותר מהודר?
ה"כוכב" של סבא לייבל'ה
סיפור ח':
הסוכה הססגונית של משפחת פ. היתה לשם דבר, כבר מחודש אלול נרתמו בני המשפחה לעשיית קישוטים חדשים ומקוריים לסוכה. וראה זה פלא, על אף שבסיום תליית כל הקישוטים בשנה שעברה לא נותר מקום לשום קישוט נוסף, חלפה שנה וכל הקישוטים שבו למקומם הקבוע בדפנות הסוכה ונמצא מקום לקישוטים חדשים, משל כאילו התרחבה הסוכה פינתה מקום, והגדילה מימדיה כדי לקלוט את כל הקישוטים. אבי המשפחה ר' שלמה, חיבב מאוד את מצוות הסוכה, וממנו ירשו כל בני הבית אהבה עצומה למצוה זו. לכל קישוט היה מקום שמור, חלקם השתלבו אחד בשני, שרשראות רבות וססגוניות מכל הצבעים נקשרו ונשזרו מצד לצד.
ביניהם היו תלויים רימונים, בקבוקי יין זעירים ואתרוגים למיניהם, גם עבודות של מלאכת מחשבת היו בסוכה. בחלקם מפלי מים ומזרקות, מנורות זעירים שנדלקים ונכבים, ועל כל מלאכת ההרכבה, התליה, וקישוט הסוכה, היה מנצח אבא בעצמו, מודד בפלס שהכל יעמוד במרכז וישר, והרבה שעות של "זה קלי ואנווהו" הקדיש לכך, והכל משמחתו הרבה לקיים את מצוות הסוכה בהידור ובפאר רב.
והנה, מידי שנה כאשר הסוכה קושטה כולה עד הקישוט האחרון, היה אבא פונה לחדר הספרים בו היה יושב ולומד, עולה על הסולם ומוריד מלמעלה קופסת קרטון קטנה. בדחילו ורחימו מוציא מהקופסא קישוט של כוכב ישן דהוי ומקומט, מנשק אותו בחיבה יתירה, ובמקום הכי מרכזי שם השאיר מקום ריק, היה מהדק את הכוכב אל דופן הסוכה. היו פעמים שאף זלגו עיניו דמעות כשתלה את הכוכב. לא פעם שאלו הילדים את אבא: "אולי תוותר על הקישוט הזה אשר כל כולו אומר 'ארשת זקנה וימים רחוקים', הוא עצמו כבר דהוי ומרופט, גם אם ידע ימים טובים מאלה נראה כי סיים את תפקידו", ואבא שמע את הדברים והשיב בקול רווי געגועים "יודעים אתם? כוכב זה יקר הוא לי מאוד, הוא כוכב מסוכתו של הסבא לייבל'ה ז"ל, וכי קלה היא בעינכם ???..." סתם ולא פירש, ועם דמעה קטנה שבצבצה בקצה העין הוא נשק שנית לקישוט הדהוי אותו תלה במרכז הסוכה.
פעם באחת השנים החלו טיפות גשם לרדת בסוכה. אבא ניתר ממקומו כנשוך נחש וקרא: "הכוכב!", מה יהיה על כוכבו של סבא?! והוא גונן בכל גופו על הכוכב הדהוי. מיד במוצאי חג הסוכות, אך סיים אבא להבדיל עוד בטרם החלו להוריד את קישוטי הסוכה הרבים, ניגש אבא בהתרגשות גדולה להוריד את קישוט הכוכב, הוא קיפל אתו ביד אוהבת נישק אותו, השיבו למקומו בקופסת הקרטון הקטנה, עוצם עיניו ומתפלל שנזכה גם לשנה הבאה...
כך חלפו להן השנים, סוכה קמה וסוכה מתפרקת, הדפנות והקרשים ממתינים היו במחסן לשנה הבאה, הקישוטים מקופלים במקומם שהוכן להם, וכוכבו של הסבא לייבל'ה היה מונח אחר כבוד בקופסת הקרטון במרומי הארון בחדרו של אבא.
שנה אחת יומיים לפני החג לא חש אבא בטוב והוא אושפז בבית החולים. כל ההמולה, התכונה, והאווירה המיוחדת של חג הסוכות נעלמה, ופינתה את מקומה לדאגה עמוקה לשלומו של אבא. את הסוכה קישטו הילדים, ברקע לא נשמע ניגונו המתוק של אבא שהיה מנצח על מלאכת הרכבת הסוכה ותליית הקישוטים. אווירת נכאים שררה בסוכה, הסדר הקבוע של הקישוטים לא נשמר והכל נתלה בערבוביה, אף אחד מכל הילדים לא זכר את הכוכב של סבא לייבל'ה, והוא נותר מבלי משים בקופסת הקרטון למעלה בארון בודד ומיותם...
