Skip to content
מאמר ממרן פוסק הדור שליט"א

העולם הזה ועולם הבא כצרות זו לזו

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

תשובת הקב"ה לטענת אומות העולם לעתיד לבוא

איתא בגמרא עבודה זרה (ג', א) "אמרו לפניו [אומות העולם לקב"ה לעתיד לבוא], ריבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקדוש ברוך הוא, שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת, אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו', ואמאי קרי ליה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו וכו'. והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה, נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי, מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן שנאמר יושב בשמים ישחק", ע"כ.

ומתבאר לפנינו בדברי הגמרא, שבשעה שאומות העולם יטענו לקב"ה שרצונם לקבל שכר וחלק בעולם הבא, ינסה אותם הקב"ה במצוות סוכה ויקדיר עליהם חמה, והם יבעטו בסוכה, ועי"ז יתברר שלא מגיע להם שכר וחלק לעולם הבא.

הרי גילו בזה שהם מופקעים מחיי העולם הבא.

וזכורני שפעם שמעתי את הגרא"א דסלר זצ"ל חוזר לעצמו הרבה פעמים בהתעוררות עצומה ובניגון כעין קול בכי, מאמר חז"ל (הובא בשל"ה הקדוש שער האותיות אות ג' גרות א') על הפסוק (ויקרא כה, כג) 'כי גרים ותושבים אתם לי', "אם גרים אתם בעולם הזה תהיו תושבים עמדי בעולם הבא, ואם תושבים אתם בעולם הזה תהיו עמדי גרים לעולם הבא", וכך חזר והדגיש לעצמו שהדרך היחידה להשיג חיי עולם הבא הוא רק כשנחיה כאן כמו גר הנמצא כאן באמצע שליחות לרדת לתקופה קצרה לעולם הזה כדי להכין עצמו לעולם הנצח ולזכות לנצח נצחים, אך מי שח"ו משקיע עצמו בעולם הזה, אינו זוכה להיות תושב בעולם הבא אלא רק כגר בדרך עראי בלבד.

וגדולי הדורות זצוק"ל חיו תמיד בידיעה זו שהעולם הזה הוא עראי, וכל המטרה כאן הוא רק לאסוף מצוות לחיי נצח. ועובדא הוי באחד מבני משפחתו של אדוננו הגר"א שקיבל מתנות רבות לרגל נישואיו, ובאמצע שבעת ימי המשתה נגנבו כל המתנות, ועמל וטרח הרבה כדי למצוא את הגניבה עד שבמהלך החיפוש הגיע גם לווילנא כדי לחפש את גניבתו. ובהיותו בווילנא ביקר אצל שאר בשרו הגר"א, וסיפר לו על תכלית בואו לעיר, וכאשר שמע כן הגר"א נצטער מאוד ואמר "חבל, באמת לא האמנתי שיימצא במשפחתנו אחד שמוכן לוותר על חיי נצח ולהפסיד כ"כ הרבה זמן בשביל אבידת ממון".

במצוות סוכה נבחן האדם על מהותו

והאמת היא שלבני אדם המוגבלים בזמן, קשה להבין היטב את משמעות העניין שאנחנו בפרוזדור לחיי נצח, שקשה לנו לתפוס מהו המושג 'נצח' שאין לו סוף, אמנם לסבר את האוזן המשילו זאת בעלי המוסר להר גדול רם ונישא המכיל בתוכו מיליוני גרגירי חול, ופעם בחמישים שנה מגיעה ציפור אחת קטנה, ונוטלת ממנו גרגיר אחד בלבד. הן משך הזמן עד שיכלה ההר הוא ארוך עד מאוד, אך עדיין כל זמן אינו נצח, שהרי אחרי הרבה מיליארדי שנים יגיע בסוף היום שההר הגדול ייהפך לבקעה. וכל זה הוא עוד כלום לעומת נצחיות שהוא אין סוף ממש ללא גבול ואין לו סוף לעולם וועד.

ונראה שיסוד מצוות סוכה שהיא 'דירת עראי', הוא להשריש בקרבינו שכל העולם הזה הוא עראי לעומת חיי נצח שנזכה בהם לעתיד על ידי תורה ומצוות שנאסוף כאן בעולם הזה. ולכן ניסה הקב"ה את אומות העולם במצוות סוכה כדי שיוכיחו אם אכן השרישו בליבם שהעולם הזה הוא עראי, וכאשר בעטו במצוות סוכה, הוכיחו שאינם מסכימים לחיות בעולם הזה כחיי עראי, וממילא אינם שייכים כלל לזכות לחיי העולם הבא, ולכן אינם יכולים לקבל שכר לעולם הבא.

