על הפסוק "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג) אמרו רבותינו (סוכה ב.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. כתב החיד"א על כך בסיפרו "הרגלי" לחג הסוכות כך:" והנה נודע ביהודה ובישראל, כי אחד מהטעמים הפשוטים של מצוות סוכה היא, להעיר אוזן שומעת ועין רואה, כי ישיבת עולם הזה דירת עראי כסוכה וכו'. וצונו יוצרנו תיכף אחר יום הכיפורים להשתדל במצוות סוכה, רמז רומז, אתה בן אדם! אם יש את נפשך באמת לחזור בתשובה, אנכי מצוך לעשות סוכה, כי בין תבין את אשר לפניך, כי העולם הזה הבל הוא, ואתה עראי בעולם הזה. ידיעה זו צריכה להיות בין עיניך תדיר... כי מאחר שהעולם הזה הבל וריק, וכל תענוגיו אין בהם ממש, ופתאום יבוא אידו בבלי דעת, מה בצע לילך אחר הבלי חמדת העולם, כי אין בהם קיום ולא תועלת עצמי, וכמו רגע תבואהו שואה, יגוע ויאסף... שים זאת נגד עיניך, ובזה תוכל להחזיק בתורה ובמצוות שהן קיימות לעד ולעולמים, לא כן הנאות העולם הזה מה יתרון בהן לאדם וכו'. וכמו שהאדם הוא עראי בעולם הזה, כך טובות העולם הזה הם עראי, וכשיסתכל האדם כי העולם הזה הבל, וישיבתו בו עראי, והנאותיו עראי דעראי, לא ילך בעצת יצרו, אלא ישים מאויו בדבר הקיים והנצחי שהם התורה והמצוות".
בספר "דרכי מוסר" כתב כי לכאורה צריך להבין, הרי חג הסוכות הוא זמן שמחתינו, ואם כן מדוע ציוותה התורה לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת עראי, והרי זה היפך השמחה? אמנם, אם נתבונן בזה נראה, כי שמחה אמיתית לא יכולים להשיג אלא כשבאים להכרה שהעולם הזה הוא רק ישיבת עראי, כי מי שחושב שתכלית האדם הוא בעולם הזה ועושה כאן ישיבת קבע, אי אפשר לו להגיע לידי שמחה פנימית, כי בדרך כלל מי שהוא שקוע בהבלי העולם הזה חסרה לו שמחה. כי הקנאה והתאווה מפריעות לו להיות שמח, כי תמיד נדמה לו שחסר לו, כל זמן שאדם קשור להבלי העולם הזה אי אפשר לו להיות שמח כראוי, כי התאווה והקנאה אוכלת את לב האדם ומפילות עליו עצבות. אבל אם האדם מבין שהעולם הזה הוא רק ישיבת עראי, הוא לא מקנא בשום אדם וממילא הוא שמח במה שיש לו. וזהו הסיבה שיש נוהגים לקרוא "קהלת" בחג הסוכות, שמדבריו עולה איך שכל תענוגי העולם הזה הם הבלי הבלים ולא כדאי לרדוף אחריהם, ואז יכול לקיים המצווה של "ושמחת". זו הסיבה שהתורה ציוותה על האדם צא מדירת הקבע ושב בדירת העראי, כלומר: שיש לו לאדם לחזק עצמו להסתפק בעניינים גשמיים כמה שפחות בבחינת "דירת עראי", וממילא יקויים בו הפסוק "והיית אך שמח", וכפי שמספרים על דרך משל, המובא מבעלי המוסר: מלך אחד היה חולה מאוד והרופאים אמרו שרפואתו היחידה היא שילבש כתונת של אדם ששרוי בשמחה ללא כל דאגות, ומטבע הדברים המלך שלח את משרתיו אל הגבירים העשירים וחשב שבוודאי הם המאושרים, אך הם השיבו למשרתי המלך שאין הם מאושרים, משום שכל מחשבותיהם בדאגות רבות ומתח רב תמיד מלווה אותם בענייני המסחר וכדומה. לאחר מכן הלכו ושאלו עשירים עוד יותר גדולים, וגם הם השיבו להם בשלילה אותה תשובה... עד שלבסוף פגשו באיזה רועה צאן שישב לו באם הדרך, וכששאלוהו האם הוא מאושר בחיי חיותו, השיב להם בחיוב, וכששומעם זאת התחננו אליו וביקשוהו שיתן להם את כתונתו עבור רפואתו של המלך, אולם אכזבה פקדה אותם לאחר שהשיב להם שאין לו כלל כתונת, שאם היתה לו כתונת היו לו כבר דאגות סביבו, כגון: הדאגה לכיבוסו ולגיהוצו ולשמירה עליה שלא תנזק ותתקלקל