כלנו יודעי שמך

בסיעתא דשמיא

מיוחד למגזין העלונים

כלנו יודעי שמך

טוב להודות לה'

מאמרים, רעיונות, פרפראות וסיפורים, לחיזוק באמונה ובטחון בבורא יתברך שכל הנהגתו לטובה

- הרב שכנא וונגר

סוכות ושמחת תורה - ה'תשפ"ז

"אלו דברים שאדם... וגמילות חסדים"

סיפור א':

אליעזר קבלן בנין ירושלמי ידוע ומוכר, את עבודתו מבצע הוא בדייקנות ולשביעות רצונם של הלקוחות, גם בקטע הכספי יודע הוא להתגמש ותמיד לתת לשני הרגשה טובה.

יום שישי אחד עמד יהודי בשם ישראל באחד הצמתים בשכונת רמות, מנסה לתפוס טרמפ כדי להגיע לגאולה. כעבור מספר רגעים נעצר לידו רכב, הנהג שאל את ישראל לאן הוא צריך להגיע, ולאחר ששמע לגאולה, אמר לו שהוא יכול לעלות כי הוא בדרך לשם. היו עוד כמה נוסעים שעלו בהמשך וכולם ירדו בגאולה, גם ישראל הודה לו מכל הלב, בירכו, והלך לדרכו.

כעבור שבועיים שוב עמד ישראל ביום שישי, ושוב נעצר לידו אותו רכב עם אותו נהג, ושוב לקחו לגאולה, כשבדרך הוא אוסף עוד מספר אנשים. ישראל הבין שאותו יהודי צריך להגיע לגאולה ולכן הוא עושה חסד, ומסיע אנשים נוספים שצריכים אף הם להגיע לגאולה.

הפעם השלישית היתה באופן שונה, הרכב נעצר לידו והנהג שאל "לאן אתה צריך להגיע ?" תשובתו של ישראל היתה ל... "בית וגן". לתדהמתו, הורה לו הנהג שיעלה כי הוא מגיע לבית וגן, וגם בדרך הזו העלה כמה נוסעים שהיו זקוקים להגיע לבית וגן. זה כבר היה נראה לו מוזר, ולכן בתום הנסיעה לאחר שירדו כולם, שאל ישראל את הנהג שיסביר לו את פשר ההסעות חינם שהוא עושה מידי יום שישי.

"אם אתה לא ממהר אספר לך". וישראל ישב להאזין לסיפורו של הנהג הקבלן.

"זה התחיל לפני כשנה, יום אחד מצאתי בן אדם זרוק על ספסל זקן וגלמוד, הוא היה לבוש סחבות, ללא מכר וללא גואל. בשקית גדולה היו מספר בגדים לא נקיים בלשון המעטה, טלית ותפילין, ופרוסות לחם עם בקבוק מים. מאד ריחמתי עליו, והזמנתי אותו לביתי. אני עובד כקבלן ובורא עולם בירך אותי בבית גדול עם יחידת דיור, סידרתי את היחידה והוא עבר לגור בה, ומאז הפך לבין בית. דאגתי לו לכל, בגדים, אוכל, וכשלא חש בטוב לקחתיו לקופת חולים, וכך הוא התגורר במשך כשנה.

יום אחד הוא קורא לי ואומר לי "ראה, אני חש שימי ספורים, ואני מאד רוצה להכיר לך טובה על החסד העצום שעשית עימי, אך כמו שאתה יודע ורואה, אני עני וגלמוד ולא אוכל להשאיר לך שום דבר כירושה. ועם כל זאת, אני רוצה לתת לך דבר מה. מה אתן לך"? עניתי לו ספונטנית: "תן לי תקיעת כף שתבוא לספר לי מה עלה בדינך בבית דין של מעלה". אינני יודע איך העזתי לבקש דבר שכזה, אך הזקן לא התרגש ונתן לי תקיעת כף על מה שביקשתי.

תקופה קצרה לאחר מכן הלך אותו זקן לבית עולמו, כשחלפו כמה חודשים כמעט התייאשתי מבואו של הזקן, עד שלילה אחד הוא אכן הופיע בחלום. "באתי אליך במיוחד" אמר לי בחלום "תדע שמה שביקשת זה היה דבר קשה מאד, ולא תעשה את זה פעם נוספת, זה לא דבר קל לקבל רשות לרדת לעולם הזה, וגם אחרי שקיבלתי רשות לא רציתי לעשות זאת, פשוט כל כך טוב למעלה, והירידה לכאן הם יסורים גדולים לנשמה, ובכל זאת מאחר והצלת אותי, וטיפלת בי במסירות נפש ונתתי לך תקיעת כף, הייתי מוכרח לבוא.

אין לי רשות לספר מה קורה בבית דין של מעלה, אבל בגלל מצוות החסד שעשית עימי הרשו לי לומר לך דבר אחד: "תדע, שכל מצווה שאדם עושה: תפילה, ציצית, שבת, תפילין, וכו' אם הוא עושה זאת עם פניות, לדוגמא, לשם כבוד, השכר של המצווה יורד. פשוט נופלות חתיכות גדולות מהמצווה שעשה.

