קבלת שבת

בסיעתא דשמיא, י"ד תשרי תשפ"ז.

העלון טעון גניזה - אין לקרוא בשעת התפילה!

ניתן לקבל את העלון במייל [email protected]

בברכה בטל: 052-7620219

הערות והארות, תרומות ובקשות להפצת העלון יתקבלו

חג הסוכות

וכה היו דבריו:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסְכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה' " (ויקרא כג, לד).

המתבונן בפסוקים ישים את ליבו לשינוי הדורש הסבר: בעוד שבפסוק שלפנינו, המצווה על חג הסוכות, נוקט הכתוב בהגדרה "לחודש השביעי הזה", וכך גם לגבי יום הכיפורים (פסוק כז: "אך בעשור לחודש השביעי הזה") - הרי לגבי מצוות לולב (פסוק לט: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם וכו' ") נוקט הפסוק רק בלשון "לחודש השביעי" ולא "לחודש השביעי הזה" - מדוע?

עמד על כך הגאון בעל ה"עונג יום טוב" זיע"א, שאף יישב את הדברים נפלא: דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל (ראש השנה כט:) "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה", והתבאר בגמרא שזהו משום הגזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, ועל כן בראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר. ושם בסוגיית הגמרא התבאר שזהו טעם שינוי הלשון בין שני הפסוקים: "זכרון תרועה" שנאמר בפרשת אמור (ויקרא כג, כד) ו"יום תרועה" (במדבר כט, א), והיינו ש"יום תרועה" הוא כאשר חל ראש השנה בחול, שאז תוקעים בשופר בפועל, ואילו "זכרון תרועה" מתייחס לשנים שבהן חל ראש השנה בשבת, שאז אין תוקעים בשופר בפועל, אלא רק זוכרים את השופר באמירת הפסוקים.

מעתה, אמר בעל ה"עונג יום טוב", הלא כאן בפרשתנו (פרשת אמור) נאמר "זכרון תרועה", ומכאן שמדובר שחל ראש השנה בשבת ואז אין תוקעים בו בשופר מגזירת "שמא יעבירנו". והרי אם חל ראש השנה בשבת יחול גם סוכות של אותה שנה בשבת (כמו השנה). יום הכיפורים, לעומת זאת, יחול באותה שנה ביום שני - יום חול.

כמה נפלא, אם כן, הדיוק בלשון הפסוקים: יום הכיפורים יחול ביום חול, ועל כן כל דיניו ינהגו כרגיל, ועל כן נאמר בו "הזה". גם לגבי דיני סוכה אין כל שינוי אף שחל יום טוב ראשון של סוכות בשבת, ועל כן גם בפסוק העוסק במצות סוכה נאמר "הזה". רק לגבי מצות לולב נמנע הכתוב מלהוסיף "לחודש השביעי הזה" - שהרי בחודש השביעי, כלומר באותה שנה, אין נטילת לולב ביום הראשון, שהרי אף בלולב גזרו חז"ל, שמא יעבירנו" כאשר חל יום ראשון של סוכות בשבת. התורה, אם כן, מתייחס רק לשנים אחרות, שבהן יחול יום ראשון של סוכות ביום חול, ולא ל"חודש השביעי הזה", שחל בשבת...

ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא - הפלא ופלא!...

סח מגיד המישרים הגה"צ ר' ראובן קרלינשטיין זצ"ל: כשלמדתי בישיבת פוניבז' הקטנה, מרן הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן זצוק"ל מסר בפנינו שיחה בענין זה, וכה היו דבריו:

במדרש הנ"ל מובא, שלא רק מחמת מעשיו בפועל זכה אברהם לזה, אלא גם בעבור כל מילה שאמר; בשכר כל תיבה שיצאה מפיו, קיבל אברהם זכיה נפלאה לדורות!

אמר הקב"ה לאברהם: "אתה אמרת: 'יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', בלשון הזו אני פורע לבניך, שנאמר: 'ויקחו להם איש שה לבית אבות' ". אין לתאר את גודל ההתעלות וקרבת ה' ששררו בעם ישראל בזמן הקרבת קרבן הפסח. ההלל במקדש באותו זמן היה נורא נוראות! אולם כל הזכיה הזו נבעה ממילה אחת בלבד - "יוקח!"