חג הסוכות חלף ושמחת החג היתה מהולה בעצב ובדאגה לבריאותו של אבא. ביום האחרון של חג הסוכות בהושענא רבה נסעו כל הילדים לבית החולים לבקר את אבא אשר קו בריאותו הלך והשתפר. ישבו כולם סביב מיטתו, הצבע האדום החל לחזור ללחייו, וקולו נשמע בוטח יותר, "ילדים" פנה אבא לפתע ושאל "את הכוכב של סבא לייבל'ה זכרתם ?" דממה נפלה בחדר, אף אחד לא העז להביט בפני אבא, "איך שכחנו את הקישוט שאבא כה חיבב וייקר? כיצד שכחנו מקיומו ?"
אבא התיישב על המיטה, נשם עמוקות ואמר: "אספר לכם את סיפורו של הכוכב, אולי כשתדעו זאת תייקרו גם אתם את הכוכב אשר אין לו יופי או הדר, אך יש לו הרבה מעבר לזה". "סבא לייבל'ה היה גר בעיירה סופן אי שם בהונגריה, הסוכה שבנה סבא היתה יחסית קטנה, אנו הנכדים מאוד אהבנו את הסוכה, סבא היה מקשט אותה בטוב טעם כפי שרק הוא ידע לקשט. סבא היה מעטר, מדפיס, גוזר ומנסר, כשכל הזמן הוא שר וממלמל 'לשם מצוות סוכה'".
"זכורני", המשיך אבא, "כיצד סבא היה מטפס על סולם גבוה וקושר לסכך אתרוגים ותפוחי זהב, יין, שמן ומים, וכל מה שנמשלה להם "כנסת ישראל". אני הייתי ילד קטן כבן שבע או שמונה, ובתמימותי ניגשתי לסבא אותו מאוד אהבתי ושאלתי אותו בקול ילדותי "סבא, אתה אוהב את הסוכה הזאת ?" וסבא היה מחייך חיוך רחב, הביט בי ובסוכה, ליטף את לחיי ואמר בלחש, ספק לי ספק לעצמו, ואולי לחש זאת לסוכה "אוי כמה אוהב אני...".
ביחוד אהבתי לבקר אצל סבא בהושענא רבה, כאשר השמש עמדה לשקוע וחג שמחת תורה עמד בפתח, היה סבא יושב בראש השולחן, לבוש כולו חג ופניו מפיקים אור ושמחה עצומה, על השולחן הניחה סבתא מרקחת מתוקה ועוגת פרג משובחת, סבא אכל מהעוגה, וסימן לי באצבעו להתקרב אליו, הוא נתן גם לי חתיכה גדולה מהעוגה הטעימה, לאחר מכן חיבק אותי ואמר לי "שלוימל'ה שלי, כעת נפרדים אנו מהסוכה עד לשנה הבאה", ואז היה סבא נעמד ומתנענע בדביקות ואומר בהתלהבות את התפילה שאומרים, כשבסיומה אמר בקול תחנונים "כשם שקימתי וישבתי בסוכה זו, כן אזכה לישב בסוכת עורו של לוויתן...", ושוב ושוב היה סבא חוזר על מילות התפילה כשמחצית מהניגון היה ממנגינות יום הכיפורים, ומחצית מנעימות חג הסוכות, אני עמדתי ליד סבא מביט אל מצחו הרחב והחרוש פסים פסים, את כולו אפפה התעלות, ואז הוא ניגש אל דופן הסוכה ליטף את הקישוטים, התבונן בהם ולאחר מכן נשקם מרוב חביבות, אחד לאחד נשק סבא לקישוטים ובכה... הוא נישק את הכוכבים הצבעונים, השרשראות הססגוניות, ופירות שבעת המינים, בהם נשתבחה ארץ ישראל, כשחלק מהדמעות אף הרטיב את הקישוטים וקמט אותם.
"מדוע אתה בוכה, סבא"? שאלתי בתמימות, וסבא ליטפני בחיבה ואמר "הלוואי שלוימל'ה, נזכה אני וסבתא לבנות שוב בשנה הבאה את הסוכה, לפאר ולקשט אותה כמו שזכינו השנה". וכך מידי שנה בשנה, הייתי מגיע לסוכתו של סבא ב"הושענא רבה" והכל היה חוזר על עצמו, סבא ישב בראש השולחן, סבתא הגישה את העוגה המתוקה והטעימה, סבא בירך ואכל, גם לי נתן מהעוגה, ולאחר מכן היה אומר את ה"יהי רצון" במנגינה מיוחדת שהיתה מורכבת מזמירות יום הכיפורים וחג הסוכות, כשסיים ניגש אל הקישוטים נשקם ובכה... וכך חוזר חלילה שנה בשנה.
