נר ליואל

נר ליואל

סיפור לפרשת השבוע

לעיינ יואל בן ברוך

גליון 68 סוכות תשפייז

סיפור לחג הסוכות

פיח של חג

"אל תדליקוהו, שמעון!" צעקתי, ותפסתי בידו של הבחור קודם שהגיע הגפרור אל הפתילה. הגפרורים באותם ימים היו חידוש שכבר נתרגלו בו הבריות, ואני לא נתרגלתי. אש היא אש, ואפילו מלבישים אותה בקופסה נאה ומוכרים אותה בפרוטות.

הבחור החזיר ידו ואמר, ר' מאיר־לייב, כל העיר מחכה.

אמרתי, העיר תחכה. פנס שיש בו סדק בצינור השמן אין מדליקין אותו בשביל עיר, אפילו תהא העיר מלאה גבירים אדירים.

כבר היו החסידים שבחצר מתחילין לנגן. זה טופח בכפו, זה גורר ספסל כדי לפנות מקום, וזה עומד ומסביר לחברו היאך ראוי לעשות זכר לשמחת בית השואבה, כאילו הוא בכבודו ובעצמו נתמנה אמרכל על כל השמחות שבעולם.

ואני כרעתי אצל הפנס הגדול, מללתי באצבעי את הבורג והוצאתי אותו והכנסתיו. שחור היה הפנס מפיח ישן, גופו נחושת, זכוכיותיו חדשות חוץ מאחת, ומעל ראשו חישוק עקום שלא היה יושב במקומו.

סוכת הקהל עמדה בחצר שבין בית המדרש לביתו של השוחט, רחבה וגבוהה יותר מן הראוי למי שמבקש דירת ארעי, שכן בני עירנו, כל אימת שבונין דבר של ארעי, מבקשים שיהא עומד עד לימות המשיח. הסכך היה לח מעט מן הטל, נסרים ישנים חרקו תחת המנעלים, ועל אחד השולחנות נשתיירה קערה של תפוחים מבושלים וקינמון. השמן שבפנסים נתן חומו באוויר. אפילו הדפנות, העשויות יריעות עבות שנתפרו זו לזו טלאי על טלאי, היו מתנפחות עם הרוח וחוזרות למקומן, כאילו אף הן נותנות דעתן אם להצטרף לניגון או לישב להן בנחת אצל הכותל.

ואל תתמהו עלי שהייתי מדקדק בפנס שעה שהעולם שר. כך הייתי מיום שעמדתי על דעתי. מאיר לייב ברוך שמי, בן ארבעים ושבע הייתי באותה שנה, בעל אשה ואב לשני בנים, אומן לזכוכית ולפנסים. אצבע אמצעית שבשמאלי עקומה מעט מחתך ישן, ומי שמבקש לידע אם מלאכתי ישרה ישאל לכלי הזכוכית שבעיר, שאם יצאה זכוכית מתחת ידי ולא ישבה במסגרת בחוק, לא הייתי נוטל עליה פרוטה. "דבר דבר וחשבונו", כך הייתי רגיל לומר. שונא הייתי חובות, שונא אש שאין עומדין עליה, ושונא יותר מכל אדם שמתחיל בשיר קודם שגמר את מלאכתו.

מאחורי שמעתי קול צרוד: "הפנס יושב שבעים שנה, ואתה עוד מבקש לחנכו"?

החזרתי פני. ר' שמחה בונם הלפרין עמד שם, גבו כפוף כאילו כל הסוכות שבנה מימיו נשתיירו מעט על כתפיו. בן ששים ושמונה היה, אלמן זה תשע שנים, בתו נשואה לאופה שבעיבורה של העיר, והוא דר לבדו בחדר שמאחורי בית מלאכתו. שתי שערות לבנות עמדו תמיד על שפמו. אומן של פח היה, מהוגן במלאכתו, ברם לזמן לא היה משועבד. אם אמר שיבוא אחר תפילת שחרית, ידעת שהוא יבוא ודאי, והשאלה בלבד באיזה שחרית. אוהב היה ניגון, אף שקולו דומה היה לדלת עץ בחורף. כל אימת שביקשו ממנו לזרז עצמו היה משיב: "אם אתה מבקש לשמוע, אספר לך", ומתחיל סיפור שאין לו אב ואם עד שלסוף נמצא שיש לו גם סב.