וכדומה, ומחמת שאין לו כתונת הריהו שרוי תמיד בשמחה ומחוסר מכל דאגה. והנמשל: אי אפשר להשיג את השמחה כל עוד שיש לאדם "רצונות" של העולם הזה. ומתוך הדברים שאמרנו יכולים כעת אנו להבין, מדוע כשהאדם מגיע לשמחה פנימית אמיתית על ידי עזיבת עולם הזה והנאותיו ומתקרב אל ה', אינו מרגיש כל צער בתנאי העולם הזה, וזה מפני שמבין שענייני העולם הזה הם עראיים ואין הוא שם לו כמטרה אלא רק את ענייני העולם הבא, ממילא לא צריך הוא ולא חש הוא בחסרונם של גשמיות העולם הזה. הסיפור הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב. מר מיכאלוביץ, הגביר היהודי, ישב בינות לעצים המלבלבים שבגינתו הפורחת, כאשר אחד ממשרתיו נכנס עם צרור מכתבים הממוענים אליו. הגביר פתח את המכתבים אחד לאחד: במכתב הראשון היה חוזה ששלח אליו עורך דינו בעניין קניית מספר בנייני יוקרה בעיר הגדולה. במכתב השני היה מכתב תודה ממנהל מוסד חינוכי המודה לו על תרומתו הנדיבה להחזקת מוסדותיו. במכתב השלישי הייתה הצעה מצוינת לרכישת מפעל גדול הנמצא באזור די מרוחק אבל ניתן להשיגו במחיר מציאה של חצי מיליון רובל. הגביר הביט בסיפוק באחוזתו המפוארת. העצים הירוקים השתקפו במימיו של אגם המים הגדול שבו שחו ברבורים צחורים. מתוך אורוות הסוסים בצבצו ראשיהם של סוסיו המובחרים שאותם הוא בחר בקפידה, ובגן שמסביב צמחו פרחי נוי נדירים ועצים נאים מכל קצוות עולם. "אה... איזה עושר", הרהר הגביר לעצמו, "בעשר אצבעותיי עבדתי ללא לאות במשך חמישים שנה כדי להגיע למצבי הנוכחי וכעת שום דבר לא חסר לי, והכל בזכות חושיי המחודדים היודעים בדיוק איפה צריך להשקיע". "אלברט!" קרא הגביר למשרתו, "אסור להתמהמה, אנו יוצאים לדרך. יש לנו עסקה חשובה לבצע ונעשה זאת ללא דיחוי. זהו סוד ההצלחה!". אלברט רתם את הסוסים לכרכרה המפוארת, ועזר לגביר לעלות במדרגות המעוטרות. מר מיכאלוביץ שקע בתוך מושב העור ושני עוזרים נוספים התיישבו מולו. הכרכרה החלה במסעה. שלושה ימים יהיה עליהם לשהות בדרכים והם כמובן צריכים לדאוג מדי לילה למקום לינה. ביום השני למסעם הם הגיעו לעיירה ראדין, העיירה המפורסמת שבה התגורר ה"חפץ חיים" - רבי ישראל מאיר הכהן שחיבר את הספרים "חפץ חיים", "משנה ברורה" ו"שמירת הלשון". פמלייתו של הגביר נעצרה בפתח בית הכנסת המרכזי כדי להתפלל תפילת ערבית. מר מיכאלוביץ קיווה שהוא יזכה לראות את ה"חפץ חיים". הרב בירך אותו בחמימות ושיבח אותו על עזרתו והרבה לאחיו היהודים, ועל כספי הצדקה הרבים שהוא מפזר לצרכים שונים. התרגשותו של מר מיכאלוביץ היתה רבה כאשר ה"חפץ חיים" הזמין אותו לסעוד ארוחת ערב על שולחנו. תוך כדי הליכה הרהר לעצמו הגביר "בוודאי לרב כה גדול ומכובד, דאגה הקהילה לבית מפואר במיוחד". אך מה גדלה תדהמתו כאשר הם הגיעו לביתו של ה"חפץ חיים". זה היה בית עץ מט ליפול, שנראה בדיוק כמו שאר בתיה הפשוטים והרעועים של העיירה. הסעודה היתה פשוטה אף היא, והכלים שעל השולחן היו רגילים – לא כמו כלי החרסינה המפוארים שבהם היה העשיר רגיל לסעוד בביתו. לאחר מכן הציע ה"חפץ חיים" לאורחו מיטה – שגם היא היתה מיטת עץ פשוטה. העשיר אמנם נהנה מדברי התורה של ה"חפץ חיים" ומדברי החכמה שלו, אבל כל הזמן הטרידה אותו המחשבה כיצד יתכן ש"גדול הדור" הרב החשוב והמפורסם ביותר באותן שנים, מתגורר בדירה עלובה שכזו. לפני שהלך לישון ניגש הגביר אל הרב ושטח בפניו את תמיהתו הגדולה. "סליחה כבוד הרב, אך יורשה לי לשאול: מדוע הרב מתגורר בדירה כל כך קטנה ועם רהיטים כה פשוטים?".
