אם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- הַגָּאוֹן הָרַב יִצְחָק דּב הַלֵּוִי בָּמְבֶּרְגֵר זצ"ל

יותר ועטרת ראשם. חרב השול המופלג מחוקר יצחק שכבמלו שמחחברוי באחכיר מתבר הססדים היקרים מלאכת שמים אכיורל לבית יעקב מטרה לוובחים זאורישראל

הגאון הרב יצחק דב (זליגמן בר) הלוי במברגר זצ"ל

נולד ב-ה' בחשוון ה'תקס"ח (1807) בעיירה ויסנברון שבפרנקוניה התחתית (בוואריה). בצעירותו למד בישיבת פיורדא. כשהיה בן עשרים הוסמך לרבנות, אך בעקבות פטירת אביו נאלץ לחזור לוויסנברון והתפרנס ממסחר זעיר, עד שנתמנה לרב המקום. בהמשך התמנה לעוזרו של גאון הדור הרב אברהם בינג, רב מחוז ווירצבורג. לאחר פטירת הרב בינג בשנת ה'תר"א (1841) התמנה במקומו לכהן כרב הראשי של מדינת וירצבורג, תפקיד שבו כיהן כ-37 שנים, ושם כיהן גם כראש הישיבה.

הרב במברגר היה ממנהיגי היהדות הנאמנה והאורתודוקסיה בגרמניה ופעל רבות למען הקהילות. פעל להקמת בתי ספר, בתי מדרש ומוסדות צדקה, ועמד בראש מפעלים לאיסוף כספים עבור יצחק ירון נחלי רכט חורא כאכות ואשר עידכם בנתיכים היישוב הישן בארץ ישראל. בשנת ה'תרכ"ד (1864) הקים בוירצבורג בית מדרש למורים-רבנים שנוש בכתר היכולתכיה ווירצבורג והגליל לש שנים ('הסמינר למורים'), שהשפעתו הייתה אדירה והצמיח דורות של מחנכים ורבנים בגרמניה. פסקיו שארלספר השר וחמגול מעל מות רבווו ההרוש ראש המדברים כל דבר קשה אליו הביאו כי תורה, חסד ואבות היתה בפיהו והנהגתו התאפיינו בעומק, בחריפות ובפסיקה הלכתית מובהקת.

אב רחמן לעסים ואכיוכם ולסוכת אהק חיו ידיו תמיד אמונים הוא הויתן דגל המורה רכא מולה השם ההרוס והותיר ליושנה תעטרה ניהל התכתבות תורנית והלכתית ענפה עם גדולי דורו. נפטר ביום טוב שני של חג הסוכות, ב-ט"ז רכב ישראל עוטו בברזי ואנד לישרים מאיר בוחרחו לארץ ולדרם עד אשר ננו האחן המיוחר במיוחו בשנים כן שבעים ואחד תשרי ה'תרל"ט (1878) בוירצבורג כבן 70. הלווייתו נערכה בהכברג הסמוכה, שם נטמן, והשתתפו בבהכל הקדושר במעמך כל ירתחנסעד ונדבר בככור גדול בה המוני רבנים ואישי ציבור מכל רחבי גרמניה. את מקומו ברבנות וירצבורג מילא בנו, הגאון הראשון בשכת בשני לחג האסיף למרום עלתה נשמת למחרתו א דחהמס תרלט לבן עלינו יין זכותו חנצבה אם הרב נתן.

אבא: ר' שמחה (סוחר). אמא: מרת יהודית. אשתו: מרת קילה (בת הגאון ר' זעקל לייב וורמסר, אב"ד פולדה). בניו: הגאונים ר' שמחה (אב"ד אשפנבורג), ר' משה אריה (רב בבאד-קיסינגן וחתן ה'ערוך לנר'), ר' נתן (ממלא מקום אביו כרב הראשי של וירצבורג), ר' זקיל, ר' יעקב, ר' שלמה. בנותיו: מרת רעכל רבקה (נישאה לר' פנחס זליגמן פרום, רב בבאד הומבורג), מרת שרה (נישאה לר' יצחק אונא), מרת מרים (נישאה לר' צבי הירש אהרנרייך). מרבותיו: הגאונים ר' אברהם בנימין זאב המבורג, ר' אברהם בינג, ר' מנדל קרגוי (מנדל קראגו בפירט). מספריו:

• מלאכת שמיים- הלכות כתיבת סת"ם
• אמירה לבית יעקב- הלכות חלה, הדלקת הנר ומליחה
• מורה לזובחים- הלכות שחיטה ובדיקה
• נחלי דבש- הלכות חליצה
• שערי שמחה- הלכות (מבוסס על ספר העיתים)
• יד הלוי- שו"ת
• קורא באמת- חידושים על דרשות 'אל תקרי' בש"ס ובמדרשים
• יוסף אומץ- הלכות ומנהגים.

מספר יהודי, תלמיד חכם מופלג המרביץ תורה ברבים: "אני ועוד כחמשת אלפים צאצאים הגרים ברחבי העולם, כולם בני תורה ויראי ה' ויש ביניהם גם תלמידי חכמים מופלגים, והכול בזכות אמירת 'שלום' אחת. ומעשה שהיה – כך היה: יעקב, סבא רבא שלנו, נולד בבית חרדי שומר תורה ומצוות. בבחרותו נפטר אביו, ורוחות ההשכלה שנשבו בעוז באותו הזמן גרמו לו אט-אט לנטוש את קיום התורה והמצוות ל"ע. מיום ליום הוא הידרדר יותר ויותר, עד ששמר על מצוות בודדות בלבד, רק כדי להשקיט את מצפונו.