אמרתי, הפנס אינו צריך חינוך. צריך הוא סתימה חדשה.

שמחה בונם שחה, העביר ציפורן על מקום שחור בצדו של הפנס, ולא הוציא מפיו דבר.

אמרתי, מה אתה רואה שם?

השיב, פיח.

פיח אני רואה בעצמי.

"לא אותו פיח".

הרמתי ראשי. "יש שני מיני פיח"?

"יש יותר משני מיני בני אדם, ומפני מה לא יהו שני מיני פיח"?

החסידים מאחורינו הגביהו את הניגון. ילד אחד רץ תחת הסכך ונתקל בדלי מים. הדלי נתהפך, הילד קם, ואחד הזקנים אמר לו: ברוך שפטרנו מן המים, עכשיו נותר לנו הדלי. שחקו הבריות. אני לא שחקתי. נתתי דעתי לפנס.

שמחה בונם אמר, "אתה יודע של מי היה"?

אמרתי, של הקהל.

"עכשיו".

"ומה היה לשעבר"?

נסתכל בי שעה קטנה. "של אביך".

אותה תיבה, 'אביך', עשתה לי מה שלא עשו הניגונים. הכנסתי את הבורג למקום שאינו שלו, והוא נפל בין הנסרים. נתכופפתי לבקשו אף על פי שראיתי היטב היכן נפל.

אבי, ר' הירש ברוך, היה בעל בית לסדקית ולכלי מאור. בעל קומה היה, לחיו הימנית היתה מלאה תמיד נקודות שחורות מן הפיח, והיה שמח עם הבריות.

אבי היה מוכר לאביון בהקפה, נותן פת לעוברי דרכים, ובחג הסוכות היה מוציא שמן כאילו יש לו באר שמן בחצר. פעם אחת, בהיותי בן אחת עשרה, נשרף המחסן שלנו בליל ראשון של חול המועד. דיו של חצי מחסן ללמד אדם חשבון לכל ימיו.

ואני ידעתי מהיכן באה האש.

לא סיפרתי לאיש.

נטלתי באותו ערב פתילה קטנה כדי לעשות לי פנס משל עצמי. העמדתי קערית שמן על ארגז אצל הנסרים, הדלקתי, שמעתי את אבי קורא לי מן הסוכה וכיביתי, כך סבור הייתי. למחרת מצאו את הארגז שחור ואת המחסן אכול בצדו האחד. כל השנים אמרתי לי שהפתילה ודאי חזרה והעלתה אש. ודאי. וכיון שאדם אומר לעצמו ודאי ארבעים שנה, נעשית הוודאות שלטת עליו.

הדבר שהקפיד אותי יותר מן האש היה אבי. באותו לילה, אחר שכיבו את השריפה והוציאו את הכלים הרטובים לרחוב, הלך לסוכה של הקהל ורקד. רקד ממש. עם בעלי בתים, עם בחורים, עם מי שנזדמן. עמדתי בפתח, בגדי מלאים עשן, ואמרתי בלבי: חצי ממוננו נשרף וזה שר. מני אז נמר בי הטעם לניגונים של חג. אדם צריך לשמוח, הן, אבל יש שיעור. כך אמרתי. תמיד יש שיעור.

שמחה בונם בעט קלות בנסר והבורג שלי בצבץ ועלה. נטל אותו והושיט לי.

"אם אתה מבקש לשמוע, אספר לך," אמר.

אמרתי, ידעתי שתאמר כן.

"שב".

"אני באמצע מלאכה".

"אף על פי כן שב".

וישב לו על ארגז השמן ואני נשארתי ברוע אצל הפנס, שיהא ניכר לכל שאיני שומע סיפור אלא מתקן כלי.

