והיוצאים מכלל זה הן פרשת כי תשא ופרשת ראה, כמבואר:
בפרשת כי תשא, השבת אינה מוזכרת לפני המועדים אלא בתוך המקראי קדש, בין פסח לשבועות: אֶת-חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצוֹת וגו', שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְׁבִיעִי תִּשְׁבָּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבָּת: וְחַג שֶׁבֶעֹת תַּעֲשֶׂה לְךְ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה: (לד, יח'-כב')
יש לעיין מדוע נקבעה קריאת התורה של שבת חול המועד "ראה אתה אומר אלי" וגו' (שמות לג, יב') בין בפסח בין בסוכות.
ומובא בחזקוני, בפרשת כי תשא, שם, מה שקורין פרשה זו בשבת חולו של מועד לפי שהוזכרה בה שבת באמצע הרגלים.
התחיל עם חג המצות, את חג המצות תשמר, המשיך עם של שבת וביום השביעי תשבת, וסיים עם חג שבועות וחג האסיף. הרי שבת שבתוך המועדים והוא רמז לשבת חול המועד, הנמצאת בתוך הרגל. ואשר על כן תיקנו לקרוא קריאה זו בשבת שבתוך הרגל, היינו בשבת חול המועד. כן דברי החזקוני.
כלומר, כל פרשה שהוזכרו בה מקראי קדש, השבת מוזכרת בראש, כגון: פרשת אמור ויקרא כג, פס' ב-ה': דַּבֶּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶמַרְתָּ אֲלֵהֶם מְוֹעֲדֵי יְהֹוָ'ה אֲשֶׁר-תִּקְרְאָוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מְוֹעֲדֵי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וגו' וממשיך במועדים: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח וגו'. הרי שהזכיר הכתוב את השבת תחילה משום חשיבותה. ולכן אומרים בקידוש ליל שבת, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ. וכן רובן של פרשות המועדים. השבת תְּחִלָּה להם משום חשיבותה.
ולפי דבריו זו היא עיקר הקריאה בשבת שבתוך המועד. אלא שמתחילין מ"ראה אתה אומר אלי", כדי שיהיו מספיק פסוקים לשבעה קרואים.
ועדיין יש לשאול, מדוע נכתבה השבת שבתוך המועדים דווקא כאן, ב"ראה אתה אומר אלי". והרי יכולה היתה השבת להיות גם כאן תחילה למקראי קדש, ולהכתב בתוך המועדים בפרשה אחרת.
בפרשה זו שבה יש מציאת חן של משה רבנו וכל עם ישראל בעיני הקב"ה. ואין לך זמן יותר טוב למציאת חן מאשר חולו של מועד, שאז גם החול נהיה קודש והשבת קדש קדשים.
ולכן פתח משה רבנו ואמר ראה אתה אומר אלי.
ויש לעיין ב"ראה אתה אומר אלי", מה יש בה שאין בפרשות אחרות להיות אכסניה טובה לשבת שבתוך המועד.
ויש לכאורה לתמוה, וכי כך יפנה עבד לרבו, ראה! אלא יש לומר, משה רבנו נקט כאן שם קודש של אחד מע"ב שמות הקודש, בשם ראה. והוא השם הקדוש של המלאך הממונה להראות תועים דרכם. וכאילו אומר משה רבנו, ראה, נחני נא על ידי המלאך הק' המכונה בשם הקדוש ראה, איזו הדרך אשר אלך בה לראות חסדיו של מקום למצוא חן בעיניך.
ונראה בעליל, כי בפרשה זו יש חידוש של מציאת חן, לאחר מחילת העוון של מעשה העגל. כגון: ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני וגו' ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה וגו' וּבַמָּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. (שמות לד, יב-יז').
וכן בפרשת ראה מצינו כל המועדים מבלי שתקדים לכך השבת. לא בתחילתה ולא באמצעה. והוא בדברים פרק טז פס' א: שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח וגו'. ואשר על כן יש לשאול איך נאמר בה תחילה למקראי קדש.
ולעומקו של מקרא ובשימת לב יש לומר כי המעיין יראה נכוחה שתקדים למועדים בפרשת ראה שבת הארץ המפורשת בפרק שלפניו, פרק טו פסוק א': מִקֶץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָה. ואע"פ שאין זה סמוך ממש בפסוק שלפניו, מכל מקום מתקיים בו הכלל של תחילה למקראי קדש.
אשר לו לפני בוראו. ולו נאה ולו יאה לדרוש בעניין המציאת חן. ואשר על כן יש לבאר ולומר: החן הא' הוא חן המקום על יושביו, המקום הוא הקב"ה הנקרא מקום, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וכל המציאת חן היא מתנת שמים ממנו ית'. וכן הוא אומר בפרשתנו כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם.