סיפור שהיה עם משפחה ברוכת ילדים שכל שנה בונים סוכה למטה על הכביש ותמיד בשעת הבנייה כל המשפחה נוטלים חלק בסוכה, הבנים בבנייה, והבנות בתליית הסדינים והקישוטים ממש אטרקציה מושלמת, שמחכים לה שנה שלימה.
שנה אחת, אחרי שבנו את הסוכה תלו סדינים וקישוטים וסיימו לארגן את הסוכה, לאחר עבודה של כמה שעות בשמש, שעה לאחר מכן, דפיקות בדלת פותחים ורואים את השכן מהקומה למטה, ואומר להם בטון כועס שהם בנו את הסוכה שלהם על החנייה שלו, והוא רוצה שעכשיו ירדו להזיז את הסוכה, אמרו לו הילדים: אתה יודע כמה עבדנו? כמה השקענו? זה סה"כ 7 ימים אולי לבינתיים תחנה את הרכב בחנייה אחרת.
השכן לא רצה לשמוע אותם, ואמר: תדעו לכם שאתם יושבים במקום פרטי וזו סוכה גזולה והלך, אחרי שהלך השכן הגיע האבא לבית ומיד סיפרו לו על השכן שאמר שתפסנו לו את החנייה, והוא לא מוכן לוותר, האבא ירד לשכן וניסה לדבר אתו ברוך ובעדינות שהילדים בנו כבר והם לא שמו לב ורק השנה שיוותר להם, אבל השכן לא הסכים.
האבא ראה שאין עם מי לדבר, והגיע למשפחתו וניסה לדבר איתם שיוותרו, וכידוע שמויתור לא מפסידים!!! הוא ישב לשכנע אותם וברוך השם הצליח, והם ירדו כולם לפרק את הסוכה ולבנות אותה במקום אחר מחדש.
בערב חג ראשון ישבו בסוכה בהרגשה טובה שהם ויתרו כשסיימו עלו לישון, באמצע הלילה הם שמעו בומים חזקים ובבוקר, כשקמו ראו את גודל הנס שהשם הציל אותם, כמה אבנים ירושלמיות נפלו מהבניין על החנייה של השכן.
איפה שהסוכה שלהם היתה בנויה בהתחלה, וכיון שנפלו מגובה ריסקו לו את המקלרן... וניפצו לו את השמשות ומעכו לו את כל הגג, הרכב החדש הלך, ומי שמבין זה נזק רציני.
השכן שראה מה שקרה לו, הבין שבורא עולם שילם לו במזומן על כל עוגמת הנפש שגרם למשפחה, ובא לבקש מהם סליחה, והמשפחה ראו בחוש שמי שמוותר רק מרוויח, האמת שידוע שמוויתור לא מפסידים, אבל כדי לחנך את הילדים לוותר צריך שיראו אבא שמוותר, אמא שמוותרת.
זכור לי בתור ילד שהיינו נוסעים עם אבי מורי שליט"א בבני ברק [מי שמכיר בבני ברק יש חוקי תנועה שונים מכל הארץ ] כשהיו רכבים מנסים להיכנס לנתיב שלו הייתי אומר לו: אבא, אל תיתן להם!!! והוא אומר בשלוות נפש וברוגע: תוותר!!! תוותר!!! ובעוד כל מיני סיטואציות שראינו איך שאבא מוותר, והדבר הזה נכנס לעצמות, זה נכנס לוורידים, צריך לדעת לוותר, להרגיל את בני הבית: שמי שמוותר מרוויח.
יש סיפור על בחור שלפני החתונה בא לרב שטיינמן זצ"ל, וביקש ממנו עצה להצלחת הנישואין, אמר לו הרב שטיינמן: אני אתן לך שלש עצות איך להצליח בחיי הנישואין:
- לוותר
- לוותר.
- ועוד פעם לוותר.
על הרווח הגדול שמרוויחים מוויתור ישנם הרבה סיפורים, אחד הסיפורים היפים הוא: מסופר על משפחה ברוכת ילדים מבני ברק, שאחרי שנים שגרו בבית קטן החליטו לשפץ את הבית והשקיעו בלקיחת הלוואות, ובנו גם יחידת דיור שמההכנסות שלה תהיה להם לעזרה בכיסוי ההוצאות, וכאשר סיימו את הבניה פרסמו להשכרה יחידת דיור.