חייך ה"חפץ חיים" וענה לגביר "אני מבין שמאוד קשה לך לישון על מזרן קש קשה עם כלי מיטה שאינם מעודנים". "חס וחלילה כבוד הרב!" אמר העשיר, "אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר להתארח בביתו של הרב". "אבל אולי תאמר לי בבקשה", אמר ה"חפץ חיים", "מדוע אינך יוצא לדרך עם כמה כרכרות ובהן כל הצרכים שאתה רגיל אליהם כמו כלי מיטה נוחים. כלים מפוארים וכדומה? הרי אינך יודע תמיד היכן תתארח בלילה ואלו תנאים יעמדו לרשותך ?". "כבוד הרב, כשמדובר ביום אחד, זה לא מפריע לי" אמר העשיר. בכל פעם שאני מחוץ לביתי והתנאים קשים, אני מזכיר לעצמי שאני רק אורח כאן, וכשאשוב לביתי תחכה לי המיטה הנוחה והכלים המפוארים". הביט הרב בעיני הגביר ואמר לו "יפה דיברת. גם אני אורח כאן... הגעתי לעולם הזה לשבעים-שמונים שנה בלבד. ביתי האמיתי הוא שם בעולם הבא, וזהו בית מפואר שלא חסר בו שום דבר. ולכן, בכל פעם שהתנאים פה, בעולם הזה, אינם כל כך נוחים, אני מזכיר לעצמי שאני בסך הכל אורח כאן, וכשאבוא הביתה, לעולם העליון, יהיו לי שם חיים טובים ומאושרים..." כן, גם אנו בחג הסוכות יוצאים מהבית לדירה זמנית. לא משנה אם אנו מתגוררים בארמון מלכים או בבית פשוט וקטן, כולנו עוזבים את בית הקבע ועוברים להתגורר בדירת עראי. הסוכה באה להזכיר לנו שכל חיינו כאן בעולם הזה צריכים להיות בתחושת ארעיות, ושהעיקר בחיים הוא לא צבירת נכסים חומריים והנאות חולפות, אלא רכישת ערכים רוחניים וקיום מצוות, שילוו אותנו גם בעולם הבא ויהוו עבורנו נכסי נצח.
צרי לזכור כי אושר אמיתי אינו נובע מדברים ברי חלוף. לא כל דבר טוב שקורה לאדם הופך אותו למאושר. הנאות חולפות ובילויים גשמיים יכולים לגרום להנאות ולריגושים קצרי מועד, אך מעולם לא יתנו סיפוק עמוק ואושר אמיתי. רק אם נשקיע בערכים נצחיים, במוסריות ובדרך חיים ראויה, נהיה מאושרים ונחווה חיים מלאי סיפוק ואושר. הסיפור הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב. מאות אנשים מילאו את הכיכר הגדולה במרכז הכפר בציפייה דרוכה לחדשות מעיר הבירה. המלך פאולוס נודע כמלך קשה ועריץ. הוא רדה בנתיניו והכביד עליהם את עול המיסים, ולכן השמועה על מחלתו הקשה הפיחה תקוות בלב האזרחים לעתיד טוב יותר. השמועות אמרו שהנסיך אלפרדו, יורש העצר המיועד, אינו קשוח כאביו, והוא אדם נוח לבריות שכל מטרתו להיטיב עם נתיני הממלכה. והנה לאחר כמה שעות הגיע ראש הכפר, נעמד על אבן גדולה במרכז הכיכר, והכריז "המלך פאולוס מת, ובנו אלפרדו ימונה למלך בטקס מפואר שיתקיים מחר בארמון המלוכה". אנחת רווחה חרישית בקעה מליבותיהם של כל הנוכחים. "האם נכונה השמועה שהמלך החדש הוא בעל אופי נוח יותר?" העז אי מי מהנוכחים לשאול את השאלה שקיננה בלבבות כולם. "אינני יודע זאת בוודאות", השיב ראש הכפר, "אך שמעתי כי משלחות רבות מכל רחבי הארץ יוצאות לעיר הבירה לברך את המלך החדש ולהגיש לו תשורה בשם התושבים. במעמד זה יש אפשרות לבקש מהמלך שיקל את עול המיסים מעל תושבי האזור. עלינו לשלוח משלחת מכובדת מכפרנו, לברך את המלך ולבקש ממנו להקל מעלינו את העול". הנאספים הסכימו לרעיון, ותוך כמה שעות הורכבה משלחת מכובדת שיצאה לעיר הבירה ובידיה דורון עבור המלך. תור ארוך של משלחות השתרך לפני ארמון המלוכה, מכל הערים והכפרים ברחבי המדינה. הכל ביקשו להכנס אל