השבוע, בשבוע האחרון של הסליחות, הזדמן לי להגיע לרחבת הכותל המערבי ממש בחצות הלילה – ומה שראיתי שם פשוט השאיר אותי בהלם.
נכון, תמיד ידעתי שבתקופת הסליחות מגיעים המוני יהודים לכותל המערבי. שמעתי על כך, ראיתי תמונות וסרטונים, וידעתי שמדובר בתופעה מדהימה. אבל יש הבדל גדול בין לדעת שמשהו קיים לבין לראות אותו במו עיניך, בצורה גשמית ומוחשית. והפעם זכיתי לראות את זה בעצמי. הגעתי ממש בסביבות חצות הלילה, וברגע שנכנסתי לרחבת הכותל, פשוט לא האמנתי למראה עיניי. הרחבה הייתה מלאה מפה לפה. אלפי אנשים עמדו שם, ובקושי היה אפשר למצוא שביל להתקרב אל הכותל עצמו.
אבל מעבר לכמות האנשים, היה משהו הרבה יותר עמוק שריגש אותי. אפשר היה לראות שם את עם ישראל בתפארתו. בחורים ובחורות, צעירים ומבוגרים, ילדים, אבות ואימהות, זקנים וזקנות – אנשים מכל הסוגים ומכל העולמות. אנשים שאם היינו פוגשים אותם ברחוב ביום רגיל, אולי בכלל לא היינו מעלים על דעתנו שהם יגיעו באמצע הלילה לסליחות בכותל. והנה, כולם היו שם. כולם הגיעו באותה שעה, לאותו מקום, עם אותה בקשה - להתקרב לקדוש ברוך הוא ולבקש סליחה.
מה שהיה מרגש במיוחד הוא שלא כולם בהכרח אמרו את כל מילות הסליחות בעצמם. חלק גדול מהאנשים פשוט עמדו והקשיבו. הם הקשיבו לבעל התפילה, לניגונים, למילים הקדושות, ופשוט היו שם. וזה היה מדהים. כי באותם רגעים אתה מבין משהו גדול: לפעמים יהודי לא צריך לדעת את כל המילים, ולא צריך להיות מושלם. עצם זה שהוא הגיע. עצם זה שהוא עומד בחצות הלילה מול הכותל המערבי ורוצה להתקרב - זה כבר דבר עצום. לראות את כל האנשים האלה עומדים יחד, כאיש אחד בלב אחד, היה מראה שלא אשכח.
עם ישראל, על כל גווניו וסוגיו, מתכנס במקום הקדוש הזה ומבקש מהקדוש ברוך הוא סליחה באמת, מכל הלב. וזה לא נראה כמו משהו מן השפה ולחוץ. אפשר היה להרגיש שיש כאן רצון אמיתי להתקרב, לפתוח דף חדש, ולבקש מהקב"ה שיעזור לנו להשתנות ולהיות קרובים אליו יותר. אני חושב לעצמי כמה נחת רוח גדולה יש לקדוש ברוך הוא ברגעים כאלה – כשבניו ובנותיו מגיעים אליו באמצע הלילה, מכל רחבי הארץ, ועומדים יחד ומבקשים ממנו סליחה.
אחרי שראיתי את המראה הזה, יצאתי משם עם תחושה חזקה מאוד בלב: עם ישראל חי, עם ישראל רוצה להתקרב, ועם ישראל מחפש את הדרך חזרה לאבינו שבשמים.
ובעזרת השם, בזכות כל התפילות, הסליחות והדמעות של עם ישראל, נזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, לשנה של בריאות, פרנסה, ישועות, שמחות ובשורות טובות. ובעיקר – שנזכה כולנו להתקרב עוד קצת לקדוש ברוך הוא, באמת ובתמים, ולפתוח יחד שנה חדשה וטובה. אמן.
תודה לה' - ולא לטבע
השבוע נסעתי בכביש ירושלים-תל אביב, ולידי ראיתי משאית ענקית של אחת מחברות מוצרי החלב. על המשאית היה שלט גדול: "תודה לטבע".
מצד אחד חשבתי לעצמי: הרי הגימטרייה של "טבע" היא 86, כמו "אלוקים", אז אולי יש כאן כוונה להודות לה'. אבל האמת היא שצריך לומר בפירוש: תודה לה'!
כי מהו הטבע? הטבע הוא רק בריאה שהקב"ה ברא. לכן, על כל דבר טוב שאנחנו מקבלים, למי אנחנו צריכים להודות? לה', בורא העולם. זה קצת צרם לי, ורציתי לשתף את הקוראים: שנשתדל על כל דבר ודבר להודות לה', כמו שאומרים חז"ל: "על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה." וכמו שאומר מורי ורבי הרב משה ובר: מי שמודה לה' על מה שיש לו – הקב"ה ייתן לו גם את מה שחסר לו.
ובעזרת ה', בשנת תשפ"ז, ימלא ה' את כל מה שחסר לנו, ובעיקר את החיסרון הגדול ביותר בית המקדש השלישי, הגאולה, השלום והשלווה. שנזכה לכך במהרה ממש. חתימה טובה!