אמר שמחה בונם: "בן שבע עשרה הייתי אז, שוליה אצל אביך. אבי מת עלי כשהייתי בן תשע, אמי היתה מוכרת גריסין, ובביתנו אם נזדמנה ביצה היו מביטין בה קודם שאוכלין, להאריך את הטובה. רצוני הגדול היה להיות אומן לעצמי. וממה נתייראתי? שאהיה כל ימי סמוך על שולחן אדונים. אביך החזיק בידי. לא הרבה בדברים".

כאן השתתק. מן החצר בא קול חליל, עריב ולא עריב, מפני שהמנגן ידע שני חלקים של הניגון ואת השלישי היה בודה בכל פעם מחדש.

"השריפה," אמר שמחה בונם, "התחילה אחר מעריב. אני הייתי במחסן".

הפסקתי לסובב את הבורג.

"אתה"?

"הן. ראיתי את הקערית".

הרגשתי טעם של מתכת בפי, אף שלא היה דבר בפי. "ראית"?

"ראיתי. וגם אביך ראה".

הבורג נפל שוב. הפעם לא ביקשתי אותו.

בראשונה נתקטנה הפתילה, באילו נסתפקה אם ראוי לה. אחר כך תפסה האש את השמן ועלתה במידה. הזכוכיות החדשות קיבלו את האורה והחזירוה לכל צד. שמחה בונם הסתכל בפנס כאדם שפוגש מכר ישן ומעמיד פנים שלא התגעגע אליו.

אצל המעגל. אחרי שתי פסיעות חזר.

אמרתי, "ידע"?

"ידע!".

"והניח"?

"מה יניח? את האש ביבינו. את הבן ביקש שלא לבבות".

לא השבתי. אי שם בחוץ התחילו קורין "ושמחת בחגך". אחד קרא בקול גדול מדי ואחר השתיקו, ואחר כך נתחילו שניהם לצחוק.

שמחה בונם העביר ידו על החישוק העקום. "לאחר שהוציאו את הסחורה, מצא אביך את הפנס הזה. צד אחד נחרך. אמרתי לו, ר' הירש, השליכהו, אין בו כדי שימוש. אמר לי, אתה צעיר ועל כן כל דבר שנחרך אצלך כבר מת. וניקה אותו. אחר כך אמר לי שאביא שמן".

"מן השמן שנשתייר"?

"מן השמן שנשתייר".

צחקתי צחוק קצר שלא היה בו צחוק. "חנותו נשרפת והוא מבזבזין שמן!?".

שמחה בונם הקדיר פניו. "דבר דבר וחשבונו, מאיר לייב. את החובות שילם אביך. שברי שילם. לאנשי הכיבוי נתן. לביתו שלח מה שצריך. את השמן הזה קנה מכיסו עוד קודם החג, לשם המאור שבחצר. אתה סבור ששמחה פירושה שאין אדם רואה את החשבון"?

שתקתי.

אמר: "גם אני שאלתי אותו. הייתי בחור. חם על ממונו של בעל הבית יותר מבעל הבית, כדרך השוליות. אמרתי, רבי הירש, כל כך למה? היום נשרף לך מחסן. והוא היה עומד בפיח, ממש כאן בפיח הזה, והוציא מפיו דברי הרמב"ם שהיה שונה בהם באותם ימים:

'אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.'

שמחה בונם הפסיק. מן החצר קראו לו להצטרף. הניף ידו שימתינו.

"ומה אמר אחר כך"? שאלתי.

"כלום צריך אדם להוסיף תוספות על הרמב"ם"?

"הרי אתה מוסיף על כל דבר".

"על הרמב"ם איני מוסיף".

המתנתי.

לסוף אמר: "אביך לקח את הפנס. כשהגענו לחצר אמר לי דבר אחד. איני יודע אם יפה אני עושה שאני מגיד לך עכשיו".

"מאחר שהתחלת, אין אחר מעשה כלום".

שמץ של חיוך עבר על פיו. "אמר לי, הילד סבור שאיני יודע. הנח לו. אש שאכלה עץ, אפשר לתקן את נזקה בממון. אם אעשה את החג יום של צעקות, הוא יזכור כל ימיו שמצוה באה עמו ברוח רעה. איני רוצה בזה".

קמתי.

