Skip to content
מבשר טוב

ליומא דהילולא דזקני היהודי הקדוש זי"ע ועכ"י תשמ"ה אושפיזא דאהרן כהנא קדישא

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. וכבר תמהו בסה"ק מהו החידוש שלא שינה.

ראשית אפשר לפרש, שלא שינה רצון השי"ת, היינו הרצון הפנימי אף דבר שאינו מפורסם וגלוי מן התורה ונביאים, וכמ"ש המהר"ל דרצון השי"ת המשתנה בכל דור מתגלה על ידי חכמי הדור והם קובעים הלכה. וכמ"ש הריטב"א דמה"ט שייך לומר אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וזל"ק בתה"ד נעילוכין לף יג: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים שאלו רבני צרפת ז"ל האיך אפשר שיהו שניהם דברי אלוקים חיים, וזה אוסר וזה מתיר. ותרצו, כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותם, וכן הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר". ע"כ. וכן ידוע מהאר"י הק' דלעתיד לבוא יפסקו כבית שמאי אך עתה הלכה כבית הלל.

ועוד אפשר לבאר, על פי מה שכתוב מהחידושי הרי"ם שלדבר מהיהודי הקדוש הוא סגולה ליראת שמים.

וביאורי הדברים, שמה: שמדברים מצדיק על ידי זה מתעורר הוא למעלה, ע"ד שאיתא בגמרא יבמות ולף לז. "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר", ע"כ.

וכתב בסה"ק ארון עדות וכליקוטיס כסוף קסס"קן על לשון הגמ' חבל על דאבדין ולא משתכחין וכו', וזל"ק: "חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לדקדק בתיבת חבל היה לו להתאונן בשאר לשונות של צער כמו וי אוי וכדומה, אך רמזו בזה כי חבל הוא לשון חבל היינו שצריך שיהיה לנו חבל התקשרות עם נשמת הצדיקים שהלכו לעולמם שבאם נזכיר אותם יהיה גם הם זוכרים אותנו ויעוררו רחמים עלינו, כמו חבל ארוך שאוחזים בו שני אנשים זה מקצה אחד וזה מקצה השני אף כי יש מרחק רב ביניהם אעפ"כ באם ינענען אחד מהם החבל בקצה הזה ירגיש חבירו בקצה השני, כן מבקשים אנחנו שיהיה כן באם נזכיר צדיק אחד שהלך לעולמו יתעורר גם הוא בגן עדן כמו חבל הנ"ל ויזכור אותנו לטובה. עכל"ק.

ויסוד עבודת אא"ז הק' זי"ע היה יראת שמים, כמו שהעיד תלמידו הרה"ק מקאצק זצוקללה"ה, שלרבו החוזה מלובלין היה הרבה גוונים, וגוון הראשי שהוא יראת שמים לקח רבו היהודי הק'.

ובכן לכך כשמדברים ממנו סגולה הוא על יראת שמים, כמו שאמר הק' מרוזין זי"ע דלהזכיר שם ברדיטשוב הוא סגולה לעורר זכות הק' בעל הקדושת לוי.

והוכיח מהמשנה יומא [כת.] "אמר להם הממונה: צאור וראו אם הגיע זמן השחיטה, אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי. מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שבחברון, והוא אומר הן". ובירושלמי נפ"ג ס', הכיסול כע"י ססן: "כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון". ומדקדק הרה"ק הנ"ל דאפילו בשם חברון לבד די לעורר זכות, כיון ששם שוכנים ישני חברון. והוכיח מזה שהזכרת שם העיר ברדיטשוב שהוא מקום שכינתו של הרה"ק בעל הקדושת לוי זצללה"ה לעורר רחמים וחסדים. ודפח"ח.

הרי דאפילו שלא מזכירים שמם אלא שמזכירים רק מקומם הוא סגולה, ובפרט אם מדברים מהם, ולכן אם כשמדברים מהקדושת לוי הוא סגולה להמשיך רחמים וחסדים - כן כשמדברים מהיהודי הק' זי"ע וק"ו כשעושים סעודה לכבודו, הוא סגולה להמשיך יראת שמים, שהוא היה יסוד עבודתו הק'.

