להבין מדוע הוקבע שמחת תורה בשמיני עצרת, ולא בשאר ימי חג הסוכות וכו'.
וגם יש להבין מ"ש חז"ל נלס"י כמלכל כט לון: "פר אחד איל אחד. איל (אלו) כנגד ישראל התעכבו עוד מעט, ולשון חבה הוא זה כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד, משל למלך שעשה סעודה כדאיתא במסכת סוכה", [נס:], ע"כ ברש"י, והכי איתא בגמ' שם: "הני שבעים פרים כנגד מי - כנגד שבעים אומות. פר יחידי ושל שמיני, רש"י] למה כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך". ע"כ. וצ"ב דמה יועיל הסעודה קטנה על זה שקשה הפרידה.
ואשר יראה בזה, דהנה לא מצינו מצוות מיוחדות בשמיני עצרת כמו בראש השנה ויום הכיפורים וסוכות, ונראה שיסודו הוא כמ"ש זקני בסה"ק תולדות אדם לסמיני עללת ל"ס כיוס] וזל"ק: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, הנה אחר ז' ימי החג שבהם קבלנו האושפיזין קדישין הרומזים לתיקון המדות, בבחינת לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל כו', בא אחר כך יום שמיני עצרת, היינו: שנראה לעצור אצלינו הז' מדות הנ"ל על כל השנה, וזהו עצרת תהיה לכם". עכל"ק. והיינו: שרישומי התעוררות ומעשים טובים מכל חודש התשובה באלול וימים הנוראים והחגים יהיה לכל השנה, ולא כמ"ש בדרך הלצה 'משיב הרוח' היינו הרוחניות, חולף עם 'מוריד הגשם' היינו: הגשמיות.
ובזה אפשר לפרש מייש בהושענות "הושע נא פרחים להעצימה", היינו: הפרחים הקטנים שגדלו שהתחזקו והתעצמו, וע"ע מ"ש זקני הרה"ק מלענטשנא זצוקללה"ה וכסס"ק סוללות ללס ליקוטיסן, וזל"ק: "הושענא פרחים להעצימה הם ג"כ בני הנעורים כמו פרחי כהונה שיפרחו בכל טוב ולהעצימם אותם ולחזק אותם שיהיו בריאים ושלמים אכי"ר". עכל"ק.
וכמ"ש בסה"ק קדושת לוי בשם הרמב"ן [לסכועות] אם תעוררו את אהבה עד שתחפץ שצריך לעשות מהתעוררות אהבה וכדומה כלי ואז יש לזה קיום שמניח זאת במצוה או תורה ואחרת אין לזה קיום, וזל"ק: "כשמגיע לאדם איזה התעוררות של יראה ואהבה להבורא יתברך שמו, אז תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו: שיעשה תיכף איזה מצוה, שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה, כי ידוע שהתעוררות הבאה לאדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה, אז צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה בסיס שלא יהיה מוטה ח"ו. וזה פירוש הפסוק מה תעירו ומהתעוררות את האהבה עד שתחפץ, כי חפץ הוא מלשון כלי התעוררות שבא אל האדם, צריך תיכף ומיד כלי, וזהו עד שתחפץ". עכל"ק.
וזה היה החילוק בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה, כמ"ש במדרש רבה נקס"ק 6 גן "לריח שמניך טובים ר' ינאי בריה דר"ש: כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו, כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, מאתים וארבעים וח' מצות מצות עשה, ושלש מאות וששים וחמש. מצות לא תעשה". ע"כ. הרי שעבודת האבות היה בחינת ריחות ולא היה לזה קיום, ואחר מתן תורה הוא דוקא במצוות מעשיות שעי"ז יש לזה קיום. נוהענין עפ"י מ"ש במקו"א בשם החינוך שעושה רושם דוקא במעשה, משא"כ במחשבות ובכוונות וכו'].
ועיין בחינוך ומלוס עכ"ל] שכתב שהוא טעם השמחה המיוחדת בסוכות מכיון שאדם נתפעל כפי פעולתו רעיונות וכו', וז"ל: "משרשי המצוה הקדמה, כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעלותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע, ועל כן כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר, הרבה להם מצות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום".
עוד כתב שם: "וכמו כן מצווז הלולב עם שלשת מיניו, מזה השרש היא לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן לבית, ואז ישמחו בני האדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעשות לפניו חג באותה העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החמר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא, צוה השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כלם משמחי לב רואיהם". ע"כ.