לא מפני שרציתי לקום. הברכיים נתיישרו מעצמן והפנס היה לפני, שחור, כבד, מגוחך מעט בחישוקו העקום. ארבעים ושש שנים שמר את פיו. פנס. כלי פח וזכוכית. ואני, שיש לי מוח בקדקדי לפי עדותי שלי, לא עמדתי על דבר שידע זה הכלי.

הושטתי אצבע אל כתם הפיח. יצא שחור על ברית האצבע.

זכרתי פתאום דבר קטן. באותו לילה רחץ אבי את פני מן הפיח לפני שהלך לרקוד. את פני רחץ, לא את פניו. הייתי בן אחת עשרה ולא נתתי לב. אחר כך נתן לי חתיכת פרי מסובר שהיתה בכיסו, והיא נדבקה בנייר ונייר נדבק בה, ואכלתי נייר עם הפרי מחמת הבושה לומר לו. כל השנים זכרתי את טעם הנייר ושכחתי את ידו.

"מה אתה עומד"? שאל שמחה בונם.

אמרתי, "הצינור אינו סדוק".

"מה"?

בדקתי שוב. מה שחשבתי לסדק היה קו של פיח שנכנס בקפל הנחושת. לקחתי סמרטוט, מחיתי, והקו נעלם. אף החישוק העקום לא היה צריך אלא סיבוב קטן.

שמעון הבחור כבר עמד על ידינו. "נו, ר' מאיר־לייב"?

אמרתי לו, "תן אש".

הדליק.

ועד היום נסתפקתי אם באותה שעה אני נגררתי אחר המעגל, או שהקדים אותי הצל בפסיעה אחת.

אחר כך, איני יודע. שמעון עבר בריצה, הספסל זז, מישהו משך אותי בשרוול כדי שלא אעמוד בדרך. פסעתי פסיעה אחת לצדדין. עוד פסיעה. שמחה בונם היה מהעבר השני, שפמו הלבן קופץ עם ניגונו. ראיתי שהוא מביט בי ולא מביט בי, דרך חסד של אנשים שיודעים אימתי רצויה העלמת העין.

הפנס היה תלוי למעלה. הצל שלו נע על הסכך אילך ואילך.

ידוע תדע - ידיעות מעניינות ממרחבי הש"ס

• פירוש 'ודקארי לה מאי קארי לה' - מי שעוסק במשנה זו להשיב ממנה בבית המדרש למה נתעסק, הלא טעם מפורש בה (רש"י יומא ל:).
• פירוש קייץ המזבח - כאדם האוכל תאנים (קציעות) בקינוח סעודה (רש"י סוכה נו.).
• רביעית זמן סעודה לכל היא, פרש"י והכל בקיאים בה (פסחים יב:).
• לכל הפחות בלימוד התורה כי עביד איניש אדעתיה דנפשיה קעביד - לטובתו האישית (פסחים סח:).

ואתה רוקד.

העביר אגודלו על כתם הדבק הישן שבצפורנו.

- אשריך, אמר, יש בעלי חובות שבוכים.

***

בסוף התפילה נפטרו האנשים והלכו להם, אלו לביתם ואלו להוסיף שמחה במקום אחר. רציתי לילך אל החנות. ר' בערל לא היה בבית המדרש. סבור הייתי שהלך לביתו.

ואתה אינך רוקד?

גררו אותי.

גם אותי גררו.

מי?

הגביה את סנטרו כלפי הספרים שעל הארון.

אל תעשה ממני בעל מדרגה, יהודה לייב. אין בי כח לדברים הללו. אם אתה מבקש לשמוע, אספר לך דבר אחד, קצר. ואחר כך תניח לי.

שתקתי.

***

סח לי שכשהיה בן שלוש עשרה נסע עם אביו לכפר אחד לקנות עורות לבריכה. אביו, ר' קלמן, היה עני מן הסוג שאפילו העניות אינה מרוויחה ממנו הרבה. בדרך נתהפך הקרון בבוץ. שק העורות נפל למים, הסוס נקעה כף ירכו, והמעות שהיו צרורות בתוך שקיק בד נתפזרו. עד שמצאו מקצתן בא הלילה.