ודו"ז בסה"ק ארן עדות נסכועות, כח. מביא שעיקר חידוש עבודת היהודי הק' זי"ע היה להפוך הרע לטוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר. נראה בזה שהיצה"ר נקרא הר, וצריך להתאמץ ולהתגבר על היצה"ר כל כך, עד שיבוא בגבולו מקום המדות רעות, ויתגבר עליהם ויהפכם לטוב. וזה היה הדרך של אדוני אבי זקני הקדוש היהודי זצללה"ה. וזה שאמר הקב"ה לישראל, לא תרצח ולא תנאף, אף שהמדות הרעות האלה כמו זרים הם לישראל שהם בני אבות העולם, אף על פי כן מחוייבים לעשות את עצמו כאילו ח"ו הם באלו המדות, ולהתגבר עליהם. וזה הפירוש נגד ההר, שחנו כנגד המדות הנ"ל", עכל"ק.

וכעין שמצינו בירושלמי ברכות נפלק טו סלכס ס, לף ס., וילו' סועקן שאברהם אבינו ע"ה הפך היצר הרע ליצר טוב: "אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב, דכתיב ולכלי הימיס כע): ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

ועל כן עבודת היהודי הק' היה בעיקר צדקה – השפעת חסד בעולם. ועיקר חסד הוא תורת חסד להשפיע יראת שמים אמיתית בלי חיקויים וכו' בעוה"ז. וגם לא תנאף, שלא ימשוך וישפיע ח"ו החסדים למקומות אסורים וכו', וד"ל. כמו שאמרו הצדיקים שהרה"ק מברדיטשוב זצוקללה"ה פתח שערי אהבה של השמים, והצדיקים שאחריו הוצרכו לסגור אותם, מכיון שהתחילו להשתמש בעוה"ז באהבה חיצונית במקומות לא טובים, ואכמ"ל וד"ל.

אמנם עבודת היהודי הק' היה צדקה ביחד עם לא תנאף שבזה היה מיחידי סגולה שבדורות. וכמ"ש הרה"ק הר"א מפאריסוב אמר בשם זקנו היהודי הק' שאמר על עצמו אשר הוא רחוק מתאווה זו כמו מת נרקב חמש מאות שנה בארץ. ואמר הרה"ק מפאריסאוו להעומדים אליו אל יקשה בעיניכם מה נ"מ למת ביומו או בשנה, או לנקרב חמש מאות שנה. אבל נראה מזה שיש נ"מ". ע"כ. ואם כן כח עבודתו מה שפתח בודאי לא נסגר ח"ו והוא שער פתוח.

ובקהלת נג יל: "ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלקים עשה שיראו מלפניו".

והיינו כמו שכתב הרמב"ם בלשונו הזהב ניסוס"ת כ, לו כו: "הא'ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו. שנאמר: ואהבת את ה' אלקיך. ונאמר: את ה' אלקיך תירא. והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו' שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים לא' חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי' הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בענין אהבה: שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". ע"כ.

וזה רק אם עצם האדם הוא ישר ורואה נכונה, וע"ד משל משוגע וחסר דעה לא יפחד להכניס ידיו לאש בוערת מה שכל בהמה וחיה בורחת מאש בוער ביער כידוע. והוא משום שמתקלקל דעתו ואינו יודע ממה שיש לפחד בטבע.