המלך ולברכו לרגל עלותו על כס המלוכה, ולבקש בהזדמנות הזו בקשות שונות. לאחר יומיים של המתנה הגיע תורה של משלחת הכפר, והם נכנסו לארמון. "לכבוד מלכנו הנערץ ירום הודו", פתח הזקן וקד קידה עמוקה, "ממחוז רחוק באנו עד הנה לברך את הוד מלכותו כי יאריך ימים על ממלכתו אשר תיכון לעד בשלווה ובטוחה". המלך הנהן ראשו והזקן המשיך "אנא מלכנו רב החסד, חוס נא על תושבי עירנו העמלים קשות לפרנסתם, שעול המיסים הכביד עליהם מאוד". המלך התלחש קצרות עם המזכיר המלכותי ופנה בחזרה אל חברי המשלחת. "רואה אני כי הקושי מדבר מגרונכם, והנכם אזרחים נאמנים ומסורים. על כן אפטור אתכם ממס למשך שלוש השנים הבאות". "תודה לך מלכנו רב החסד", השיבו חברי המשלחת בהתרגשות ויצאו שמחים ומאושרים מהטרקלין. לאחר שכל המשלחות סיימו את ביקוריהן, כשבפי כולן בקשות דומות להקלה בעול המיסים, עלה המלך הצעיר לטרקלינה של אמו המלכה, שהייתה אף היא טובת לב והיא שחינכה אותו להיות אדם נדיב. "מה בפיך, בני?" שאלה המלכה-האם, והמלך השיב "במשך הימים האחרונים הגיעו לארמון משלחות רבות עם בקשות להקלה בעול המיסים, ואת כולם פטרתי למשך שלוש השנים הבאות. עלי לדאוג לרווחת האזרחים ולוודא שהם אינם ממורמרים נגד שלטוני, כפי שהיו ממורמרים נגד שלטונו של אבי". "וכיצד תעשה זאת?" שאלה האם. "ראיתי כמה הם היו מאושרים לקבל את ההקלות במיסים, וחושבני שאם אקל עוד את נטל המיסים, הם יהיו מאושרים עוד יותר". "עשה כהבנתך", אמרה האם, "אך לפני כן עליך לחשוב – האם נדיבותך אכן הפכה את האזרחים למאושרים?". "בוודאי" השיב המלך. חיוך קל עלה על פניה של מלכה המבוגרת ורבת הניסיון. "אם כן, בטרם תדאג להמשך תחושת האושר, עליך לוודא שההקלות במיסים אכן גרמו לאנשים להיות מאושרים. פניך עדיין אינן מוכרות ויקל עליך להתחפש ולצאת לרחובות הממלכה בלי שיזהו אותך. לך עכשיו, והסתובב בין האנשים כדי לשמוע מה הם אומרים על מעשיך". עשה המלך הצעיר כמצוות אמו, לבש בגדים פשוטים ויצא בשעת ערב מהפתח האחורי של הארמון. לא עברו יותר מכמה שעות, והוא חזר בפחי נפש אל אמו. "האנשים כבר שכחו מה עשיתי למענם ויש להם דרישות חדשות, האם זכרונם כל כך קצר ? האם כבר הספיקו לשכוח את תקופת מלכותו של אבי?" חייכה האם ואמרה "בני היקר, הנה למדת את השיעור הראשון במלאכת השלטון. כסף לא עושה אנשים מאושרים. גם אם תחלק את כל רכושך בין תושבי הממלכה, הם יהיו אולי עשירים, אבל לא מאושרים. רק אם תמשול בחסד וביושר לאורך השנים, תשפוט את העם בתבונה ותדאג לעתידו ללא לאות, יהיו האנשים ברבות השנים מעט יותר מאושרים מאשר הם כיום". העולה מהדברים מלמד כי רק אם נשקיע בערכים נצחיים, במוסריות ובדרך חיים ראויה, נהיה מאושרים אז באמת ונחווה חיים מלאי סיפוק ואושר. וכבר ביארו חכמי המוסר על פי דברנו את המדרש (פליאה): "שכאשר נתרעם איוב על היסורים, הראה לו הקדוש ברוך הוא סוכה בת שלוש דפנות". רצה לומר, כשרוצים לנחם אדם על יסוריו, הדרך הנכונה היא לבאר לו שישריש בליבו את ההכרה שהוא נמצא בעולם עראי ובתנאים עראיים, וממילא לא יחוש את הצורך במותרות והוא מסתפק במה שיש לו לקיום נפשו, לכן הראה הקדוש ברוך הוא לאיוב סוכה בת שלוש דפנות, לרמוז לו שגם העולם הזה הוא שלוש דפנות ולא קבע (ארבע דפנות), אם כן אין לך להתרעם על יסורך, משום שעל ידי השמחה הפנימית הנובעת מניתוק בקשת התאווה, אין אדם חש כל צער כלל. וזה בעצם מצוות הסוכה המלמדת אותנו להביט על ענייני העולם הזה כעראי, ובכך תהווה מפתח לשמחת חיים אמיתית.