אך לעומת זאת אם אדם עושה חסד, אפילו עם פניות, ואפילו לשם כבוד, המצווה נשארת בשלימות, החסד חשוב בשמים מאד מאד!" "זה המסר שקיבלתי משמים", סיים הקבלן את סיפורו ואמר: "מאז אני מקדיש שעה כל יום לעשיית חסד, שעה שבה אני נוסע ברכבי, ומחפש אנשים להסיע אותם למחוז חפצם".

"אחד = ז' מינים, ו' רוחות"

בקונטרס "נפשי חולת אהבתך" סדר כוונות על נטילת ד' מינים, מביא בשם ספר ליקוטי תורה מבעל התניא דף פ"ז ע"ב שכותב: "ד' מינים שבלולב הם רומזים לשם הויה, ומנענעים ומביאים ללב, שכל הבאה הוא ללב, כדי להיות מאיר ומתגלה בלבו של אדם... כי הוא יתברך אחד בשמים ובארץ וד' רוחות... וצריך להמשיך ולהכניס בחינת אחד בלב, שיהיה הויה אחד שורה ומתגלה בו". עכלה"ק.

ובס"ד אפשר לומר בדרך רמז:

הד' מינים כוללים ז' פריטים: = ג' הדסים, ב' ערבות, א' אתרוג, א' לולב, סך הכל ז' פריטים.

את הד' מינים מנענעים ל - ו' צדדים: = ד' רוחות, מעלה ומטה, סך הכל ו' צדדים.

וממילא על ידי הנענועים של ה - ז' פריטים ל - ו' צדדים מתקבל המספר = י"ג, לרמז על הויה אחד, דהמלה "אחד"1 = בגימטריא " י"ג ".

מי הציל את מי

סיפור ב':

תשע"ו בית שמש. יהודה חוזר ביום שישי עם טיול נחמד שערך לילדיו. עבורו זה דורש כוחות ותעצומות נפש. ומדוע? למחייתו עוסק הוא בעבודה בלילות, כך שביום הוא ישן כדי למלא את המצברים. מאחר וכל השבוע הוא טרוד בעבודתו, נותר לו יום שישי שאז מפנק הוא את ילדיו ויוצא עימם לטיול, ונותן להם מעט "אבא". הילדים שמחים מאד ומצפים כל השבוע לטיול, אבא מספר להם סיפורים מעניינים, ומשתדל להעניק לכל אחד תשומת לב אישית. עבורם זו חוויה מיוחדת.

יום שישי אחד שב יהודה עם ילדיו מהטיול השבועי. הוא הוריד אותם והחזירם הביתה. ואז חש בחולשה קלה, עבורו זה סימן שעליו לנוח ולתפוס תנומה של כשעתיים. בבית הילדים עושים רעש, נפל בדעתו ללכת אל אחותו הצעירה שהתחתנה לא מזמן. היא גרה בבית ממול שם לא יפריע לו רעש הילדים ולא יטרידו את מנוחתו. אומר ועושה, הוא אמר לאשתו להיכן הוא הולך ויצא לדרכו. כעבור מספר דקות מאז שהגיע אל אחותו, כבר שקע בשינה עמוקה.

חלפה כשעה, וכשהוא בשיא השינה והנה צלצול טורדני מעיר אותו משנתו. הוא מתעורר, מושיט ידו אל הסלולרי, ומביט על הצג, לפליאתו היה זה אחד מהשכנים בבנין בו הוא מתגורר. "מעניין מה הוא רוצה ממני ?" הרהר יהודה לעצמו, הוא לחץ על אחד הלחצנים ואמר "שלום אברהם, מה שלומך ?" אברהם השכן השיב לו בקול מגמגם, נראה שהיה קשה לו להוציא את המילים מפיו "אני מצטער שאני מפריע לך, האם תוכל לעשות לי טובה ?" יהודה מסתקרן ושואל "במה מדובר ?"

השכן משיב כי לצערו הוא סובל מפצעים בפה, דבר שמונע ממנו לאכול ולשתות. ידוע שיש תרופה טבעית למחלה זו, והיא לשתות חלב עיזים. אך מפני כמה סיבות אין באפשרותו לנסוע ולהביא חלב עיזים. על כן הוא פונה אל יהודה ושואל האם יוכל לעשות עימו טובה וחסד לנסוע ולהביא לו את החלב עיזים מהמושב הסמוך. יהודה חשב לעצמו: באם יתן תשובה חיובית, עליו לקום מהמיטה, לרדת למטה, לנסוע נסיעה קצרה, לקנות את החלב, ולהביאה לבית שמש לשכנו אברהם, ורק אחר כל יוכל להמשיך לישון. מה יענה ? ומה יעשה ? השכן אברהם ראה כי יהודה מתמהמה בתשובתו המשיך לומר "ראה, אתה אפילו לא צריך להתנצל, אני מודע לכך שעליך לישון ביום שישי לאחר שכל הלילה לא ישנת...