ומה שניסה אותם הקב"ה דווקא באופן זה שהקדיר עליהם חמה, נראה שהמבחן האמתי לאדם מה העיקר אצלו - עולם הזה או עולם הבא, הוא דווקא אם מתרצה לחיות חיי צער עבור קיום המצוות, שאם מתרצה לחיות חיי צער בעוה"ז עבור קיום המצוות, הרי בהכרח שהחדיר לנפשו שהעיקר הוא עוה"ב וכדאי לו להצטער כאן בעולם הזה כדי להתענג לעתיד בחיי נצח בעולם הבא, ולכן עיקר המבחן של אומות העולם היה בשעה שהקב"ה הקדיר עליהם חמה והוקשה עליהם מאוד קיום המצוה, וכאשר בעטו במצוות סוכה, הוכיחו בזה שהנאה רגעית בעולם הזה שווה אצלם הרבה יותר מחיי נצח, ובזה הראו על עיקר מהות חייהם שאינם שייכים לעולם הבא.

הקובע עצמו בעניינים גשמיים מבטל מ"ע ד"ואהבת את ה' אלוקיך"

ובספר החינוך (מצוה תי"ח) איתא שהקובע עצמו בעניינים גשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג בהם לבד, הרי זה מבטל מצוות עשה ד"ואהבת את ה' אלוקיך", ועובר גם (חינוך מצוה שפ"ז) בלא תעשה דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, והיינו כי בשעה שקובע עצמו על ענייני העולם הזה, הרי הוא שוכח מכל עיקר תפקידו בעולם הזה לעבוד את ה', ומבטל עשה דואהבת את ה' אלוקיך ועובר בלא תעשה דלא תתורו וגו' אחרי עיניכם, ועונשו גדול מאוד.

וזכורני ששמעתי בילדותי מפי הגאון הקדוש רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל שעיקר עבודת היהודי בעולם הזה הוא להפוך גשמיות לרוחניות, והיינו שבתוך עסק הגשמיות ישים מחשבתו על הקב"ה ולא יקבע עצמו בעולם הזה לשם גשמיות.

ואכן זכורני מזמן שנסעתי בספינה לארץ ישראל דרך אטליה, שנעמד שם רופא מומחה בעל שם עולמי, ונעמד לדרוש דרשה לציבור על העניין שהסיגריות מקצרות ימים כפשוטו ממש, והנה לאחר כמה שעות ראיתי את הרופא בעצמו מסתובב להנאתו ומעשן סיגריות, ותמהתי בפניו איך הוא בעצמו נוהג בצביעות כזאת כנגד כל דרשתו, והוא השיב לי בתמיהה, "אני אמרתי שזה מקצר ימים אך לא אמרתי שמחמת זה כדאי להימנע מלעשן, אדרבה, אני מעדיף להפסיד עשר שנים מחיי ובלבד שאוכל לעשן, שבלא זה אין לי חיים". והבנתי אז את גודל טומאת הגויים, שאפילו חכם גדול ומפורסם אצלם מסכים לקצר חייו כדי להשיג עוד הנאות, שבלא הנאות העולם הזה, חייהם אינם חיים כלל, וזהו הפך ממש מעצם חיי היהודי שכל חיי העולם הזה אצלו משמשים רק כאמצעי כדי לזכות לחיי נצח.

העוה"ז והעולם הבא כשני צרות זו לזו

וכבר כתב החובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג) שהעולם הזה והעולם הבא הם כשני צרות זו לזו אשר אם ירצה הבעל באחת מהן יכעיס בזה את צרתה, וכן מי שמחפש חיי העולם הזה כתכלית בפני עצמה ולא כפרוזדור, אינו יכול לזכות לחיי העולם הבא, שאי אפשר לאדם לתפוס גם עולם הזה וגם עולם הבא, אלא מי שקובע עצמו בעולם הזה, ממילא מפסיד את הקביעות בעולם הבא, והיינו כדברינו שבשעה שבעטו אומות העולם במצות סוכה, והוכיחו שהם רוצים חיי העולם הזה,

בגנות נטילת הלוואות לצורכי רדיפה אחר תענוגי העולם הזה

ובזמן האחרון נפרץ ביותר הרדיפה אחר תענוגי מותרות העולם הזה, עד שלפעמים גם לוקחים הלוואות כדי להשיג תענוגי מותרות ותפנוקי העולם הזה, ולצערינו יש אברכים יקרים שמתוך כך נכנסו לחיי מרירות של רדיפה אחר תשלומי חובות, והכל היה כדי להשיג עוד הנאה רגעית בעולם הזה, וצריך לדעת ש שההלוואות מאוסות לפני הקב"ה, וכמו שכתב בספר החינוך (מצוה קכג) בלשונו הזהב: "יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, למען כי בו סבה לגזול את הבריות כשמבקש לימודו ואינו מוצא", עכ"ל.

More in this printout

View the whole printout