היה זה בשנת תש"ד, אירופה כולה טבלה בדם ואש ותמרות עשן, השמעות על הזוועות הנוראים שביצעו הנאצים יש"ו ביהודי פולין וליטא לא פסקו מלהגיע, ואיש לא ידע מה ילד יום, בשנה זו הייתי בר מצווה, וכמידי שנה הגעתי לסבא ב"הושענא רבה". הסוכה הייתה מקושטת להפליא, אך דומה היה כאילו עצב תהומי מכסה אותה, סבא ישב כדרכו בראש השולחן, סבתא לא הגישה את עוגת הפרג המסורתית, "עימו אנוכי בצרה" נאנח סבא ובירך "פרי העץ" על תפוח שהגישה לו סבתא, ואז אמר בקול רועד את ה"יהי רצון" ניגש לקישוטים נישק ובכה נישק ובכה, והפעם בכה סבא יותר מכל הפעמים שראיתי, דמעות זלגו מעיניו כמים והרטיבו את הקישוטים.
"סבא, מדוע אתה כל כך בוכה ?" שאלתי בתמימות של ילד, סבא אימץ אותי אל ליבו, ובקול חנוק לחש לי "שלוימל'ה, הלוואי ונזכה סבתא ואני גם בשנה הבאה לבנות את הסוכה ולקשטה, הלוואי... הלוואי... הלוואי..." סבא לא פסק מלבכות, הדמעות של סבא הרטיבו אותי וגם אני נסחפתי ובכיתי עימו. לשנה הבאה סבא לא זכה לקשט את סוכתו, יחד עם סבתא ושאר יהודי הונגריה הובלו לרכבות המוות לאושוויץ, זה היה בשנה האחרונה למלחמה האכזרית והנוראה ביותר בתולדות עמינו.
כך ישבנו סביב מיטתו של אבא בבית החולים, רתוקים לשמוע כל מילה, אבא לגם מעט מכוס התה שהיתה מונחת לפניו והמשיך בסיפורו "אחרי שהסתיימה המלחמה התברר שנותרתי לבד ובודד מכל בני המשפחה, כולם עלו על המוקד, נאספנו על ידי הג'וינט (ארגון אמריקאי יהודי שדאג לשארית הפליטה שנותרו מהמחנות ומהיערות) כמאה בחורים צעירים בכפר נידח בהונגריה שם ניסו לשקם ולהחזיר לנו צלם אנוש, לבנות לנו רצון להשתלב חזרה בשביל החיים.
אך זה לא עבד, כל אחד שהיה יתום מכל משפחתו נשא גם על גבו את חבילת צרותיו, כל אחד ביכה את היקרים לו ביותר שאך לפני חודשים ספורים היו כולם ביחד ועתה חרב הכל, השינוי העצום בין מה שהיה, למה שבמציאות קרה, היה קשה מנשוא, לא יכולנו לשאת את הנתק, וכך העברנו שבועות וחודשים בבנין אשר הועידו לנו, ללא רצון לבנות ולהבנות, בכינו את העבר, חשנו יתמות כה גדולה, עד אשר לא נותר בנו שום מוטיבציה לעשות שינוי בנפשנו.
והנה הגיע חג הסוכות, היה זה חג שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי, חג עצוב ויתום, הקימו לנו סוכה גדולה, ובמקום קישוטים היו דמעות, יום יום ישבנו בסוכה, בודדים ובקבוצות, ישבנו ובכינו, זכרנו מה היה לפני המלחמה וכיצד אנו נראים עתה, העבר שנעלם ונמחק לא מש מנגד עינינו, ורק הגביר את הדמעות והיגון.
כשהגיע 'הושענא רבה' חשתי פתאום דחף עצום לסוכה המתוקה של סבא לייבל'ה ז"ל, שנים רבות זכיתי להיות בסוכתו עת נפרד הוא ממנה, "והשנה ?" יצאתי מהבנין בו שהינו, נסעתי ברכבת וירדתי בעיירה סופן היכן שסבא היה גר. בדרך הרהרתי 'סבא לייבל'ה יושב עתה בסוכה אחרת, ומה לך לחפש בביתו של סבא ?' אך אני התעקשתי, היה לי רצון עז להיות סמוך למקום בו ישב סבא בראש השולחן, כשסבתא מגישה לו את מרקחת הפרג שהכינה, ולהביט בסבא כיצד הוא מנשק לקישוטים ובוכה שיזכה יחד עם סבתא גם שנה הבאה לשבת בסוכה המפוארת שהקים לו.
