[—העובר] לַאֲוִיר הָעוֹלָם, כי לאחר מכן נתקדש, ואסור להטיל מום בבכור שנתקדש, ואם כן רב מרי עשה כדין, ולמה מתו בהמותיו. מתרצת הגמרא: הָתָם – שם, רב יהודה התיר להטיל מום בבכור, משום שהמום, מִקְדוּשַׁת מִזְבֵּחַ קָא מַפְקַע לֵיהּ – מפקיע את הבכור רק מלהקרב על המזבח, אבל מִקְדוּשַׁת כֹּהֵן לָא מַפְקַע לֵיהּ, כי גם בכור בעל מום ניתן לכהן, והכהן חייב לנהוג בו דיני בכור. אולם הָכָא – רב מרי שמכר את אוזן בהמותיו, אֲפִילּוּ מִקְדוּשַׁת כֹּהֵן קָא מַפְקַע לֵיהּ – הפקיעם בכך אפילו מחיוב נתינה לכהן, ואף שנהג בהם כאילו יש בהם קדושת בכורה, הרי הם חולין גמורים, וזה אסור לעשות.
הגמרא מחלקת חילוק נוסף בין דברי רב יהודה למעשה של רב מרי: וְאִיבָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה תאמר לחלק כך, רַב מָרִי בַּר רָחֵל יָדַע לְאַקְנוֹיֵי [–להקנות את בהמותיו] בְּקִנְיַן גָּמוּר, ומצד זה שהפקיע את הבכורה לא היה ראוי לעונש. אלא שהיה לו לחשוש, שמא בשעה שיקנהו לגוי וְחָזֵי לֵיהּ אִינִישׁ אַחֲרִינָא וְאָזֵיל וְעָבֵיד – ויראה אדם אחר שהקנה בהמותיו לגוי כדי לפוטרם מבכורה, וילך ויעשה כמותו, אך לא ידע איך להקנותם, וְסָבַר, רַב מָרִי מִילְּתָא הוּא דַּעֲבַד – ויחשוב שרב מרי בדיבור לבדו הקנה אותם לגוי, ולא נטל ממנו דמים, וְאָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה – הבא לידי תקלה בכך שלא ינהג מנהג בכורה בבכורותיו, ומשום כך נענש רב מרי.
מִשְׁנָה
כהנים ולויים חייבים בדיני בכור בהמה טהורה, ופטורים מפדיון בן בכור ומפדיון פטר חמור. פטורם מפדיון הבן ופטר חמור נלמד מפרשת פדיון בכורי ישראל בלוים שנעשה בשנה השניה שהיו בני ישראל במדבר, שמבואר בכתובים, שהלויים ובהמתם פדו את בכורי ישראל.
הראשונים נחלקו האם בהמות הלויים פדו את בכורי הבהמות הטהורות שהיו לישראל במדבר, או שמא פדו רק את פטרי החמורים, שדעת רש"י (במדבר ג מה) היא, שלא פדו אלא בהמה טמאה. ודעת תוספות (ה. ד"ה ועוד) היא, שגם בהמתם הטהורה נפטרה על ידי בהמות הלויים.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מדיני בכורה, מִקַּל וָחוֹמֶר, אִם פָּטְרוּ הכהנים והלויים אֶת בְּכוֹרָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דין הוא שֶׁיִּפְטְרוּ אֶת בְּכוֹרָתָם שֶׁל עַצְמָן. ובגמרא נחלקו אביי ורבא אם נידון המשנה הוא לגבי פדיון בכור אדם, או לגבי פדיון פטר חמור.