Skip to content
קובץ גליונות - יו"ט

לכו למים - לזכור מה העיקר ומה טפל

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הבל הבלים אמר קהלת, ביאורו

בשבת חול המועד קוראים במגילת קהלת "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", והנה הבל פירושו אוויר חם, שיוצא מדבר חם, כמו שמצינו בהלכות שבת שאסור להטמין בדבר המוסיף הבל. ובמדרש רבה כאן אמרו על פסוק זה: דוד [המלך] אמר דבר אחד ולא פירשו, ופירשו שלמה בנו. דוד אמר (תהלים קמד, ד) "אדם להבל דמה" ולא פירש לאיזה הבל הוא דומה, אם להבל של תנור – יש בו ממש, אם להבל של כירה – יש בו ממש, בא שלמה ופירשו "הבל הבלים אמר קהלת".

ומבאר המדרש שדומה "לאדם ששופת שבע קדירות זו למעלה מזו, והבל של עליונה אין בו ממש", והיינו שהבל הבלים פירושו הבל מועט שבמועט, כמו ההבל שיוצא מקדירה העליונה שעומדת על גבי שבע קדירות.

הבל הבלים – לההביל את ההבלים

ובדרשת הרמב"ן לקהלת כתב שיש לתמוה תימה גדול, שאם כל הבריאה היא הבל גמור, למה פעל הבורא ועשה דבר שהוא הבל וריק, והרי אין אדם חכם שיסכים לעבוד עבודה שבסוף תהיה לריק, ובוודאי שלא הקב"ה תמים דעים. ועוד קשה איך אמר שלמה שכל הבריאה היא הבל, הרי בתורה כתוב "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ועוד האריך בקושיות בזה.

ותירץ שאין כוונת הפסוק לתאר ולהגדיר את הבריאה שהיא 'הבל הבלים' כמו שאומרים 'מלך מלכים' או 'עבד עבדים', אלא הבל הבלים פירושו לההביל את ההבלים! ואמר כן בתור ציווי (הֲבֵל!) שמצוה לאדם שיהביל את ההבלים, ויבין שכל תענוגות בני האדם שהוא טועה וחוטא בהם – הכל הבל. ואמנם העולם עצמו יש בו יסודות ועיקרים קיימים ועומדים שאינם הבל, אבל יוצאים מהם פרטים שונים שבחלקם אנשים חוטאים לפעמים, ומהם צריך להיזהר, לההביל אותם ולדעת שלא להחשיבם.

לזכור מה הדברים החשובים ולחטוף מצוות

וכיצד 'מהבילים' את הדברים? צריך לומר שזה מה שמפורש בהמשך הפסוקים (בקהלת) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", שאם יזכור את זה תמיד, ממילא יהביל את כל ענייני העולם. ובפרט לפי מה שפירש רש"י שאין הכוונה 'תחת השמש' למטה מהשמש, אלא הכוונה 'תחת' במקום השמש, שהתורה נמשלה לשמש ואור כמו שכתוב "ותורה אור", ועל זה אמר מה יתרון, שאם יחליף אדם את אור התורה בעמל גשמי לא יהיה לו שום יתרון.

ולכן צריכים תמיד לזכור מה הם הדברים שבאמת חשובים.

וכעת הרי אנו עומדים בחג הסוכות, שכל רגע של שהות בסוכה הוא מצוה. אבל גם אחרי סוכות עדיין יש לנו כל היום מצוות. ומיד כשמשכימים בבוקר יש לנו מצות נטילת ידיים, וציצית ותפילין, וברכות השחר, וכל רגע שלומדים תורה או שמברכים ברכה או עונים אמן יש לנו מצוות! ואבי מורי זללה"ה היה אומר שצריכים רק שלא להיות 'טיפשים', ולחטוף ולנצל את הזמן כמה שאפשר לעשות עוד ועוד מצוות, כי יש שפע של מצוות: תורה עבודה וגמילות חסדים, והם כמו יהלומים שצריך רק להתכופף ולאסוף.

הרגשת פיקוח נפש כשחסר ידיעת התורה

ובגמרא תמורה (טז, א) מובא שבשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך, וענה לו יהושע: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל", ובא לומר שכל מה שאתה יודע גם אני יודע כי כבר למדתי ממך הכל, אבל זה גרם שחלשה דעתו של משה מכך שיהושע גדול כמותו וכבר אינו צריך אותו, ולכן נענש יהושע ומיד תשש כוחו ונשתכחו ממנו שלוש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות.

ומביאה הגמרא שעמדו כל ישראל להרוג את יהושע, כי רצו לדעת את ההלכות ששכח, ואמר לו הקב"ה, לאומרן לך אי אפשר, כי אין מסירת תורה חדשה, ויש רק את מה שנמסר למשה מסיני, אלא לך וטורדן במלחמה, והיינו שיסיח דעתם של ישראל על ידי מלחמה כדי שיניחו לו. וצריך ביאור ב' דברים, ראשית למה חשבו שצריכים להרוג את יהושע אם חסר להם הלכות, וגם מה יועיל לטורדם במלחמה, הרי כשיחזרו מהמלחמה שוב יחסרו להם ההלכות ושוב ירצו להורגו.

ומבואר מזה עד כמה היה חשוב להם ביקוש האמת, שהרגישו שזה פיקוח נפש וצריכים אפילו להרוג את יהושע כדי שיידעו את התורה, עד שהעצה היחידה להציל את יהושע הייתה להטרידם במלחמה, שעל ידי זה יהיה היסח הדעת מהשקיעות בלימוד.