באחד הבקרים התעורר משנתו ונזכר כי אותו היום היה יום פטירת אביו המנוח, שביקש ממנו לפני פטירתו להקפיד לומר עליו קדיש ביום היארצייט לעילוי נשמתו. בבוקר עוד חשב להתעלם ולשכוח מהמשימה המוטלת עליו, אך מצפונו היהודי ורגשותיו לאביו המנוח לא נתנו לו לעשות כן, והוא החליט כי יאמר היום קדיש בבית-הכנסת.

במקום מגוריו החדש עדיין לא דרך בבית-הכנסת ולא ידע היכן הוא ממוקם. הוא פסע ברחובות העיר וירצבורג, הסתכל על השלטים ועל חזיתות הבניינים וחיפש את ביה"כ. לאחר שעה ארוכה ובסיוע עוברים ושבים, הגיע אל בית-הכנסת המפואר. הוא עמד בדלת והתחיל לפסוע פנימה בצעדים מהוססים, תוך שהוא תוהה איך יקבלו את פניו-בחור שעזב את דרך היהדות, שניכרים על פניו אותות השפעת רוחות ההשכלה, ושמבקר בבית-הכנסת רק כדי לומר קדיש על אביו ביום היארצייט.

יעקב השמיע לעצמו בשקט אנחת רווחה עת ראה שהציבור אוחזים כבר בתפילת שמונה עשרה של מנחה, ואף אחד לא הבחין כשהשתחל לירכתי בית הכנסת. הוא המתין בסבלנות לסוף התפילה, ואז פתח בקול רם באמירת קדיש לעילוי נשמת אביו המנוח. התפילה הסתיימה, ובעוד יעקב חושב באיזו דרך יצא באופן שבו לא יפגוש בעיניהם של המתפללים, התקרב אליו יהודי נשוא פנים, שעל פניו חיוך רחב, והציג את עצמו כרב העיר, רבי יצחק דוב הלוי במברגר זצ"ל. "שלום עליכם", פתח הרב את שיחתו עם הבחור. הוא התעניין לשלומו ובאשר למצבו בחיים היומיומיים בלבביות כנה ואמיתית כזו, שבכוחה לפתוח לבבות של אבן. הרב אף ביטא בפניו את התפעלותו והערכתו הרב ממנו, שעל אף רוחות ההשכלה הסוחפות צעירים בגילו לפרוק לגמרי עול תורה ומצוות, יעקב לא נסחף בזרם העכור והוא שומר בנאמנות על המסורת ועל הקשר ליהדות ולמצוות.

יעקב עמד כמאובן וגרונו נחנק מהתרגשות. דמעות עקשניות נקוו בעיניו וטשטשו את ראייתו, ועוד ועוד דמעות התאספו בעיניו. בבת אחת הן פרצו והתגלגלו במורד לחייו הקרות – דמעות של פורקן נפשי, דמעות של מים קרים על נפש עייפה. דמעות של געגועים עזים לעולם החמים והטהור אותו עזב, דמעות של התרפקות על מילותיו החמות והאוהבות של רב העיר, שידע להעריך בכנות את מאמציו לשמור על קשר ליהדות. יעקב יצא מבית הכנסת ומחשבות חרטה הציפו אותו. רוח טהרה עברה עליו והוא התחיל לשוב אל אביו שבשמיים ולחזור אל כור מחצבתו. שנתיים אחרי אמירת הקדיש, יעקב כבר עמד תחת חופתו בחור ירא שמיים ומקפיד על קלה כחמורה. כלתו אף היא שומרת מצוות ומבית חרדי מובהק. יחד הם הניחו את היסודות לבניין איתן והקימו בית נאמן בישראל כדת משה וישראל. במהלך השנים נולדו להם שלושה עשר ילדים בלי עין הרע, וכולם ללא יוצא מן הכלל הלכו בדרך הישרה, בשביל התורה והמצוות, אותו סלל האב ביגיעה רבה יחד עם האם.

כיום, מאה וחמישים שנה אחרי אמירת הקדיש ההוא, מונים צאצאיו למעלה מחמשת אלפים נפשות בלי עין הרע, כן ירבו, כאשר כולם ללא יוצא מן הכלל שומרי תורה ומצוות, וחלקם הגדול תלמידי חכמים עצומים, מהם מרביצי תורה וחסידות ידועים. אחד מאלפי צאצאיו של אותו יעקב שסיפר את המעשה, אמר: "תארו לעצמכם שהרב במברגר זצ"ל לא היה מחליט בדעתו לגשת לאותו בחור אורח, לשאול בשלומו ולהעניק לו מילה טובה והערכה כנה, מי יודע מה היה קורה? הוא היה עולה לשמיים לתת דין וחשבון על מעשיו בעולם הזה, וחמשת אלפים נשמות היו מקבלות את פניו וזועקות לעומתו: 'למה לא הצלת אותנו?! עם מילה טובה אחת, עם חיוך קטן אחד היית מביא אור לנשמותינו, פעולה טובה אחת יכולה להיות משמעותית ומשפיעה לנצח נצחים!'". (מעובד מ'ווי העמודים')