מטבע הולדת האדם ראוי שישתוקק לקדושה כמו הדעב והצמא - אך ע"י הפגמים נסתר ממנו וכמו שכתב זקני זצוקללה"ה מביאלא בסה"ק דברי בינה נפרשת חוקת דף נ. כתוס"ל) וזל"ק: "הנה באמת שכמו שאדם התאב למזון הגשמי למלא תאותו שהתאוה היא בלי שום טעם ודעת כלל, כי אם שנפשו. הבהמית היא ממשכת אותו לזה למלא תאותו, והוא כך בטבע בלי שום הבנה, ושכל כלל - כן הוא על דרך משל בנשמת האדם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אשר בתוכה היא משתוקקת לקיום התרי"ג מצות התורה, שהיא כנגד איבריה וגידיה שהוא מזון הנשמה, והשתוקקות הנשמה לזה היא גם כן בלי שום טעם ודעת כלל, מאחר שהוא. מזון והחיות לנפש הרוחני. והוא מכש"כ ממזון הגשמי שנפש הבהמיות היא מתאוות לכל הדברים למלאות תאות נפשה. מכש"כ הנשמה אשר היא באמת נחצבת ממקור חוצבה מתחת כסא הכבוד, וקוב"ה ואורייתא וישראל חד אינון, וממילא שהיא מתאוית ומשתוקקת לקיום התורה והמצוות שהוא מזון וחיות הנשמה. אך כל זה אם הנשמה היא תמה ונקיה, ולא נעשה בה שום פגם. אבל אם ח"ו האדם פוגם את נשמתו על ידי חטא ועון, אזי היא ג"כ דומה לענין מזון הגשמי, שכמו במזון הגשמי בעת שאדם הוא חולה ח"ו אזי אין לו שום תאוה לשום דבר מאכל, והוא' קץ בכל מטעמי אוכל, כן אםי יש בהנשמה איזה פגם ח"ו, אזי אינה ממשכת אותו לקיום התורה והמצוות.

"וזהו מה שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. היינו שהשטן ואומות העולם בגודל רשעותם מכבידים עול הגלות על ישראל בכדי שלא יוכלו לקיים התורה והמצוות בשלימות, ועל ידי זה נעשה פגם בנשמת ישראל ח"ו, ממילא אין ממשכת אותם כח נשמתם לעבודת השי"ת, ועי"ז יבואו להרהר ח"ו אחרי מצות ה' מה טעם יש בה. כמו החולה, שאינו תאב לאכול אלא אם כן נותנים לו דבר שמשיב את נפשו, ובזה ירגיש טעם לפי דמיונו. כן הוא באמת הנשמה בעצמה, איך שהיא ממקום הקדושה היא משתוקקת מעצמה לקיום מצות ה' בלי. שום טעם ושכל כלל, כמו. אדם הבריא שהוא רעב לאכילה ושתיה, וכל המאכלים עריבים אליו, ואינו חושב כלל אם יש טעם ערב בזה, אם לאו. כן הוא ממש אם האדם הוא נקי ומזוכך בשלימות בלי שום חטא, אזי כח הנשמה שבקרבו מושכת אותו בתשוקה נפלאה לקיום מצות ה' בלי שום טעם ודעת כלל. אך על ידי יסורי הגלות וכח האומות שמכבידים עולם על ישראל, וכל כוונתם הוא שעל ידי זה יבואו ישראל ח"ו לידי חקירה במצות השי"ת מה טעם יש בהמצוה, וכל זה הוא על ידי שהנשמה נפגמת ואין מושכת אותו מעצמה לעבודת השי"ת, שהוא מזון הנשמה, ועי"ז הוא נמשך אחר תאות נפשו הבהמיות, שהוא כעין רשות אחר חלילה, כי מאחר שהוא מהרהר אחרי מצות התורה מה טעם יש בהם הוא כמו שמהרהר אחרי השי"ת ח"ו.

"אבל אם מטהר נפשו ונשמתו בלי שום פגם, אזי הנשמה מעצמה ממשכת אותו לקיום התורה בלי טעם חקירה ושכל כלל. וזה שהם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת, היינו: שישראל ח"ו יבואו לידי חקירה וטעם אחרי מצות ה'. וע"ז כתיב: זאת חוקת התורה, שאין לך רשות להרהר אחריה, היינו שהתורה מזהרת לאדם שלא יהיה לו רשות אחר ח"ו, וממילא לא יבוא להרהר אחריה. כי מעצמו ישתוקק לקיום מצות ה' בלי שום שכל וטעם כלל", עכ"ל ספה"ק דברי בינה.