הסוכה אם כן היא סמל לענווה והסתפקות במועט, אשר מנציחה למעשה את זיכרון הסוכות שבהם הושיב הקדוש ברוך הוא את בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים. שם במדבר אבותינו רחוקים מכל אמצעים טבעיים ותנאי קיום, וה' יתברך קיימם והחזיקם באופן נפלא, שם היו שרויים במישרין תחת כנפי השכינה וקיבלו הם ומשפחותיהם את מחייתם מידי ה', תמיד נזכור מחדש כי קיומנו הממושך במדבר היה בחסותם של ענני הכבוד, בהזנה על ידי המן ובהנחיה של ארון הברית. כך עשויה הישיבה בסוכה ללמדנו, למנוע אותנו מלנטות אחרי כוחות זרים של הטבע והאדם, ולהתרחק חלילה מה' ומהדרך אשר סלל לנו. נמצאנו למדים, "שהיושב בסוכה האמיתי" הוא זה שיודע ומבין את משמעות הסוכה, מרגיש שהישיבה בסוכה נותנת לו חיזוק באמונה וביטחון, ומלמדת על השגחת הבורא על בניו האהובים.
הבה ונראה מהסיפור שלפנינו, המוביל אותנו לתובנה, שהזיכרון התמידי שלנו הוא זה שחיינו כאן בעולם הזה הם ארעיים, ושהעיקר בחיים הוא רכישת ערכים רוחניים שילוו אותנו לנצח נצחים...
נעים להכיר. שמו רפאל גולדברג, אברך גבה קומה, כפוף קמעה, עם זקן דקיק ומאפיר ומבט של אהבה גלוייה בעיניים, לכל אדם באשר הוא. למעלה מעשרים וחמש שנה שהוא מתגורר כאן, בשכונת "ארזי הלבנון", בדירה בת שלושה חדרים בקומה רביעית ללא מעלית, ומטפח בה לתפארת את אחד עשר ילדיו, חלקם כבר נישאו בשעה טובה ומוצלחת. הו, הו, הדירה הצנועה של ר' גולדברג היא שיחת היום, לא מדוייק, היא שיחת השבוע, קבלו תיקון, היא שיחת השנה, ואפילו שיחת שני העשורים האחרונים של תושבי השכונה. אתם בוודאי מהנהנים בראשכם ימינה ושמאלה, ושואלים "מה כבר יכולה דירה קטנה כזו, להפוך למוקד התעניינות כל כך הרבה שנים. יש בה אולי מטמון? או יהלומים קבועים בתקרתה? או ריצפתה עשוייה איזמרגד שוהם אודם וישפה?". לא ולא. הדירה של הגולדברגים לא מנקרת עיניים, רחוק מזה. היא – על פי אמות המידה של נשות השכונה - מכוערת להפליא. מכוערת? הרבה יותר מזה, כיעור כזה שממש בא לבכות. כל בר דעת ממוצע בשכונה שנקלע לבית גולדברג יצא משם נרעש, כשהוא ממלמל לעצמו "אם זה היה תלוי בי, הייתי מעיף את כל הרהיטים הללו היישר למגרש הגדול, ומכין אותם כקינוח עסיסי או כמנה עיקרית למדורת ל"ג בעומר השכונתית. הרהיטים הללו צריכים להפוך לעפר ואפר". הכל קרשים. קרשים? כן קרשים פשוטים, נטולי צבע, נטולי החלקה, מחוספסים, קצת סדוקים, פה ושם גוון של עץ שרוף, וכדי בזיון וקצף. שולחן הסלון אינו אלא הדבקה שיטתית ומאד לא מקצועית של שבעה שמונה קרשים, שרוחבם כשמונה ס"מ ואורכם מטר וחצי או שניים. הספריה הגדולה, אף היא בנוייה בעקמומיות מקצועית (אם יש מושג כזה) עם המון קרשים סדוקים, מסמר אל מסמר, וכולם בלי עין הרע, חלודים. כך ארונות המטבח, כך המיטות בחדרי השינה, ואפילו הסטנד הרעוע, שרק תפילות וכמה מלאכים החזיקוהו יציב, היה עשוי מאותו חומר סר-טעם. כמה מחצופי השכונה ניסו לברר מפעם לפעם אצל האברך היקר ר' רפאל גולדברג מדוע שלא יצבע את רהיטיו, דבר שיוסיף להם יופי, נורמליות, ואפילו דוק של שמחת-חיים וחדשנות המפארים כל בית ממוצע. רפאל היה ממצמץ בעיניו במין מסתוריות צופנת סוד, מחייך קלות בזוית שפתו הימנית ומיד צולל למסכת בניגון הכה מוכר בהיכלי הקודש. הם שאלו, ונשארו עם הקושיה תלויה כמו קור עכביש – באוויר. הרהיטים של הגולדברגים, אם תרצו או לא, היה נושא שיחה שעלה פעמים רבות במשך שני עשורים במאות בתי השכונה בחגים בשבתות, ובימות החול. כמה מוותיקי השכונה עוד זוכרים את הבוקר ההוא. משאית אדומה נעצרה ליד הבנין החדש ברח' הנביאים עשר וארבעה פועלים ערביים שלפו מתוכה עשרות או אולי מאות קרשים. הם העלו אותם לקומה הרביעית. הרעש שבקע משם היה מחריש אוזניים. הלמות פטישים, צרימת המשורים, גרירת הקרשים. בקיצור סימפוניה של נגריה ונסוכות ובסופו של יום או יומיים "רוהטה" דירת גולדברג במיטב רהיטיה הכה מדוברים. יותר מכוער מזה – אי אפשר. ועכשיו בואו נפתיע אתכם. גם ילדי משפחת גולדברג הן הנשואים והן הקטנים, מעולם, אבל מעולם לא קיבלו הסבר מניח את הדעת מדוע הם צריכים לגדול בבית משונה שכזה, שאילמלא היה מדובר בשכונה חשובה, ניתן היה להעביר אותו על רהיטיו לאיזו מחוז זנוח ברפובליקת בננות ענייה. רגע, שלא תטעו, אף אחד לא התלונן, לאף אחד לא היתה שום טרוניה, אתם יודעים ומכירים את עוצמתם של ההרגל והשיגרה. זה מה יש, אז זה מה יש. ר' רפאל מעולם לא רמז לילדיו מה מסתתר מאחורי העובדה היבשה, שבמקום לרכוש ספה חדשה, הוא נטפל לפטיש ומייצב את רגליה הרעועות של ספתם הכעורה. אף אחד מן הגולדברגים לא שמע מעולם הסבר מניח את הדעת, מדוע אבא נאבק בשולחן הכתיבה הרועד כמו ישיש חולה פרקינסון, כדי לייצבו ולסחוב עמו עוד מספר שנים, עד לאיזה סוף לא ידוע. אם מישהו מכם ינסה להתעקש וינסה לתרץ, כי בוודאי העניות היא הסיבה שגולדברג לא ריהט את ביתו בצורה הגיונית, הרי שתשובה זו תישלל מכל וכל. במשך השנים ניסו כמה וכמה גבאי צדקה להעביר לרשות המשפחה שידות, ארונות וספריות, ונענו בשלילה חביבה. בנוסף קחו בחשבון, שר' רפאל גולדברג עצמו, מעולם לא ביקש עזרה מאירגוני הצדקה. הוא ונוות ביתו חנה, הסתדרו יפה מאד, ובחשבונם הפרטי בבנק, פעמו להן שש או שבע הוראות קבע לאירגוני הצדקה והתורה שבעיר. הגב' חנה גולדברג מעבר להיותה אשת חייל המשמשת כאחיעזר ואחיסמך לחברותיה ולכלות העיר, צפנה אף היא סוד משונה זה בקירבה, ונהגה להתחמק מהסקרנות הישראלית הטיפוסית, באלגנטיות שופעת חן. המשפט היחיד שזכו לשמוע ממנה לפני מספר שנים על רהיטי הקרש היה "האמינו לי, הרהיטים הללו יפהפיים". סתמה ולא יספה. מה, למה, כמה, איך, אין מי יודע, אין מי מבין, למעט האדון והגברת, וכמובן מלך מלכי המלכים היודע תעלומות כל חי ומצעדי כל גבר. יומיים אחרי חתונתה של ברכה-בלומה גולדברג, התלונן רפאל על כאב-בטן מטריד. אחר כך הוא חווה גל של הקאות. רק אחרי השבע ברכות הוא ניגש לרופא. ואחרי סידרת בדיקות וצילומים, הוא התיישב מול הרופא ואמר לו משפט שרק אמיצים יכולים לומר: "דוקטור, הריני פוטר אותך מלבשר לי ממה אני סובל. אני יודע בדיוק, וברור לי לקראת מה אני הולך. הריני מקבל עלי הכל באהבה". למה להאריך. סאת היסורין מצאה לה דרך להשתחל דרך חרכי הדלת עטויית הקרשים של הגולדברגים, ולהקשות – בלשון המעטה – על חייהם. הקרנות, זריקות, אישפוזים, תפילות, עצרת התעוררות, תעניות. מי לא אהב את ר' רפאל גולדברג האברך עדין הנפש, שתמיד השמיע מילות עידוד למי שהיה צריך, שידע לקרב נערים שפזלו החוצה, שנתן בחפץ לב מזור לכל חולה וקשה-יום, מבלי למקד סביבו זרקורים. עניו בחסדיו. כולם אהבו. כולם התפללו לרפואתו, החל מילדי הגן, תלמידי התלמודי תורה, בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, עקרות