כשהגעתי למקום גיליתי שלא נשאר זכר מביתו של סבא, חורבה עמדה במקום הבית, באחת ההפצצות מן האויר נפגע הבית פגיעה ישירה, וכולו הפך לעיי חרבות, התיישבתי על אבן בו עמדה אז הסוכה, נזכרתי כיצד בכה סבא כל כך בשנה האחרונה, כאילו חש הוא ששנה לאחר מכן כבר לא ישב בסוכה בעלמא הדין. פרצתי בבכי, ונדמה היה לי שסבא מצטרף לבכי שלי, 'איפה אבא? איפה אמא? איפה סבא? איפה סבתא ?' לא פסקתי מלבכות, עצבות ודיכאון עמוק אפפו אותי וראיתי מול עיני רק שחורות, לא היה בי שום טעם לחיים, הזוועות והצרות שעברנו במשך כשנה, והבדידות שנותרה לאחר מכן כה השפיע עלינו, שלא נתן לנו שום רצון לכלום.
ואז לפתע בתוך ההסתר והחושך הבליחה קרן אור עצומה, מכוכב קטן שנח לא הרחק ממני, זה היה זכר מסוכתו של סבא לייבל'ה, קישוט מסוכתו. לא האמנתי למראה עיני, התכופפתי והרמתי אותו בחרדת קודש, אימצתי אותו בכל כוחי אל ליבי, הבכי גבר והדמעות זלגו ביתר עוז, אך הפעם היו אלה דמעות אחרות, אלה היו דמעות של שמחה, של תקוה, של רצון לבנות ולהיבנות ולזכות לבנות עוד סוכות שנים רבות, סוכות עם הרבה קישוטים כשבמרכז הסוכה יעמוד הכוכב הקטן הזה אשר הברק והאור שהפיץ, עלה על כל דמיון.
בזכות הכוכב קיבלתי רצון להשתקם, הדמעות ששפך סבא על הקישוטים כשנפרד מהסוכה פעלו בי להחליף את דמעותי מיגון לשמחה". אבא עצר מסיפורו, לקח אתנחתא, נראה שהזיכרונות השפיעו עליו, הוא בכה חרישית, ואנו הרגשנו כמה חסרי ערך היינו כשהצענו לאבא להשליך את הקישוט של הכוכב הדהוי.
כעבור ימים ספורים שוחרר אבא מבית החולים והוא שב לאיתנו, שנה לאחר מכן עם התקדש חג הסוכות, הבטנו בהערצה ויראת כבוד אל הכוכב הדהוי והמקומט, שהאור שהפיץ היה כה עוצמתי, שהעפיל בכך על כל הקישוטים האחרים שפיארו את הסוכה.
סיכום:
אנחנו כולנו שייכים לבורא העולם, ואנחנו כן מאמינים בו ועובדים אותו בכל לבבנו, ואפילו שיש זמנים שאנחנו לא מרגישים את העבודת ה' בכל חוזקה, גם אז אנחנו קשורים לבורא העולם בקשר בל ינותק, ולכן כולנו כן נקראים 'עובדי ה' – עבדי ה' באמת'. לכן בס"ד אנחנו קוראים לדפים הללו בשם "כלנו יודעי שמך", כדי להודיע לכל באי עולם, על הטעות והשקר הנורא שהיצר מנסה לפתותינו שנחשוב שאנחנו לא "יודעי שמך", ואילו אנחנו נצעק ונאמר לעצמינו ולסביבותינו שאנחנו שייכים לקבוצת "כלנו כן יודעי שמך", אנחנו כלנו עבדי ה', כל אחד בדרגא וברמה שלו, אבל המכנה המשותף לכלנו הוא, ש"כלנו יודעי שמך". והיינו צריכים לכתוב את שם החוברת ככה: "כלנו יודעי שמך!!!" עם סימני קריאה מרובים, כדי להדגיש את הוודאות והבהירות אשר השם הזה מסמל עבורנו, ושאין פה שום ספקות או אי וודאות ויאושים, ורק מפני שבכותרות ושמות של ספרים לא כותבים סימני קריאה, לכן לא נכתוב את זה, אבל לעצמנו אנו נשנן ונחזור ונשנן את האמת היחידה והבלעדית, בעוז בשמחה ובגאווה דקדושה, שאנו כמובן שייכים לקבוצה הנבחרת של בורא העולם הנקראת "אנחנו - כלנו יודעי שמך!!!"