והנה מכיון שהיהודי הק' הפך היצר הרע ליצר טוב, על כן היה גדול כל כך במידת היראה, שלא היה דבר החוצץ בינו לבין הקב"ה. כמו שכתבו בסה"ק: אנכי עומד ביני וביניכם, היינו אנוכיות של אדם חוצץ בינו ובין אלוקות.

וכידוע עבודת היהודי הק' במסירות נפש, והוא משום שהגוף לא מנע ממנו מאומה. וכדמרגלא בפומיה "על פסוק בקהלת סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור וגו' פירוש סוף דבר לעתיד בזמן הגאולה ב"ב לא יהי נשמע שום דיבור אלא את האלקים ירא ואת מצותיו שמור". [תפללת סלמס לקוטיס]

והוא כדאיתא בילקוט שמעוני נילמיס לה סוף למז קטון: "נקבה תסובב גבר, בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזר על ישראל שיעשו רצונו ויחזרו בתשובה, אבל לעתיד לבוא ישראל מחזרים על הקב"ה שיעשו רצונו, שנאמר: נקבה תסובב גבר. בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת, אין התאנה אומרת לו כלום. אבל לעתיד לבוא היא צווחת ואומרת שבת הוא. בעולם הזה אדם הולך ומשמש עם אשתו נדה, אין מי שיעכבנו. אבל לעתיד לבוא האבן זועקת ואומרת לו נדה היא". ע"כ. והיינו כשיבוא עולם התיקון מהכל ישמע יראת שמים, ודו"ק.

וכן עתה למי שמתקן עצמו ויש בו דעת שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כמ"ש חז"ל, מכיון שאם לא מתקן עצמו חסר לו בכלים להיות יראת שמים כמשל המשוגע שאינו ירא מן הסכנה, כמש"ל. וזה "אל יתהלל החכם וכו', כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", דהוא תיקון גשמיותו. וע"כ מכיון שאא"ז הרה"ק זי"ע תיקן עצמו ושיבר הגשמיות שלו, כמו שהעידו עליו צדיקי הדור שמהאי טעמא לא הוצרך לזמני תפילה, ע"כ היה גדול כל כך במידת יראת שמים, ודו"ק.

והוא סגולת היהודי הק' זי"ע ועכ"י.

וכמו שפירש בסה"ק תפארת שלמה נלסוכות, מת.], שמי שבחייו עובד השי"ת בבחינת "במותם", במסירות נפש, אינו נפרד מכלל ישראל, וזל"ק: "והנה זה שכתוב שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ר"ל, צדיקים האלה כל ימיהם היו במסירות נפש, נמצא כי לא היה בהם שום פירוד והפרש בחייהם" מבמותם, כי כל העומד לשרוף כשרוף דמי, ובחייהם היו מתים במסירות נפש, ובמיתתם נקראו חיים חיי עולמים, ולא היה בהם שום חילוף בחייהם מאחר כך. זהו הפירוש לא נפרדו. וזהו שכוונו לשון הזה בנוסח אב הרחמים, על נשמות הצדיקים שמסרו נפשם על קידוש השם. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו כו'. וזהו הענין הוא בכל הצדיקים, כמו שאמר רבי עקיבא: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, כנייל", עכל"ק.

וזה להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, שלא היה אצלו עבודתו הק' בחינת שינויים. וע"כ הוא מאושפיזין שאפשר לעוור זכותם לעד. וכמו שכתבו בסה"ק שבודאי אהרן ומשה יכלו לעלות לשמים חיים כמו אליהו וחנוך, שהרי משה רבינו עלה בחיים לשמים, אלא שרצו ליקבר בעולם הזה כדי להיות עם בני ישראל שיוכלו לעורר עליהם רחמים וחסדים מגולים.