בעצם הרגעים האלה החלה מלחמת היצרים, הטוב והרע, מצד אחד השתוקק יהודה מאד להביא לשכנו את החלב להקל מעליו את הכאבים מהפצעים שבפיו, ומאידך לוחש לו מישהו בפנים "אתה עייף, לא ישנת בלילה, ועוד יצאת לטיול עם הילדים, ישנם עוד שכנים עם רכב שודאי ישמחו לעשות שליחות קודש שכזו"...

השכן שראה שיהודה עדיין מתמהמה בתשובתו, הבין את פשר השתיקה ואמר "זה בסדר, אני מבין אותך, אתה זקוק לשינה, הסירוב לא נובע מרוע, אמצא מישהו אחר...". ואז לאחר שקט של שניות ארוכות התיישב יהודה על המיטה ואמר לשכנו בקול צלול ובבטחה "אני יוצא עכשיו ובשעה הקרובה יהיה לך את החלב".

השכן שמע זאת ומאד שמח. הוא בירך אותו בכל הברכות. יהודה קם, לקח את המפתחות בידו וירד לעבר הרכב שחנה מול ביתו כדי לבצע את משימת החסד שלקח על עצמו, משימה שגבתה לא מעט מסירות נפש כדי לבצע אותה. הוא מגיע לרכב, פותח את הדלת, ואז נשמעה צווחה נוראה... אשתו של יהודה רצה לחלון לשמע הזעקה "מה קרה ??" שאלה בפחד. יהודה כמעט התעלף... בנו הפעוט נמצא ישן על כסא הבטיחות. כשהוריד את ילדיו לאחר הטיול, שכח את הפעוט ברכב. הפעוט היה חיוור, אך מצבו הכללי היה טוב. הוא הוציא אותו מהרכב שלמזלו עמד בצל באותה שעה, השקה אותו מים, ואט אט האדמימות שבה לפנים, והתינוק חזר לעצמו ללא שום נזק או פגע.

אין ספק שיהודה קיבל את בנו במתנה, אילמלא נענה לאותו שכן, מי יודע אם היה ניתן להצילו... ושאלה זו נותרה בחלל "מי הציל את מי, יהודה את השכן, או השכן את יהודה".

כל "עצמותי" תאמרנה ה' מי כמוך

סיפור ג':

לפני כאבעים וחמש שנים הוקם בצרפת בחשאי "ועד יהודי מסתורי", מטרתו היתה לשמר קברי צדיקים. בתקופה הנ"ל עשו הערבים במדינותיהם ככל העולה על רוחם, פגעו והשחיתו כל דבר שריח יהדות נשקף ממנו, אף מבנים עתיקים בני מאות בשנים בעלי אופי יהודי חיללו והרסו, הכל נבע משנאתם העמוקה והיוקדת של הערבים המוסלמים לעם היהודי. בין היתר חרשו בתי קברות שלמים, חיללו ופגעו בישני עפר, ובנו עליהם כבישים, גשרים ובנינים. תפקידו של הועד המסתורי שהוקם היה שכל מקום שנודע על כוונת השלטונות לחרוש בית קברות מסוים, היו חברי הועד בדרכים לא שגרתיות, בפעולות שונות ונועזות ומתוך סיכון רב, מפנים בחשאי את קברות הצדיקים שהיו טמונים שם, ומעבירים את עצמותיהם למקום מבטחים, בביצוע תוכנית מורכבת זו, נטלו חלק מספר קטן של עסקנים שעשו זאת מתוך הקרבה עצמית מדהימה, ומסירות נפש עבור מטרה קדושה ונעלה זו.

ערב שבת ביום חמישי, פסע בחור צעיר כבן שש עשרה לפינה מסוימת בנמל התעופה "אורלי" שבפריז, הוא הביט ימין ושמאל לבדוק אם עין לא רצויה עוקבת אחריו, מהמקום בו סוכם לפי ההוראות שקיבל, נטל לידיו מזוודה כבדה שהיתה מלאה בעצמות צדיקים, אותה הוטל עליו לשאת ברכבת עד גבול ספרד, לחצות את הגבול, ולהמשיך בדרך עד מדריד, שם אמור היה אדם נוסף לקבל לידו את המזוודה ולהעבירה למקום בו יטמנו עצמות הקדושים, אשר רשעים ובני בלייעל הפריעו את מנוחתם של ישיני עפר אלו שנמו מנוחת עולמים.

באותו שבוע חל חגם של הנוצרים, עומס כבד היה על הרכבות, ובדיקת הגבולות התארכה מהרגיל, גם זמני הרכבות השתבשו ולקח זמן נוסף עקב הלחץ הגדול של הנוסעים, דבר שיצר שנוי בתוכנית כשרק ביום שישי בצהרים הגיע אותו בחור עם מזוודתו למדריד, במחשבה קלה הבין שלא יספיק להגיע עד שבת לכתובת של מקום המפגש בו עליו למסור את המזוודה, הוא החליט לשבות שם במדריד. פירות וירקות היו באמתחתו, ומה שהיה זקוק בדחיפות זה לשכור חדר בבית המלון בו יוכל להניח את ראשו העייף מהנסיעה הארוכה והמתישה שעברה עליו.

