בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת: למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני יהוה אלהיכם (ויקרא כ"ג, מ"ג). כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר ר"ע אומר סוכות ממש עשו (סוכה יא, ב).
א] לכאורה, מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא, מחלוקת במציאות היא. באילו סוכות ישבו בני ישראל בזמן הליכתם במדבר. אולם, רש"י במקום עומד על דברי רבי עקיבא ומפרש: "סוכות ממש, מפני החמה בשעת חנייתן היו עושים סכות". מדברי רש"י נראה, כי אין מחלוקת מציאותית בין רבי אליעזר ורבי עקיבא (וכבר עמד על כך הנצי"ב בספרו מרומי שדה סוכה ב, ב ד"ה "ההוא ידיעה לדורות", עיין שם). כלל ישראל בזמן הליכתם במדבר – בשעת המסע – מוקפים היו בענני כבוד. אך, בשעת חנייתם עשו להם סוכות ממש. מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא, היא רק בפירוש האמור בתורה "בסוכות תשבו וכו', למען ידעו דורותיכם", לאיזה סוכות התכוונה התורה בציווי זה.
ב] מעתה, שומה עלינו להעמיק חקר ולהתבונן. במה אפוא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא. מה טעם רבי אליעזר סובר שציווי התורה לישב בסוכה הוא דווקא לזכר ענני הכבוד, שהיו מנת חלקם בשעת מסע המחנות, ומה טעמו של רבי עקיבא, שכוונת התורה היא דווקא לסוכות ממש שעשו להם בשעת חנייתם?
אפשר, וזה פשר מחלוקתם. מסע כלל ישראל במדבר, מסעם כמו חנייתם – משל הוא לכל אדם, במסע חייו. ישנם זמנים בהם האדם חש שהוא עולה ומתקדם בתורה ויראת ה' אפוף ב"ענני כבוד", בהן ברוחניות. אך, יש זמנים בהם האדם מדשדש במקום, מתבוסס בביצתו ואינו מצליח להתקדם קדימה. בזמן שפל זה, אין הוא חש ברוחניות וענני הכבוד ממנו והלאה.
כך הוא מצבנו היום. בהעדר גילוי שכינה. בעידן של גלות. כדלים וכרישים אנו. בהתמודדות יום-יומית בחיי רוח (לפי"ז, יונח לנו מתמיהתם של מפרשים רבים על שיטתו של רבי אליעזר, היאך מצווה התורה אותנו לישב בסוכות ממש ולזכור את ענני הכבוד. ולהאמור להלן מיושב היטב ודו"ק).
בזה נחלקו רבותינו התנאים. רבי אליעזר סובר, כי יש לאדם היושב בסוכתו סוכה ממש לשאוב כח ועידוד, ממסע כלל ישראל שהתאונן על במדבר. להזכיר לעצמו, כי גם כלל ישראל במסעם במדבר, בשעה וחניו ישבו בסוכות ממש, אך מיד לאחר מכן, שוב החל העם במסעו מוקף בענני כבוד. כך ממש עלינו להתחזק, כי ימים אלו יחלפו מהר ויגיעו ימים של התקדמות ועלייה, ימים בהם הוא יחוש מוקף בענני כבוד ורוחניות.
לעומת זאת, רבי עקיבא סובר, כי מסע העם במדבר תפקיד היה לו, לבנות ולחשל את העם לקראת ייעודו. העמידה במקום והחניה לא נועדו כברירת מחדל, אלא תפקיד היה להם בבניין אישיותם של כלל ישראל. עצם הדשדוש וההתמודדות בונה את עולמו של האדם ומכשירה אותו לקראת תפקידו! – לפיכך, סובר רבי עקיבא, כי בזמן הזה, שעה ואנו יושבים בסוכות ממש, אַל לנו לשאוב עידוד מהעובדה שימים אלו יחלפו ויגיעו ימים של התקדמות ועלייה, אלא יש לשמוח גם בעצם ההתמודדות-האתגר שימים אלו מביאים עלינו (בדברינו אלו, יונח לנו מתמיהתם של המפרשים על סברת רבי עקיבא, מה עניין יש לעשות זכר לסוכות ממש, הלוא לא היה כלל נס בסוכות שעשו, ולא נעשו אלא כברירת מחדל, ודו"ק).
ג] אפשר, ורבי עקיבא הולך בזה לשיטתו (מכות כד, ב), "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו, מפני מה אתה מצחק. אמר להם, מפני מה אתם בוכים. אמרו לו מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' (במדבר א', נ"א) ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה. אמר להן לכך אני מצחק דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' (ישעיה ח', ב'), וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, א לא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' וגו' (מיכה ג', י"ב), בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' (זכריה ח, ד'), עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".
יש להתבונן. לבטח, גם חבריו של רבי עקיבא ידעו את האמור בזכריה, ואעפ"כ, לא אצרו כח ומיררו בבכי לנוכח המציאות הקשה שנגלתה לעיניהם, שעה ושועלים יצאו מבית קודשי הקודשים. במה אפוא רבי עקיבא ניחם אותם?
אפשר ורבי עקיבא לשיטתו, הורה להם, כי גם לחורבן ולמצב הקשה בו הם שרויים, יש תפקיד ותכלית. והראיה, כי הנביא לא רק ניחם אותם בגאולה העתידה לבוא, אלא שתלה את נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. עצם התלייה של החורבן עם הגאולה – מורה, שיש לחורבן תפקיד חשוב בביאת הגואל. לפיכך, ניתן לשמוח גם כעת – בשעת החורבן.
ד] "הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך (ישעיה ג', ו') אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל (גיטין מא, א)."
ניתן לפרש, כי דרכה של תורה היא שכדי להגיע אל אמיתתה, נוהג שבעולם, שאדם נכשל. אין ענין בעצם המכשלה ואך תיאור מצב הוא. אך אפשר, וכך נראה ומסובר, כי המכשלה אינה ברירת מחדל, אלא נצרכת היא לעצם בניין אישיותו של האדם. העובדה, כי הוא נכשל פעם ופעמיים, בונה את האדם. מחשלת אותו. על כן, אין להצטער על המכשלה, לא רק מפני שהנה אותו רגע קט יגיע לעמוד על דברי תורה, אלא כי עצם המכשלה בונה את עולמו הרוחני.
ה] כיוצא בדבר, כתב הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל לבחור צעיר שהתאונן על כישלונותיו (פחד יצחק, אגרות ומכתבים, אגרת קכח): החכם מכל אדם אמר 'שבע יפול צדיק וקם' (משלי כ"ד, ט"ז). והטיפשים חושבים, כי כוונתו בדרך רבותא, אע"פ ששבע יפול צדיק, מכל-מקום, הוא קם. אבל, החכמים יודעים היטב, שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו.
"וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'. טוב – זה יצר טוב. מאוד - זה יצר הרע (בראשית רבה, פרשה ט). אהובי, הנני לוחץ אותך אך לבבי לוחש באוזניך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו, שמכתבך מספר לי על דבר הירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.
דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא הרחם של הגדלות!
ו] שמעתי, לא מכבר, דו-שיח בין שני תלמידי חכמים. האחד סיפר, כי מתבייש הוא לקרוא את "חידושיו" שכתב בהיותו צורב צעיר. אך, חבירו הפטיר לעומתו, כי הוא מאוד נהנה לקרוא את שכתב בהיות צעיר לימים, כי בכך רואה הוא כמה התקדם בלימודיו, והיאך נבנה שלב אחר שלב!
אם תרצו, הרי שהסתכלותם השונה של אותם תלמידי חכמים, היא בעצם, שורש מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא, לפי מה שהתבאר.