הייתי ילד, אמר בערל, וילד סבור שכל תקלה היא סוף העולם מפני שעולמו קצר. אבא ישב על אבן, הוציא מכיסו דף גמרא מקופל והתחיל שונה.

ומה למד?

איני זוכר. וזו הבושה שלי. את הבוץ אני זוכר, את הסוגיא לא. דבר אחד משונן בפי. אבא היה אומר אותו בלשון שקיבל מאביו: "בד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה קודשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה חזו בני חביבי דמשתכחין בצרה דילהון ועסקין בחדוותא דילי".

מן הבימה התחיל אחד הבחורים קורא לחברו שיבוא להקפה הבאה. ילד הפיל שקיק סוכריות, ושישה ילדים נעשו בבת אחת תלמידי חכמים המתדיינים בדיני מציאה.

הגעתי לעיבורה של השוק. הרחוב היה לח מן המים ששפכו בשעת השריפה, והאפר נעשה עיסה שחורה שנדבקה למנעלים. חלונות החנויות היו סגורין.

נכנסתי.

ר' בערל ישב על ארגז הפוך. לפניו היתה גמרא קטנה שלי, והוא מעיין בה לראות עד היכן ניזוקה. קצות הטבלאות נחרכו, כמה דפים נרטבו, והכריכה נפתחה מפי הספר.

עמדתי עליו.

מהיכן מצאת אותה?

תחת האריגין. כמעט זרקת אותה עם הפסולת.

ובית מלאכתך שלך?

בתוך הבוץ?

אכן.

וכליך?

מחר.

מחר.

והחשבון?

אמרתי לך. מחר. הן יום טוב היום ואין לעסוק בעסקי חול.

רציתי לומר לו דבר. איני יודע מה. שמא לספר על לבוב, שמא לבקש מחילה, שמא להבטיח הבטחה שאין אדם רשאי להבטיח כשהוא חייב מעות. לא יצא בערל שתק.

בערל העמיק את מבטו בגמרא, והניחה על הארגז.

תפתח.

אמרתי:

ודעתך שצריך אדם ללמוד אפילו כשפרנסתו נשרפת?

דעתי? כל כך למה אתה מבקש ממני דעות. סיפרתי מה היה.

אדם מטופל בבנים ובנות. יש עליו חובות.

אמת נכון הדבר.

ויש אחריות.

הדין עמך.

אם כן?

אם כן מה?

כאן הקפדתי.

אתה עושה בי צחוק.

מפי כלום.

פתחתי.

הדפים היו לחים בקצותיהם. באמצע נשאר הכתב צלול. גרגר אפר ישב בשולי הדף ולא זז.

ישבנו.

מן הרחוב נשמעו עוד מרחוק קולות של שירה, פעם עולים ופעם נמרים. בפנים טפטפו המים מן הקורה שנבקעה. טיפה אחת נפלה לתוך קערת פח ועשתה קול גדול מכפי מידתה. אחריה עוד אחת. ר' בערל מצא את המקום שבו עמדנו בבוקר של ערב החג, קודם שבאה האש והעמידה כל דבר במקומו החדש.

קרא שורה.

אני קראתי אחריו.

לא היו לנו שולחן ולא ספסל. ישבנו על שני ארגזים, ובינינו גמרא שניצלה מן התופת. לאחר זמן הרגשתי שמעילי עדיין עלי ושכיסי מלא מפתחות שאין עוד לפתוח בהם.

אמר בערל:

יהודה לייב.

הן?

מחר אל תאחר. יש לנו חשבון.

נסתפקתי לאיזה חשבון נתכוין.

חזרו ההקפות. הפעם נכנסתי מדעתי, או כך אני מספר לעצמי מני אז. אפשר שגם עכשיו גררו אותי ורק ידי שכחה מי אחז בה. רקדתי מעט. לא נעשיתי קל. החובות לא נמרו, האש לא חזרה בה, ובכל פעם שהגביהו את ספר התורה נזכרתי בקורה השחורה שנפלה על שולחן החנות. גם מחשבה אחרת הציקה לי, מחשבה שלא גיליתי לבערל.