וממשיך המדרש, "אתה אמרת 'נא', בשכר זה אני נותן לבניך מצות קרבן פסח, שבו נאמר 'אל תאכלו ממנו נא' " (אמנם אברהם אבינו אמר 'נא' בלשון בקשה, ובקרבן פסח משמעות המילה 'נא' היא 'צלוי למחצה', אבל מ"מ כך דורשים חז"ל).

"אתה אמרת 'מעט', אני אגרש את שונאיהן מעט מעט, שנאמר: 'מעט מעט אגרשנו מפניך'. אתה אמרת: 'מים', אני נותן להם באר מים במדבר, שנאמר: 'עלי באר'. אתה אמרת: 'ורחצו רגליכם', אני ארחצם מכל טומאה, שנאמר: 'אם רחץ ה' את צואת בנות ציון', אתה אמרת 'והשענו תחת העץ', אני נותן להם מצות סוכה".

הרי לנו, כי במשך מאות דורות אנו זוכים לטהרת יום הכיפורים ולמצות סוכה, עקב מילי בודדות שיצאו מפיו של אברהם אבינו.

הקשה הרב שטיינמן זצ"ל: מה היה קורה אילו אברהם היה אומר לעצמו: "כל חיי אני עסוק בחסד ובהכנסת אורחים, אבל עכשיו, לאחר ניתוח קשה, ביום השלישי למילתו שזה הזמן שהכאבים מתגברים, אקח מספר ימי חופשה... לא אצא ל'פנסיה', רק אקח כמה ימי מנוחה, ולאחר מכן אשוב למלאכת הקודש ביתר שאת וביתר עוז!"

מן הסתם, הקב"ה היה 'מקבל' טענה זו. לא היתה שום תביעה על אברהם. אבל מה היה קורה לאחר מכן? באיזה זכות היה עם ישראל מקבל מן במדבר? באיזו עילה היו זוכים למצות קרבן פסח? כיצד היו זוכים לענני כבוד ולמצות סוכה?

הרי לנו, כי אסור לותר על אף הזדמנות למצוה. בשום אופן אין לומר "היום קשה לי, אעשה זאת בעזר ה' בפעם אחרת!" ואדרבה, השכר הגדול ביותר ניתן דוקא על קיום מצוה בשעת הדחק ומתוך קושי!

אברהם אבינו עסק בהכנסת אורחים כל ימיו, אבל צאצאיו זכו לכל המצוות הנ"ל דוקא בזכות הכנסת אורחים שנעשתה כאשר החמה יצאה מנרתיקה. בחוץ אש גיהנום, השמש קופחת, אברהם אבינו שלושה ימים לאחר המילה, ולמרקות כל המעכבים והמניעות, הוא רץ לקבל פני האורחים במסירות נפש! וכאשר מתגברים על כל הקשיים, זוכים זכיה עצומה לדורי דורות!

המסירות ניכרת כשעושים מעבר לחיוב

רבי שמואל טרוביץ זצ"ל, בעל ה'מעדני שמואל', מביא רעיון נפלא:

על הפסוק בפרשת וירא "והשענו תחת העץ", שאמר אברהם אבינו כאשר הכניס את שלושת המלאכים, אמרו חז"ל (ראש השנה דף יא.) שבסוכות היה מעשה זה (ע"ש בתוספות וב'פני יהושע').

והנה, במדרש (ב"ר, פר' מח) נאמר: "אמר הקב"ה לאברהם: אתה אמרת 'והשענו תחת העץ' - חייך שאני פורע לבניך וכו' בסוכות תשבו שבעת ימים". וכעי"ז מובא בבבא מציעא (פו:), שכל מה שעשה אברהם אבנו למלאכים, עשה הקב"ה לבניו מידה כנגד מידה. בשכר - "ויקח חמאה וחלב", זכו בני ישראל למן. בשכר "יוקח נא מעט מים", זכו צאצאי אברהם אבינו לבארה של מרים. ובשכר - "והוא עומד עליהם", זכו ישראל לענני הכבוד.