הבית ובעלי הבתים, כאיש אחד, בלב אחד. המודעה היתה תלוייה בכל בית בשכונה "נא לעורר רחמי שמים לרפואת רפאל משה בן חיה גולדה, בתוך שאר חולי עמי ישראלי. ערב חג הסוכות בשתיים לפנות בוקר, השיב ר' רפאל משה גולדברג את נשמתו המצוחצחת והטהורה לאביו שבשמים, כשחיוך רך ואוהב על שפתיו, וסביבו בניו וחתניו הגדולים קוראים "שמע ישראל". מאות רבות ואולי אלפים מתושבי השכונה ליוו אותו בחצות היום לדרכו האחרונה עלי אדמות. בני המשפחה ישבו "שבעה" דקות ספורות, שהרי החג קוטע את האבלות. כאן המקום לציין, שמדי חג הסוכות היו ר' רפאל ובניו מקימים סוכה ענקית במגרש החניה הגדול של הבניין, סוכה שהכילה כל דיכפין וכמובן את כל בני המשפחה המורחבת. אגב, גם הסוכה המשפחתית היתה עשוייה מאותם קרשים סרי טעם המוכרים לכם מהרהיטים. החג נכנס. האלמנה חנה גולדברג, שעות ספורות אחרי הלוויה, היתה ישובה בסוכה הענקית בראש השולחן, במקומה הקבוע. הכסא של רפאל ניצב שומם, ומסביב לשולחן כל בני המשפחה והנכדים. פניה של חנה היו שלוות ונסוכות הוד קורן, של אם יהודיה השופעת ומשפיעה אמונה שהכל לטובה. אור הנורות המלטף ריצד מבין ענפי הדקל ושרשראות הנייר, ונסק לעבר פניה של אשת החיל, שסימנה לבנה הבכור אביתר, לא להתחיל בקידוש. אביתר התיישב ואחריו כל הצאצאים. שקט חגיגי צופן-סוד, מלווה ברוח שובבה של יום טוב, קנה אחיזה סביב המסובים, שנעצו עיניים סקרניות באמא, בסבתא, שהאובדן לא ניכר בפניה. והיית אך שמח, כמה שניתן. "בני, בנותי, נכדי, נכדותי, היקרים והאהובים, בדקות קרובות אני הולכת לחשוף בפניכם את סוד הרהיטים הגדול של אבא זכר צדיק לברכה, שנלקח לבית עולמו קצת מוקדם מדי מכפי שחלמנו. אבא, אתם יודעים, אף פעם לא התלונן וקיבל הכל באהבה ובאמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה, ורק לטובה מתגלגלים הדברים. אני שחסיתי בצילו של איש ענק זה וטמיר במידות, יכולה לספר לכם עד כמה השעות הללו, של ליל התקדש חג הסוכות, הוא הזמן האמיתי שבו היה אבא צריך להיפטר מן העולם. על כנפי מלאכי החג עולה נשמתו השמיימה אל כסא הכבוד, והוא נושא אל אבא שבשמים את השולחן והספה והמדפים והספריות והמיטות, כדי לומר לו "אבא, ריבונו של עולם, עמדתי בנסיון, הנה ההוכחות לפניך". "יקירי, אנחנו מעולם לא היינו משפחה ענייה, לא סבלנו מעולם מחסור או מצוקה. אבא שלכם היה אדם עשיר מאד עוד לפני שנולדתם. גם כשנישאנו הוא היה עתיר בנכסים וממון. לא התחתנו דתיים. היינו אפילו רחוקים מאד. לאבא היה אולם חתונות גדול בפאתי העיר הדרומית, ומסביבו גן עצי פרי רחב ידיים. החתונות והאירועים שנערכו שם לא היו על פי כללי הצניעות, אבל הכסף זרם בשפע וההצלחה האירה פנים. אבא לא ידע מה חמורה היא העבירה של שמחות מעורבות. שנה אחרי נישואינו נקלעתי לדרשה של רבנית חשובה, הוקסמתי, והתחלתי לקיים מצוות. אבא סירב. היה לו קשה, ומושגיו על יהדות היו קלושים. התחננתי, אבל הוא נסוג. באחד הימים נתן אבא הוראה לפועליו להקים סוכת ענק סמוך לאולם האירועים. מה הסיבה? ובכן, התברר לי שאחד מהאדמו"רים בבני-ברק מבקש לערוך שם שמחה משפחתית גדולה - "שבע ברכות" - והוא פתח במשא ומתן עם אבא, כדי להכשיר את המטבח ולהעביר בסופו של יום את כל הכשרות באולם לידי אותו אירגון כשרות חשוב ומפורסם. האולם עתיד היה לעבור מהפך משמעותי. "הייתי מאושרת עד השמים. היה לי ברור כקילורין לעיניים, שאם האולם יוכשר