שלושה שבועות קודם לכן החלטתי להפסיק את הלימוד הקבוע שלנו מאור הבוקר. סוחר מלבוב הציע לי לנסוע עמו בין הירידים, והיה בדבר כדי פרנסה. תנן.

אמרתי לי, אמתין מעט מלימודי. לא אמרתי לבערל. בכל בוקר ישבתי עמו כאילו מחר כתמול שלשום, ובדעתי כבר הייתי בבית הנתיבות.

עכשיו נשרפה החנות, והסוד נעשה מגוחך. נזכרתי באבי, שהיה פותח גמרא על שקי הקמח בחנותו ואומר שהיום קצר מפני שהבריות מאריכות בחשבונות. אדם מתכנן לעקור שעה אחת מן התורה כדי להציל את מסחרו, והמסחר מקדים ועוקר את עצמו.

צחקתי מגורלי.

ר' שכנא שאל מפני מה אני צוחק.

נזכרתי בחוב.

הייתי בחנותי. כלומר, במה שנשתייר ממנה. האריגין הרטובים היו מוטלים זה על גב זה, קצתם מפוחמים וקצתם תפוחים מן המים ששפכו אנשי העיר. כף המאזנים נתעקמה בחום והיתה נוטה לצד אחד כאילו כבר הכריעה דין בלא לשמוע את שני בעלי הדברים. קופה קטנה של נחושת עמדה פתוחה, ובה שלוש פרוטות שניצלו. על הקיר נשתייר ריבוע חיוור במקום שהיה תלוי לוח החשבונות. כל השאר השחיר.

בן ארבעים ואחת הייתי באותה שנה, בעל אשה ואב לחמישה, סוחר אריגים שלא נתעשר מן האריגים ולא חדל לקוות להם. זקני התחיל מלבין מוקדם מן הראוי, ומאז שנחתכתי בילדותי בסכין של חייט היתה אצבע שמאלי מתקפלת קצת פנימה. בני עירנו אמרו שאני נושא ונותן באמונה. אני הייתי יודע גם דבר אחר: קשה הייתי בקבלת טובה. אילו נתן לי אדם הלוואה הייתי ישן פחות מחמת ההלוואה יותר משישן הוא מחמת ממונו.

והאש? האש יצאה מתנור קטן שבחדר האחורי. הנער ששברתי לחורף הניח גזרי עצים קרוב מדי לצינור. אפשר שאני אמרתי לו להניחם שם, אפשר שלא. בשעת צרה הזיכרון עושה עצמו דיין ומחליף עדויות. רוח נכנסה מן החצר, ובתוך שעה אכלה האש את מחצית חנותי ואת בית מלאכתו של ר' בערל הכורך שהיה כותל בכותל עמי.

מכאן אתם מבינים מפני מה עמדתי בפתח.

***

ר' שכנא הגבאי ראה אותי. איש קצר היה, בן חמישים ושלוש, שמן מעט מכפי מידתו ותמיד היה חסר לו כפתור במקום שאין אדם הגון נותן דעתו עליו.

יהודה לייב, להיכן אתה הולך?

לביתי.

דרך בית המדרש לביתך?

קיצור הדרך.

הביט בידי השחורות ואמר:

קיצור דרך ארוך בחרת.

קפצתי לאחור.

מחול לי.

על המנעל? הן. על השאר נדבר אחר יום טוב.

כך אמר וחזר לרקוד.

אותה תשובה היתה קשה לי יותר מתרעומת. אילו צעק בי הייתי יודע היכן להניח את עצמי. עכשיו לא ידעתי.

לאחר ההקפה ישבנו שעה קטנה על ספסל סמוך לחלון. נתנו לילדים מיני מתיקה, והם עשו בהם משא ומתן של מסחר. ר' בערל הוציא מכיסו צמוקין אחד, הביט בו כאילו נסתפק אם שלו הוא, והחזירו לכיס.

אמרתי:

בערל.

מה?

למה באת?

להיכן?

לכאן.

שמחת תורה היום.

יודע אני איזה יום היום.

אם כן למה שאלת?

כעסתי.

נשרפה מלאכתך.

ראיתי.

ארבעים שנה אתה כורך ספרים.

ארבעים ושלוש.

וכל הכלים-

רובם.