היסח הדעת מוריד השקיעות בלימוד

ולמדנו מכך שני דברים, הא' כמה הם היו שקועים בלימוד, עד שאם חסר להם בידיעת התורה סברו שהם צריכים להילחם על חייהם, וזה היה אצלם מצב של פיקוח נפש שהרגישו שצריכים להרוג את יהושע כדי לדעת [ואמנם יתכן שזה היה רק איום, ומ"מ זה היה איום ממש], וב' רואים שאם יוצאים למלחמה אזי אחר כך כשיחזרו כבר לא תבער בקרבם אותה מידת ביקוש התורה, כי לאחר שמסיחים דעת כבר קשה לחזור לאותה דרגה של שקיעות בלימוד, וכבר לא ירצו עד כדי כך להרוג את יהושע.

הקב"ה יעזור שנדע לנצל ולקחת עוד ועוד מצוות, ובפרט שהשנה מעוברת ובמשך החורף של ששה חודשים אפשר להספיק הרבה מאד, ונזכה להבין גודל מעלת המצוות ונזכה ונחיה ונראה ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח ולחיי העולם הבא.

השמחה על מצוות החג והניצוח בדין

והנה בגמרא יומא (פו, ב) אמרו: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, מידת בשר ודם מקניט את חבירו ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס הימנו בדברים ספק אין מתפייס בדברים, כלומר שלא מספיק לפייסו בדברים אלא צריך לתת לו איזה מתנה וכיוצא בזה. אבל הקב"ה, אדם עובר עבירה בסתר (עיין מהרש"א) ומתפייס ממנו בדברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל השם, ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים שנאמר ונשלמה פרים שפתינו, שמא תאמר פָּרֵי חובה תלמוד לומר ארפא משובתם אוהבם נדבה, ע"כ.

ועכשיו אנו עומדים אחר יום הכיפורים, ונקווה שהשם התפייס עמנו, ולא עוד אלא שנתן לנו טובה כמה מתנות של מצות סוכה וארבעת המינים וקרבנות החג.

ובמדרש רבה פרשת אמור מביא כמה פירושים על הפסוק בתהלים (טז, יא) "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", ופירוש אחד אמרו שם: שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע שמחות, אלו שבע מצוות שבחג, ואלו הם: ד' מינים שבלולב, וסוכה, וחגיגה, ושמחה, דהיינו שיש לנו בסוכות שבע מצוות, ולכל מצוה קורא הפסוק שמחה, ואלו הן שבע שמחות.

וממשיך המדרש למה צריך גם שלמי שמחה וגם שלמי חגיגה, אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה? ומבאר המדרש משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולא ידוע לנו מי ניצח, וכשנראה שאחד יוצא עם הכידון (מין חרב או ענף דקל, שזה היה המנהג להוכיח שהוא המנצח), הרי זה סימן שהוא יצא זכאי בדין, והנמשל הוא שישראל ואומות העולם באים לפני הקב"ה בראש השנה ואין אנו יודעים מי יצא זכאי, אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם, אנו יודעים שהם המנצחים. ולכן מקריבים שלמי שמחה ושלמי חגיגה, הא' על שמחת יום טוב, והב' על שמחת הניצוח שניצחנו וזכינו בדין.

ומוסיף המדרש כי הלולב נקרא נעים כמו שכתוב נעימות בימינך נצח, ופירשו המפרשים שמנענעים הלולב תוך כדי אמירת ההלל בנעימות (ונעים הוא מלשון נעימות וגם מלשון נענוע – מהרז"ו).

וכמה עלינו לשבח ולהלל להקב"ה שעם כל המאבקים של השטן כנגד לומדי התורה, אנחנו המנצחים, ולא מתחשבים בכל הקשיים אלא ממשיכים לשקוד על התורה ועבודה וגמילות חסדים שעל זה עומד העולם.

ביאור בתפילה שאחרי ההושענות

והנה בכל יום לאחר שגומרים להקיף עם הלולב מסיימים תפילה קצרה "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני השם קרובים אל השם אלוקינו יומם ולילה, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, למען דעת כל עמי הארץ כי השם הוא האלוקים אין עוד", ופסוקים אלו הם מתפילת שלמה המלך (במלכים א פ"ח, נט) שהתפלל כשחנך את בית המקדש.

ולכאורה לא מובן כל כך הלשון שיהיו הדברים קרובים אל השם 'יומם ולילה', וכי שייך שיהיה קרוב אל השם רק ביום או רק בלילה, הרי כל תפילה שאדם מתפלל נשארת אצל הקב"ה לתמיד ביום ובלילה.

וצריך לומר שהכוונה (וכן משמע במצודות) שבין אם התפלל ביום ובין אם התפלל בלילה תהיה התפילה קרובה להקב"ה, ולפי זה נמצא שיש כוח אחר לתפילה ביום וכוח אחר לתפילה בלילה, ועל זה אנו מבקשים שכל התפילות שאנו מתפללים בין ביום ובין בלילה יתקרבו אל השם.

[מתוך דברים שנאמרו במעמד הקבלת פני רבו שע"י ראשי הכוללים "רינה של תורה" בארץ הקודש, סוכות תשפ"ד]

More in this printout

View the whole printout