ובמקום אחר נכפלשת ללק] הארכתי בענין, שעל ידי שמחה אפשר להשיג מה שאינו יכול להשיג בדרך הטבע. וכמ"ש בסה"ק נועם אלימלך נפרשת פנחס כל"ק וילכל: "שאחר שעשה פנחס דבר זה הכניס קנאה בלב עם הקודש שמהיום והלאה יביטו על ארחותיהם בעינא פקיחא להיות זריז ונשכר במצות ה'. והנה האדם העובד ה' מעצמו ולפי שכלו אז אינו יכול להגיע לעלות כל אחד עד מקום ששכלו מגיע וכפי שרשו וכח הבנתו. אבל כשאדם רואה מחבירו דבר טוב והוא מקנא עצמו בו עשות גם כן כך, הקנאה מביאה שיעשה אפילו שלא כדרך הטבע, ויכול לעלות למעלה על ידי זה. ולכך כתיב: אל תקנא כו' כי אם ביראת ה' כל היום", [משלי כג יז]. וזהו פנחס בן אלעזר כו' השיב כו' על ידי בקנאו את קנאתי בתוכם, פירוש: שהכניס בלב ישראל הקנאה ביראת ה' כו' ולא כליתי פירוש הדבר הזה הוא דבר שאין בו כליון, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כי האדם הנקרא עובד ה' באמת הוא השלם בעובדי' ומי גרם זה פינחס בגודל קדושת, ולכך נתתי לו ברית שלום ועיין עליו". עכל"ק.
נמצא שעל ידי קנאת סופרים תרבה חכמה אפשר להשיג מה שאי אפשר בטבעו, וכן בענין שמחה.
ובגמרא סוכה [מק: "הנהו תרי מיני, חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה, א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב נישעי' לקן ששון ושמחה ישיגו וגו', א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב ולסקל קן שמחה וששון ליהודים, א"ל ששון חד יומא שבקוך ושויוך פרונקא, ניפיקועך מן השמים ושויוך (יעשוך) פרונקא: רץ לרוץ לפניו. רש"י] דכתיב (ישעי' נק] כי בשמחה תצא, א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב נישעי' יכ: ושאבתם מים בששון, א"ל ההיא מינא דשמיה ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו מים לעלמא דאתי דכתיב ושאתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת, השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא". ע"כ.
וכל הגמרא תמוהה. ועיין בשם משמואל ולסוכות,מ"ש בשם אבני נזר, וז"ל: "והמאמר פלאי, והמהרש"א פירש שבדרך היתול אמר מין אחד לחבירו כן, ודבריו אינם מובנים, כי תורתינו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי היתולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן. ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח, והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית, וזהו שמרמז משכי' דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא ודפוז"ח". ע"כ. וביאור דבריו, שהמחלוקת בין המינים היה שצריך שמחה או ששון לשמן והוא התכלית ואינו אמצעי, וחילוק בין ששון ושמחה הוא שמחים בצאתם וששים בבואם, הייינו בחינה אחרת של שמחה שיש לפני עשייה או אחר גמר הדבר גר"א.
ובספרים הקדושים ספרי החסידות מבואר באופן אחר: ששון הוא השמחה המקוה הצריכה לבוא כמ"ש בתהלים נגח יל] השיבה לי ששון ישעך, ושמחה בהגיע פעולה המקוה, כמ"ש ושמח את אשתו ולכליס כל ק].
ואומנם ענין שמחה מבואר ברמב"ם וכפ"ו מסלכות יו"ט סלכס כן הוא רק אמצעי לעבוד בזה השי"ת ואינו תכלית לשם עצמו, וז"ל: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות". ע"כ. וזהו שאמר ר"א שיעשו ממך נוד לשאוב מים והיינו שרק כלי לצורך עבודת השי"ת וגם ע"י זוכה. לכלים שאין לו בטבעו, כמו שמצינו בחז"ל ברכות נגז: "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים".
ומשום זה בעינן לשמוח בשמחת תורה כמו שאומרים בזמר שישו ושמחו בשמחת תורה, והוא דוקא בעצרת כדי שיהיה לזה קיום שרק על ידי התורה יש קיום והרי בשמחת תורה גומרים ומתחילים התורה והיינו ששון ומחה הודאה על שעבר ובקשה על העתיד והתחזקות וקיום הוא דוקא על ידי שמחה.
ובשמיני עצרת שהוא הזמן שצריך לעצור ולקיים ובפרט על החורף בתוה"ק כמ"ש ממו"ח זצ"ל שחלפו הימים הקדושים ובאים הלילות הקדושים וארוכים של החורף שאפשר לעסוק בתוה"ק. ויהי רצון מתוך הרחבת הדעת וכל טוב סלה אכי"ר.