בשעה שאברהם אבינו נתן למלאכים חמאה וחלב, סבר הוא, כי הם בני אדם שאינם יכולים להתקיים בלא אוכל. אמנם הוא קיים מצות הכנסת אורחים בהידור רב, וארח את המלאכים בכבוד גדול, אבל עצם האכילה היתה צורך קיומי. בדומה לכך, כשנתן להם את המים, הוא הבין כי בחום כזה אינם יכולים לשרוד בלי מים. לכן, כנגד שני דברים אלו, החזיר הקב"ה לאברהם אבינו במידה כנגד מידה, וסיפק לבניו את צרכיהם על ידי 'לחם אבירים' ובאר נובעת ללא גבול, ששטפה את כל נהרות העולם.

אולם ב'והוא עומד עליהם' חידש אברהם אבינו הנהגה מיוחדת ועילאית: ביום השלישי למילתו, כחום היום, לאחר שסיים להגיש לאורחים מזון ושתיה, היו לו את כל הטצדקי שבעולם לפנות לענייניו לנוח קימעא. סוף סוף, בגילו המופלג הוא 'רץ אל הבקר' ושירת את אורחיו נאמנה...

אבל - אברהם אבינו לא הסתפק בזה, אלא עמד על יד האורחים, לראות אולי נזקקים הם למשהו נוסף, אולי יכול להעניק להם עוד דבר מה...

בזכות התוספת וההידור הללו שאברהם אבינו לא היה מחוייב בהם, אמר לו הקב"ה: גם אני אתן לך תוספת שאינה מחובת המציאות, ואלך לפניהם בעמוד ענן, ומכח זה עם ישראל לדורותיו יקיימו מצות סוכה ויישבו בצל השכינה הקד' שבעה ימים. תוספת כנגד תוספת, שבה מתגלה חיבתו של הקב"ה לעם ישראל.

אומות העולם עושים סוכה בראש הגג

ויוצא'.

בגמרא בעבודה זרה (ג.): 'לעתיד לבוא יאמרו אומות העולם לפני הקב"ה, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קיבלנוה וכו', אמר להם הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה, מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו

מקשים המפרשים, מדוע סוכה נקראת מצוה קלה?

עוד יש להבין, מהו שאמר "מיד כל אחד עושה סוכה 'בראש גגו' ", מפני מה עושים את סוכתם בראש הגג ולא על הארץ?

עוד צריך להבין, מדוע אחרי שהקב"ה מקדיר עליהם חמה כולם בורחים מן הסוכה, הרי אדרבה, ה'סוכה תהיה לצל יומם'? [עיין במהרש"א וב'תורת חיים' שם].

ביאור נפלא כתב הגאון רבי אהרון וואלקין זצ"ל, בספרו 'זקן אהרון', שקושיה אחת מתורצת בחברתה. דהנה, שנינו בגמרא בסוכה (ד:) 'העושה ד' כלונסאות על שפת הגג ומסכך על גבן, רבי יעקב מכשיר דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, ומחשיבים את כותלי הבית עולים למעלה עד הסכך והם הדפנות של הסוכה. ומסיקה הגמרא דמה שמועיל סוכה בד' כלונסאות, הוא דוקא בראש הגג אבל בארץ לא.

ולפי שיטה זו, מובן היטב: הגויים שאינם רוצים בטירחת המצוה, להם נותן הקב"ה 'מצוה קלה', שהרי יכולים לעשות סוכה בנקל ע"י ד' כלונסאות, ומיד כל אחד עושה סוכה ב'ראש גגו' שרק על ראש הגג מועילה כזאת סוכה הנבנית ע"י ד' קרשים בלבד. הקב"ה מקדיר עליהם חמה, ואז כולם בורחים מהסוכה, כיון שאין לה דפנות, אבל אם היו עושים סוכתם עם דפנות - לא היו צריכים לברוח מהסוכה...

(אוצרות התורה - סוכות)