הוא נטל בידו את המזוודה והחל לכתת רגליו בין המלונות הסמוכים לתחנת הרכבת, אך להפתעתו היו כולם מלאים עד אפס מקום, לפליאתו על תופעה זו, הסביר לו אחד מפקידי המלון שכל זאת בעקבות החגא, ולכן התפוסה מלאה. הוא הציע לו לנסוע ברכבת כחמישים ק"מ עד לעיר אחרת, שם סביר להניח שאין ביקוש גדול לבתי מלון, ושם יוכל למצוא חדר פנוי ליום או יומיים. הקשיב הבחור בקולו ועשה כעצתו, אך כשירד מהרכבת באותה עיר, הביט בשעונו ולתדהמתו ראה כי הזמן עתה הוא שעה לפני כניסת שבת. הוא נעמד בפינה להתפלל מנחה, בסיומה עצר נהג מונית ובקשו לקחתו לבית מלון, אך מה גדולה היתה אכזבתו כשכל שלשת בתי המלון היחידים באותה עיר היו גם הם בתפוסה מלאה עקב החגא.

השמים החלו להאדים, השקיעה מתקרבת, והבחור חסר אונים, לאן יפנה ? לאן ילך? ומה עליו לעשות? כיצד יעביר את השבת ברחובה של עיר זרה, ומה יהא על המזוודה והאוצר הטמון בה? תשובות לשאלות מציקות אלו לא היה לו, השבת עומדת לפרוס כנפיה בכל רגע והוא הורה לנהג המונית שהסיעו, להחזירו אל תחנת הרכבת שם קיווה למצוא פינה צדדית וחשוכה ובה ישהה עד צאת השבת.

עם כניסת השבת ניכנס הבחור אל תחנת הרכבת, ומה גדלה אכזבתו גם שם, כי לא נמצאה פינה צדדית, הוא נאלץ לשבת באולם הנוסעים על אחד הספסלים, את המזוודה הניח למרגלותיו, ועל ספסל זה חשב לשבות את השבת עד למחרת בערב בצאתה.

הרבה עידוד וחיזוק, היה זקוק אותו בחור באותם רגעים, לנוכח מצבו, הוא התחזק בזה כי שליחתו היא קודש, "ושלוחי מצווה אינם ניזוקים", כל זה נסך בו בטחון והוא חש כיצד קדושת השבת אופפת את כולו, ומתוך שמחה של מצווה, פתח בניגון של קבלת שבת ולאחריה תפילת ערבית, וכך לבדו עם חשיכה בחור צעיר ובודד, יושב ומתפלל על ספסל באמצע תחנת רכבת, בארץ נוכריה, אי שם בעיר קטנה נידחת שליד מדריד....

לאחר התפילה הוציא מעט מהפירות והירקות שהיו בצקלונו, יותר מזה לא היה לו מאומה, ובעודו מכין את מאכלו, הגיעה קבוצת נערים, חלקם שיכורים והחלה להציק לו. את שפתם הספרדית לא ידע ולא הבין, אך הרגיש שהם רוצים להזיק לו, החלו לירוק עליו ולאחר מכן זרקו עליו בקבוקי בירה ריקים, הוא לא ידע נפשו מרב פחד, נער צעיר מוקף אויבים כה רבים וללא מושיע... הוא החל קורא פרקי תהילים, ולשמחתו פחתה התעניינותם בו והם עזבוהו לנפשו.

כשסיים את סעודת שבת החל לתכנן היכן יניח את ראשו לשנת לילה, עיקר חששו היה גורלה של המזוודה, אולי מרוב לחץ ועייפות הוא ישקע בשינה חזקה, בנתיים עלול לבוא איש זר או פועל נקיון, ייקח אותה יבדוק את תכולתה וישליך אותה לזבל, ואפשרות גרועה יותר שיעבירו אותו ל.. תחנת המשטרה! מחוגי השעון שבתחנה הראו על השעה 11:30, הרכבת האחרונה אמורה להגיע לתחנה ב 11:55, אנשים החלו עוזבים את התחנה, והיא החלה להתרוקן, דבר שמאד עודד את רוחו, דמעות של שמחה בצבצו בקצה עיניו. "ודאי זכות השבת תעמוד לי" חשב לעצמו, הוא יעביר את הלילה לבדו על הספסל, ולמחרת עם צאת השבת ימשיך בדרכו עד לסיום המוצלח של השליחות הקדושה אשר הוטל עליו לבצע.

הוא התאמץ שלא תחטפנו שינה עד שאחרון האנשים יעזוב את התחנה, והמתין לרכבת האחרונה, כשלאחריה חשב כי יוכל לעצום את עיניו שכה היו זקוקות לרגיעה, למנוחה ולשינה.