וכן כל עבודת הצדיקים כמו היהודי הק'. וכמ"ש במדרשים וירושלמי שאין דור שאין בו צדיקים כהאבות וכמרע"ה (כמו שהארכתי מזה טובא בכמה מקומות), וזהו "אני מאמין שיש בכל דור ודור צדיקים כאברהם יצחק ויעקב" שהיה כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אומר, נוכמ"ש בפ' וארא תשמ"ג].

ובתפילת הנועם אלימלך הק': שנזכה לבוא למעלת אבוה"ק כו', ע"ש. והיינו: לא רק כמ"ש בתנא דבי אליהו פכ"קן מתי יגיעו מעשי למעשי אבוה"ק, שהכוונה כמ"ש בסה"ק שיהי' בחינת נגיעה אבל מתפילת הנועם אלימלך שנזכה לבוא למעלת אבוה"ק היינו שאין דור שאין בו כאאע"ה כמרע"ה. [כמ"ש בפ' וארא וכו' שם עי"ש).

ובודאי היהודי הק' שהיה אב לכל חסידות פולין וכו', הוא בחינת כמו אבות שבכל דור. וכמו שמבואר בגמ' ברכות (טז): "אין קוראין אבות אלא לשלשה".

ובחינת אבות מבואר בסה"ק הם אבותינו עד סוף כל הדורות, וברית וזכות אבות הללו שהיו בגלות המר בודאי לא תמה. ובכן יהי רצון שזכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, ונזכה לרחמים וחסדים מגולים כמו שהם רצו. וכידוע שהם רצו כמו שהודיע היהודי הק' לחבירו הרה"ק ר"י מפשעדבורז שבימים אחרונים של סוכות יהיה שם היינו בשמים. ובטור: מלחמת גוג ומגוג בימי סוכות. והוא מליץ עבורנו שניצל מהם ומהמונם, ונזכה לסוכת שלום ולביאת גואל צדק במהרה דידן, אכי"ר.

והנה מבואר בסה"ק תפארת שלמה ושם משמואל דבמצוות סוכה אין יניקה לסט"א. והתפארת שלמה כתב דה"ה לציצית ותפילין ע"ש שאור מקיף. ואם כן אפ"ל דמהאי טעמא דהיהודי הק' זיעוכ"י שנפטר בחג הסכות והודיע זאת שעומד להיות בשמים בימים אחרונים של חג הסוכות. כיון שהשפעתו נצח, כמש"ל עדיף בזה חג הסוכות שאין יניקה לדברים אסורים מהשפעתו, כמ"ש בענין הקדושת לוי - דיומא גרים שמה ששמשפיע מחג הסוכות גם כן אין שיכות לחיצונים, ולכן היא השפעה עולמית.

ולפעמים ר"ל אפשר לנצל צדיק והשפעתו לרע, כדחזינן גבי שמואל בגמ' חגיגה [ל] שהעלאתו אשת אוב מקברו פחד שמא וכו', הביא עמו משה ואהרן שיעידו שקיים כל התורה. וא"כ חזינן שאפילו שאחר שנידון ישנו ח"ו חשש כו', וכמו שעתה בעוה"ר שיבוזו זרים חילו, וא"א להאריך בזה, וד"ל.

ומה"ט הביא דוקא משה ואהרן שהם כנגד שושבינא דמלכא ומטרוניתא, כמו שהם השפיעו רק לשם קדושה לבנ"י להקב"ה, ואפילו חטא העגל היה בחינת הצלה לבני ישראל.

ועל כן לפי זה יוצא מדברינו שצריך להשתדל לכווין ביומא דהילולא דהיהודי הק' זי"ע ועכ"י שיהיה לכל הפחות נגיעה כזאת של יראת שמים ולשם שמים, ולא כבחינה שמצינו בגמ' ברכות [ת:]: "תניא אמר רבן גמליאל: בג' דברים אוהב אני את הפרסיים. הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר. אני צויתי למקודשי ניסעיס יגן, תני רב יוסף: אלו הפרסיים המזומנים ומקודשים לגיהנם". ע"כ. ומלשון הגמ' משמע "מקודשים" היינו משמע קדושה ולא טומאה, ודו"ק, ובכל זאת ישנה בחינה גם במקודשין שמזומנים לגיהנם.