יום למחרת, מתקשרת אליהם אשה שרוצה לשכור את הדירה, שאלו אותה: מתי תרצי לבוא לראות את היחידה? אמרה להם: אני רוצה לסגור גם בלי לראות, סגרו איתה דרך הטלפון, ואחרי כמה ימים שבאה ראו שהיא רחוקה מתורה ומצוות, ואמרו לה שהם צריכים לבדוק, כיון שפה בשכונה שומרים שבת, וצניעות, והיא לא רוצה לפגוע ברגשות של השכנים.
אמרה להם: אין שום בעיה, אני מבינה את הרגישות, ולא נוסעת בשבת, וגם לא שומעת מוזיקה בקולי קולות, וגם שומרת על צניעות ובגלל שדברו איתה ברוח טובה, היא לא נפגעה והבינה אותם.
וכאשר היא הגיעה לגור שם, שלחו לה עם כמה ילדים, צלחת עוגיות ופתק יפה שכתוב עליו "ברוכים הבאים", האשה מאוד שמחה מהיחס, וכך מידי פעם שהיו אופים משהו מיוחד היו שולחים לאשה ביחידת הדיור צלחת עם המטעמים.
ולאט, לאט, התחילו להזמין אותה לסעודות השבת והיא נהנתה משולחן השבת מדברי התורה, מהשירה ומהאוכל המושקע, כמה חודשים אחרי שהגיעה, הגיע הראשון לחודש ודמי השכירות של יחידת הדיור לא נכנסו לחשבון, התפלא בעל הבית, לאחר כמה ימים, הוא פנה בעדינות ושאל את האשה: את יודעת שלא נכנס לבנק התשלום של השכירות?
אמרה לו האשה: כן, אני יודעת, יש לי קושי כלכלי ואין לי עכשיו אפשרות לשלם, האיש היה קצת מופתע, לתשובה כזו הוא לא ציפה, הלך וסיפר לאשתו, אמרה לו: אולי זה רק החודש בוא נחכה, אבל גם חודש הבא וחודש אחריו לא נכנס כלום.
ישבו הזוג וחשבו מה לעשות, מצד אחד, הם בנו על ההכנסה הזו כדי להחזיר את הוצאות הבניה, ומצד שני, יש פה אשה מבוגרת ללא משפחה וללא הכנסה, מה, יוציאו אותה???
נזכרו במעשה שהיה עם ה"חפץ חיים" שהיה אדם שזרק אלמנה עם כמה ילדים מהבית שלו בגלל שלא היה להם מה לשלם, וה"חפץ חיים" חיכה לראות מה יהיה העונש של אותו אדם שזרק אותה, ואחרי 40 שנה הוא נענש, וה"חפץ חיים" אמר שהעונש הזה הוא בגלל שזרק את האשה.
הם החליטו שהם לא ידברו איתה על התשלום, ומחסד וויתור רק מרוויחים, לא דיברו איתה על התשלום כלום, והיו ממשיכים להזמין אותה לשבתות כאילו לא קרה שום דבר, והילדים היו ממשיכים לדבר עם הסבתא החדשה שהתחבבה על ילדי השכונה, וכל פעם שהיתה צריכה עזרה, היתה מקבלת, אם זה בקניית תרופות, או בקניית מוצרים מהמכולת.
אחרי שנתיים, היא התחילה להרגיש לא טוב, ותוך כמה ימים נפטרה... במגירה שלה ראו מכתב שחתום על ידי עורך דין שבו היא מספרת את הסיפור הבא: לפני שהיא באה לבני ברק, היא היתה גרה בתל אביב ואף אחד לא היה לו זמן להתייחס אליה, ולכן היא החליטה לעבור לגור בבני ברק, וקיבלו אותה מאוד יפה.
אחרי תקופה, חשבה שאולי כל הכבוד שמכבדים אותה זה בגלל שהיא נותנת להם כסף, ולכן החליטה לנסות אותם, היא הפסיקה לשלם להם וראתה שהם המשיכו להזמין אותה, הם המשיכו להתייחס אליה יפה ולא דברו איתה על הכסף מאז שאמרה להם שיש לה קושי כלכלי.
ולכן החליטה שאת הדירה ששייכת לה בתל אביב על שפת הים, היא מורישה להם, דירה ששווה כמה מליונים... אמר אותו אדם: אם לא היינו מחכים, והיינו משגעים אותה על הכסף, רק היינו מפסידים, זה מה שאמרנו מוויתור לא מפסידים, אבל צריך לדעת, שלא תמיד רואים את התוצאות של הוויתור במיידי.
לפעמים, לוקח כמה שנים כמו שהיה עם האשה שרק אחרי שנתיים ראו את פירות הוויתור.