את חוט מחשבותיו קטע שומר התחנה. הוא השקיף מחלון חדרו אל אולם הנוסעים וקרא את מחשבותיו של הבחור שישב על הספסל, הוא החליט להעמידו במקומו, יצא מחדרו ופנה אל הבחור ואמר לו בקול תקיף: "דע לך שהתחנה ננעלת בחצות הליל בשעה שתים עשרה, לפני כן יהיה עליך לעזוב אותה ולפנותה". צמרמורת נוראה חילחלה בכל גופו כששמע את מה ששמע, הוא ניגש אל שומר התחנה ו"בתחנונים ידבר רש" החל להתחנן בפניו, כשהוא מסביר לו שנתקע כאן בעיר ללא קרוב וללא מכר, והוא מבקש ממנו בכל ליבו שיאות לתת לו אפשרות ללון על הספסל רק הלילה, כשמחר בלילה כבר לא יהיה פה. השומר שהיה נראה קשוח קלט את דברי הבחור, אך כלל לא ניסה להתחשב בתחנוניו, נראה היה אף שהוא נהנה להתאכזר עליו, והוא סינן מבין שיניו בקול מאיים "אם עד חצות לא תתעופף מכאן, אמצא לך מלונה טובה יותר...".

בין רגע נפל הבחור מ"איגרא רמא לבירא עמיקתא", ההלם שתקף אותו שיתק אותו לכמה רגעים, כל גופו החל לרעוד, התסריטים שעברו בראשו היו קשים מאד, לקום וללכת לא בא בחשבון, מה יעשה עם המזוודה שהיא מוקצה ואסורה בטלטול, אם יזמינו לו משטרה, להחקר בתחנת משטרה עלול לסבך את המבצע, מה יענה לשוטרים מה יש לו במזוודה ? ואם תיפתח חקירה עלולים להכניסו למעצר, כל זאת כשחברי הוועד כלל אינם יודעים היכן הוא נמצא. לפי התכנית המקורית היה עליו להימצא במדריד ולא באיזה עיר קטנה נידחת ורחוקה כ- 50 ק"מ ממנה... מה עושים ?

זיעה קרה שטפה את גופו, הוא הביט בשעון התחנה והמחוגים הראו על השעה 11:50, אין לו אפילו זמן לכלכל את צעדיו הבאים, גופו העייף החלש והמתוח לא היה מסוגל לעמוד במצב הנוראי הפתאומי שנפל עליו בין רגע, והוא פרץ בבכי מר קורע לב, בבת אחת פרק את כל כאבו וצערו, הוא נשא תפילה מתוך לב נשבר ונדכא: "רבש"ע, לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי זאת, וכל מה שעשיתי לכבודך עשיתי, שזכות הצדיקים תעמוד לי" בכה, והתחנן. שום פתרון לא עלה במחשבתו כיצד עליו להתנהג, ומתוך חוסר ברירה נשאר לשבת על הספסל שבתחנה ממתין בחרדה לבאות. הדמעות שנשרו מעיניו הקלו עליו ונסכו בו כוחות לבל ישבר, הוא קיווה כי זכות הצדיקים תעמוד לו ולא יטשוהו לבדו במצבו הקשה והחמור.

שומר התחנה ראה את דמעותיו אך נראה היה שהוא נהנה מכל מה שעובר עליו, וכלל לא עלה בדעתו לשנות את דבריו אותם העביר בצורה הברורה ביותר.

השעה 11:55, רכבת אחרונה נכנסה לרציף, והבחור חש כיצד עניבת החנק מתהדקת יותר ויותר סביב צוארו. השעה הגורלית הגיעה, תוך דקה או שתיים עליו לעזוב ולפנות את התחנה, שהיתה כמעט ריקה מאנשים. נוסעים בודדים ירדו מהרכבת האחרונה, עזבו את אולם הנוסעים ונבלעו בחשיכה ששררה סביבות התחנה. בין היורדים מהרכבת היתה אשה עם תינוק בזרועותיה, היא צעדה באיטיות מחפשת משהו, היא הבחינה באדם שהמתין לה כנראה בעלה, והיא פנתה לעברו. בדרכה עברה ליד הבחור שישב על הספסל מתוח ועיניו דומעות, היא הגיעה אל בעלה, מסרה לו את התינוק ואז במפתיע חזרה לאחוריה, הגיעה אל הספסל, הביטה היטב בפני הבחור ובלשון שאלה קראה: "חיים ?" "כן" ענה הבחור, והיא המשיכה ושאלה: "בנו של הצדיק רבי משה ממוגאדור ?" וכשהזכירה את שם הצדיק נישקה אצבעות ידיה, "כן" ענה הבחור, והיא המשיכה: "אני פלונית ביתו של פלוני מהעיר בו אתה גר, המכיר אתה את משפחתי ?" הבחור ניסה להיזכר, ולאט לאט נזכר מי היא. הוא נזכר שהנושא היה לשיחה בעיר בזמנו על בת של אותו פלוני ששרכה דרכיה "את אביה היא מחללת" קראו עליה, וכמרים בת בילגה בזמנו היא נישאה לנוכרי רח"ל ועזבה את העיר למקום בלתי ידוע, והיא זו העומדת לפניו. "כן" השיב הבחור, "מכיר אני את אביך היטב, הוא עוסק למלאכתו כצורף ופעמים רבות שוחחתי עימו". היא הצביעה לעבר האדם שהחזיק את התינוק, "זה בעלי, ולאחרונה עברנו לגור בעיר זו".