וכמו שהעיד היהודי הק' זי"ע ועכ"י על שני מתנגדים שלו, על אחד דהיצר הרע שמר עליו שלושים שנה מהרהור עבירה, כדי שהלשון הרע שלו יתקבל אצל החוזה הק' זי"ע. הרי לפעמים גם שמירה מעבירות, וכידוע אפילו נתינת מדריגות, יכול לבוא ממקור בלתי טהור ולכוונה עצמית, כמ"ש בענין זכירת יציאת מצרים בספרי מבשר טוב חידושי ברכות שאסור לעבוד השי"ת כדי להשיג מדריגות, דגם זה אינו לשם שמים אלא לצורך עצמו.

אבל מתבאר דגם היצר הרע נותן מדריגות, והוא ע"ד שפירש החוזה הק' זי"ע ועכ"י ומשלם על שונאו להאבידו על פניו היינו מדריגות בלא עמל ויגיעה, והוא סכנה גדולה, כמ"ש במקו"א.

אמנם עתה נתבאר שהיצר הרע וסט"א יכול לתת מדריגות קדושה ממש, ולא בחינת מדריגות של קליפת נוגה כידוע שהם ממש טומאה.

ומבואר מדוע הק' מזדיטשוב זצוקללה"ה פחד עד אחר ארבעים שנה שמא הוא ח"ו אינו מסטרא דקדושה אלא וכו'.

ועבודת אא"ז הרה"ק זצוקללה"ה היה בלתי לה' לבדו באמת וביראת שמים, ולהשפיע על כנסת ישראל עד סוף כל הדורות. וע"כ היה בייחוד עבודתו במצוות עשה דצדקה ולא תנאף, שלא יהיה יניקה לזרים רק משומר אך טוב לישראל, ודו"ק.

וזה הביאור מ"ש בספר יכהן פאר [לסכועות] שהיהודי הקדוש אמר שיגע בעצמו אחד בעולם והרגיש מרירות אחד בעולם ומצא והשיג עומק אחד בעולם, ע"ש, והיינו שאחד תלוי בשני.

והוא לפום מדרגותיו הנוראים כמו שהעיד עליו החהרי"ם שהיה עילוי בין הצדיקים כמו רבי עקיבא אצל התנאים. וכידוע רבי עקיבא הוא שורש תורה שבע"פ - כן היה אאזה"ק שורש תורת הבעש"ט בפירושה ע"פ דרכו שנתקבל בכל תפוצות פולין.

וכן העידו עליו שהיה שיבולת הזהב, ולכן היה מוטל עליו כל היגיעה וכו' ומה שעבר צרות ר"ל ועבודתו ביגיעה עצומה בשבירת המידות כמו שמוצאים אצל רבי עקיבא שהיו מסרקים בשרו במסריקות של ברזל עד שיצאה נשמתו באחד. וזה אפשר ביסורים רוחניים. וכן אמר ר"ע כל ימי הייתי משתוקק וכו' היינו עבודתו במסירות נפש.

והרה"ק ר"י מבעלז זצוקללה"ה שאל לאביו מה שמובא בספר מגיד מישרים שהבטיח המגיד להבית יוסף שימות על קידוש השם ואין מוצאים זאת. והשיב שכל פעם בקריאת שמע מסר נפשו על קידוש השם.

וכן היה עבודת היהודי הק' כידוע במסירות נפש ממש, עד שהוצרכו להאכילו דבר מאכל מיד לאחר עבודתו הקדושה שתשאר נשמתו בו. ואכמ"ל בזה יותר.

וזה גם כן ההסבר "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" היינו בחינה אמיתית לגמרי בלי כל שינויים ודרש אך טוב לישראל בשלום וכל טוב סלה, וכן נשאר בחינתו באושפיזין עד ביאת גואל צדק במהרה דידן אכי"ר

More in this printout

View the whole printout