"ואתה מה מעשיך כאן ?" שאלה בפליאה, ואז בקול עצוב ונשבר סיפר הבחור איך נתקע ללא יכולת לשכור חדר בבית מלון, ועל איומי השומר שאמור לזרוק אותו מאולם הנוסעים בעוד דקה או שתיים.

היא הציעה לו שיבוא לישון בביתם, אך קודם פנתה לבעלה והסבירה לו בספרדית כיצד נתקע הבחור במקום זה וכי הוא מכיר היטב את משפחתה, וזה יהיה מחווה אנושי לארח אותו בביתם בשעת מצוקתו. הבעל הנהן בראשו כמסכים, אך הבחור לא השיב לה על הצעתה, כי לא ידע מה יעשה עם המזוודה הקדושה ? לטלטלה אסור, להשאיר אותה ולהפקירה לא הסכים, הוא פנה אל האישה ואמר לה: "אבותינו שמרו שבת במסירות נפש, מילא אינני יכול לנסוע ברכב, ומה אעשה עם המזוודה ?" היא העבירה את הדברים לבעלה שצחק ואמר: "יהודי עקשן, אני אקח את התינוק והמזוודה באוטו, ואתם תבואו רגלית". הוא נטל את המזוודה והחל ללכת, אך כאן החל ליבו של הבחור להלום בפראות. אותם צדיקים שכה מסרו נפשם על קדושת השבת בחייהם, יטלטלו את עצמותיהם במכונית בעצם יום השבת, ואפילו ע"י נכרי ?

לאחר שניה התעשת הבחור ואמר: "אולי לא כדאי לסחוב את המזוודה לבית ומחר להחזירה הנה", הוא הציע לפנות למחסן התחנה ולהפקיד את המזוודה עד למחר. הנכרי הסכים, והם פנו לשמירת חפצים, החדר כבר היה חשוך, והאחראי עמד לנעול את הדלת. ברגע האחרון לפני שסובב את המפתח על מנעול הדלת, שמע את הבקשה וניאות לקבל את המזוודה עד למחרת בערב כשהוא משלשל לידיו מספר פרוטות, ולאחר מכן יצאו כולם מהתחנה בדיוק בחצות! אך הפעם ההרגשה היתה "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא", "מגביה שפלים עדי מרום". "מי היה מאמין" הרהר הבחור, "באיזה מצב אומלל וקשה הייתי לפני עשר דקות, ואיך בין רגע הכל התהפך לטובה. לטלטל את המזוודה לא טלטלתי, עשה זאת נכרי, ועתה אוכל להניח את ראשי לאחר סיוט כה חזק".

דמעות של אושר ושמחה הציפו את עיניו, ופיו לא פסק מלהודות ולשבח את הקב"ה שלא עזבו לבדו בדקות הקשות שעבר. הם צעדו רגלית, והבחור דיבר על קדושת השבת, כמה שמרה היא על עם ישראל יותר ממה שעם ישראל שמר עליה, מזה עבר לדבר על מעלת העם היהודי וגדולתו, על היותו עם סגולה כשאיננו דומה כלל לשאר האומות, כמה בורא עולם משגיח על כל יהודי היכן שהוא, הוא סיפר באיזה שפל המצב היה נתון, וכיצד ממרומים נשלחו הם כדי לעזור לו במצוקתו, הוא אף הוסיף שלא היה רוצה להתארח בביתו של גוי, אך במצב סכנה שכזה בלית ברירה הוא התיר זאת לעצמו.

כחלוף חצי שעה הגיעו לביתם. היא הבינה שלא יאכל כלום ממאכליה, ונתנה לו בקבוק ערק עם השגחת בית הדין של מרוקו, ומעט ירקות. הוא קידש ואכל, ולאחר מכן הציעו לו מיטה באחד מחדרי הבית, ולאחר יום כל כך קשה נרדם מיד ושקע בשינה עמוקה.

למחרת בבוקר עזבו שניהם את הבית לעבודתם, השאירו על השולחן מעט פירות וירקות, "הבית פתוח לפניך, עשה בו כרצונך, נחזור בערב". אמרו לבחור, ויצאו לדרכם. צער עמוק של כאב לב היה לבחור לראות באיזה קלילות מחללת האישה את השבת, כשאביה הינו ירא שמים מדקדק על קלה כבחמורה.

לאחר התפילה קידש הבחור על הערק, אכל ירקות ופירות ממה שהיה לו לפניו, את ניגוני השבת שר מתוך שמחה עצומה שעטפה את כל ישותו, בבחינת "ליבי ובשרי ירננו", וכל כולו היה שבח והודיה על כל מה שעבר ועובר עליו, כשקשה לו להאמין שזה סיפור אמיתי ולא חלום.

בערב לאחר ערבית הבדיל על הערק, ואז נסע איתם לתחת הרכבת לשחרר את המזוודה. כשהלך הנכרי לשחרר את המזוודה, הוציאה האישה סכום כסף, וביקשה שהבחור יעביר זאת לאביו הצדיק רבי משה זצוק"ל שיתפלל עליה, הבחור בירך אותה שתזכה לשוב אל חיק היהדות, גם היא וגם ילדיה. הנכרי הגיע עם המזוודה, הבחור נטל אותה, ולפני עלותו על הרכבת הודה להם שנית בלב נרגש על החסד והמפלט שהיו לו בעת צרה.

עם הרכבת הגיע הבחור למדריד, ומשם למחוז חפצו, שם סיים את שליחותו שעברה בצלחה, עייף ותשוש פיזית, אך מלא שבח והודיה לבורא עולם על החסדים המופלאים שעשה עימו בנסיעה זו.

תם ולא נשלם!

כעבור שלושים וחמש שנה נכנסה אישה ללשכת הרב הראשי בקרית מלאכי, הרב חיים שמעון פינטו שליט"א, המשמש כיום גם כרבה הראשי של עירנו אשדוד, והיא אומרת לו: "כבוד הרב! ברכתך התקיימה !". הרב לא ידע במה מדובר, והיא המשיכה: "האם לא זכור לכבוד הרב, ליל שבת לפני שנים רבות, שישב לבדו בתחנת רכבת בעיניים דומעות ליד מזוודה כבדה ומצפה לישועה ?" ברגע זה נזכר הרב, ומיד הבין כי זו האישה העומדת לפניו היא זו שאירחה אותו בביתה. "בטח!" השיב הרב, "עד היום אני חש הכרת הטוב על כל מה שעשית עבורי", האישה לא נתנה לרב לסיים דבריו, וכשדמעות בעיניה גוללה את המשך הסיפור שלא היה ידוע לרב עד היום: לאחר ששבה לביתה, בעלה הנוכרי החל להראות פנים זעופות, הוא החל לקלל, ואמר שמאותו יום נכנסה קללה בבית, ומאז הפכו החיים בבית לגיהנום. כשהגיעו הדברים לידי כך נזכרתי בכל השיחה כשהלכנו רגלית מתחנת הרכבת לבית, אז נוכחתי להבין בסגולת העם היהודי ובייחודו, הבנתי שטעיתי בדרכי טעות קשה ומרה.

פניתי להורי ובקשתי את עזרתם, הם לא שמרו לי טינה על הכאב והצער שגרמתי להם, וביום אחד בהיר לקחתי את שלושת ילדי, ברחתי מהבית ונסעתי להורי שבמרוקו. הם קבלוני בזרועות פתוחות, אבי שחשש שמא הבעל הנוכרי יחפש ויאתר אותי, ומי יודע מה הוא יוכל לעולל לי, פנה אל חבריו בסוכנות היהודית, ושלחני כגרושה עם שלשה ילדים לארץ ישראל.

כאן חזרה בתשובה, והחלה לשמור את המצוות כבת ישראל כשרה, לאחר תקופה היא נישאה לאלמן המכהן כרב בצפון הארץ ובנתה משפחה לתפארת. את שלשת ילדיה הכניסה למוסדות תורה דרך ה"פעילים", וכיום שלשתם תלמידי חכמים שהקימו בתים של תורה ויראה. "וכל זה" סיימה האישה כשדמעות זולגות מעניה "בזכות אותה שבת, שמשמים זימנו שתשהה בביתי".

כשסימה את דבריה בהתרגשות רבה, אמר לה הרב, דעי לך שבמזוודה היו עצמות של צדיקים וקדושי עליון, עסוק הייתי בשליחות קודש, לכן שמרתי על המזוודה כבבת עיני, ואולי יותר ממה ששמרתי עליה היא שמרה עלי".

"אבל עכשיו" המשיך הרב, "נסגר אצלי המעגל, לא רק עלי שמרו אותם צדיקים וקדושים, אלא גילגלו צעדי שאגיע לאותה עיר קטנה ונדחת, על מנת להציל נשמה אומללה ותועה, עם כל שלשת ילדיה ולהחזירם בחזרה אל אביהם שבשמים", סיים הרב את דבריו כשדמעות של התרגשות מכסות את פניו.

אין עוד מלבדו

סיפור ד':

אנשי החוק הניצבים במחסום ארז סמוך לרצועת עזה יודעים, שכאשר מתקרבת למחסום מכונית הנהוגה בידי ערבי, יש לעוצרה לבדוק את מסמכיה ולוודא שלא מדובר ברכב שנגנב זה עתה מיהודי תושב הארץ. הבדיקה העיקרית מתבצעת על סמך אמינותם של מסמכי הרכב, ועל החיילים להשקיע מאמצים לוודא שהמסמכים אינם מזויפים.

במקרה שלפנינו, התקרבה למחסום מכונית חדשה ונוצצת שהיתה נהוגה בידי ערבי, החיילים נכנסו לכוננות, עצרו את הרכב, ודרשו מהנהג להציג מסמכים. הלה ציית לדרישה, הוציא את המסמכים, ועל פי כל הבדיקות נראה היה שהמסמכים אמינים והמכונית היא אכן בבעלותו של הערבי. החיילים כבר התכוננו לאפשר לערבי להיכנס לתוך הרצועה, אלא שאז קרה דבר שהביא לתפנית. מפקד המחסום שניצב מאחורי הרכב ובדק את שילדתו, התקרב אל הנהג הערבי בפנים מאיימות ואמר לו:

"תגיד לי, הרכב הזה הוא שלך"? הערבי עושה עצמו כאינו מבין את השאלה, מצביע על המסמכים," הנה, תסתכל מה כתוב כאן"... אך המפקד אינו מרפה: "אם לא תודה ברגע זה שהרכב גנוב, אני אוכיח לך זאת שחור על גבי לבן, ואז העונש שלך יהיה הרבה יותר גדול! מאיפה גנבת את המכונית הזאת"? בטחונו העצמי של הערבי התמוסס קמעה, ולא עברה דקה או שתיים והוא הודה כי גנב את הרכב מהישוב מעלה אדומים.

נגשו החיילים אל המפקד ושאלוהו: "הנביא אתה או בן נביא? מהיכן ידעת שהוא גנב את הרכב? הרי במסמכים לא נראה שום רמז לזיוף!" במקום להשיב קרא הקצין לחייליו, וביקש מהם ללכת אל מאחורי הרכב ולהביט ב"סטיקר" המודבק על הפגוש הגדול והיוקרתי של הרכב החדש. החיילים ראו ופרצו בצחוק. על הסטיקר היה כתוב רק שלוש מילים: "אין עוד מלבדו !".

לא צריך להיות מפקד צבאי במחסום ארז כדי לדעת שערבי לא ידביק על מכוניתו "סטיקר" שכזה... המסקנה היא שהרכב גנוב!

כשהתקשרו החיילים לבעל הרכב וסיפרו לו כיצד גילו שהרכב גנוב, התרגש האיש עד דמעות ואמר: "עכשיו אני יודע שאין עוד מלבדו!" ועד מהרה התברר מדוע כל כך התרגש בעל הרכב.

בישוב מעלה אדומים מתבצעת פעילות תורנית ענפה, ורבים זכו להתקרב ולחזור בתשובה מפעולות אלו. כאשר פנו הפעילים אל בעל הרכב והסבירו לו בדרכי נועם את מתיקות התורה וקיום מצוותיה, סירב האיש לשמוע מילה ולא חצי מילה מענייני יהדות. שעות ספורות קודם לכן רכש את המכונית ההדורה והיוקרתית, וכל ליבו היה נתון לצבעה המטאלי, לאבזור המשוכלל, ולמושבים המרופדים, מה לו ולתשובה?

פעילי הישיבה שראו בסירובו הנחרץ להקשיב להם, נפרדו ממנו תוך כדי שהם שואלים אם הוא מסכים לפחות להדביק על פגוש מכוניתו את הסטיקר "אין עוד מלבדו ?" האיש הרהר מעט, להפתעתם נעתר להם, על אף שצחק על המילים הכתובות בסטיקר, ואמר "את מי זה מעניין, ומה שווה המשפט הזה ?" שעה קלה לאחר מכן הוא החנה את המכונית ליד ביתו, משם היא נגנבה... לאחר שעה קלה הבחין בעל הרכב שהמכונית איננה.

הוא הבין שהיא נגנבה. מזועזע לחלוטין הוא פנה להיכל הישיבה שהיה ממול ביתו, ניגש אל הגר"י סופר ודמעות בעיניו: "למה זה קרה לי? ביקשתם להדביק סטיקר והסכמתי, ועכשיו הרכב נגנב?" ראש הישיבה שמע בצער את דברי בעל הרכב, והשיב לו שאינו צודק, מהסטיקר "אין עוד מלבדו" שהודבק על רכבו לא יהיה לו שום נזק! מה שביכולתו לעשות זה לאסוף עשרה בחורים, ולומר פרקי תהילים כדי שהרכב ימצא במהרה. ואכן כך עשה, ובחורי הישיבה נשאו תפילה עבור אותו אדם שהרגיש כה אומלל בשעות אלו.

כעבור שעתיים מקבל בעל הרכב הודעה ממחסום ארז בו בישרו לו שהמכונית שלו אותרה, כשהם טורחים ליידע אותו שהכל בזכות הסטיקר "אין עוד מלבדו".

הפעם רץ בעל הרכב אל הישיבה כשכולו קורן מאושר: "אין עוד מלבדו !" זעק בקולי קולות, והוא נכנס אל ראש הישיבה לספר לו את הסיפור המדהים עם הסטיקר שהודבק על מכוניתו

"אין עוד מלבדו"

"קום עצלן, כבר צהרים, ועדיין לא הנחת תפילין"

סיפור ה':

שעת בוקר מוקדמת, בחוץ חושך ואפילה, רוחות שורקות ופתיתי שלג מתבדרים ברוח, ונערמים על האדמה הקפואה, ומכסים אותה מכל עבריה, מתוך צריפי מחנה הכפייה שבאושוויץ חומקים אנשים רבים מאות ואולי אלפים, כולם פניהם לעבר פינה מסוימת אי שם במחנה. מהו כח המשיכה של אותו מקום? זוג תפילין! הוא עובר מיד ליד במהירות עצומה, כל אחד כשמגיע תורו מניח יד, ראש, פסוק ראשון של ק"ש, ומיד חולצם כדי לזכות גם את השני, גם השלישי, כולם, במצוות הנחת תפילין. יום יום חזר על