ויוכר על ידי הציבור החרדי, אבא יכיר רבנים ועסקנים חשובים, וממילא הוא יתקרב לעולם התורה. נודע לי מאבא, שמחר בבוקר אמור להיסגר המשא ומתן עם נציגי האדמו"ר ואם הכל ילך במישרין, השמחה המשפחתית של האדמו"ר תערך בסוכה, ומכאן ואילך האולם יהפוך לגלאט-כשר, עם אירועים נפרדים. "יומה עושה אשה נאמנה שרוצה שבעלה יחזור בתשובה ויישר אורחותיו? מתקשרת לרבנית שלה ואומרת: אנא כבוד הרבנית, התפללי למען בעלי, שמחר העיסקה תצליח עם אירגון הכשרות, ואז בעלי יכיר את היהדות, והאולם יוכשר, וביתנו יעלה על דרך המלך. אנא התפללי להצלחת העיסקה כבוד הרבנית". "ומה השתוממתי לשמוע אותה עונה לי "חנהל'ה, לא כך מתפללים. אנחנו יהודים מאמינים, ולא מתפללים על עיסקאות שיצליחו. אנחנו לא מציעים לקדוש ברוך הוא דרכים וסיבות איך להחזיר יהודי בתשובה. התפילה שלנו לשובו של בעלך ליהדות צריכה להיות שונה, שהקדוש ברוך הוא יתן לו סיעתא דשמיא תבונה ושאיפה, לחזור בתשובה. באיזה אופן? זאת אין לדעת". "השיחה נותקה, וחשתי שעולמי חרב עלי. דברי הרבנית לא היו מקובלים עלי. הייתי בטוחה שהיא טועה. אותו לילה התפללתי שהעיסקה תצליח. בצהרים נודע לי שהעיסקה לא עלתה יפה. האדמו"ר לא יחגוג בסוכת האולם, המטבח לא יוכשר, והחלום שהחרדים יחזירו את אבא בתשובה, התפוגג. במשך עשר שנים לא שמעתי ולא דיברתי עם הרבנית שלי. קצת כעסתי עליה, בעיקר באותה עת. כאשר פגשתי אותה, ביקשתי את סליחתה. סיפרתי לה שבעלי חזר בתשובה מעצמו. מתוך הכרה עצמית, ומזה כמה שנים שהוא מכר את אולם החתונות, והוא אברך כולל לכל דבר. הרבנית היתה מאושרת לשמוע זאת ואמרה: "את מבינה חנהל'ה כמה רחמן הקדוש ברוך הוא, תארי לעצמך שהיינו מתפללות שהעיסקה תצליח והחוזה היה נחתם. מה היינו מקבלות? בעל אולם דתי נכבד, אבל שעסוק עד למעלה מראשו בקייטרינג, תזמורות, נקיונות ומשכורות. הקדוש ברוך הוא מנהיג העולם, נתן לעיסקה להתפוגג, והכניס בבעלך רוח טהרה, וברוך השם הוא החליט להיפטר מעסקיו, ולהיכנס לעולם התורה כאברך מסור מן השורה. ראי כמה תורה הרווחת, חנהל'ה". עיני הצאצאים היו נעוצות בחנה גולדברג, וכולם בולעים בשקיקה כל מילה. סוד הרהיטים עדיין לא פוצח. "כשרפאל חזר בתשובה שלמה מעצמו, היה זה שלוש שנים אחרי שהעיסקה עם נציגי האדמו"ר לא עלתה יפה. הסוכה הענקית עמדה בחוץ, קיץ חורף, ללא יד מטפלת. הקרשים איבדו מצבעם, נסדקו והתעקמו. כשאבא החליט לעזוב את עולם העסקים ולמכור את האולם, הוא פנה אלי ואמר: "חנהל'ה, הקדוש ברוך הוא ריחם עלי ונתן לי דעת לחסות בצל כנפי השכינה. את יודעת בזכות מי? כן, הרבה בזכותך ותפילותיך, אבל גם בזכות הסוכה הזו שהקמתי אותה לחינם שלא לשם שמים. סוכה שנבנתה לצורך עיסקה שלא עלתה יפה, ומעולם לא ניצלו אותה ואת דפנותיה לאירועים ושמחות. שלוש שנים אני מסתובב סביבה ושואל את עצמי, רפאל, בשביל מה היא ניצבת כאן, מה התכלית. ואז ניצנצה במוחי התשובה. תשובה שכנראה חצובה מעולם האצילות של הענווה היהודית. רפאל, אתה צריך להוכיח לקדוש ברוך הוא שהסוכה העסקית הזו נבנתה לשם שמים. לשם כבודו של הקדוש ברוך הוא. ואם סוכה היא סמל לענווה ולהסתפקות במועט, עליך ליישם זאת, בפועל, עין בעין. באמת. "כן יקירי, לפני שהאולם עבר לידי הקונה, אבא ופועליו פירקו את הסוכה, והעבירו את הקרשים שלה לכאן, לדירתנו ברחוב הנביאים קומה רביעית. במשך יומיים הם עבדו בנגרות, וכל רהיטנו עשויים מן הסוכה ההיא, שנבנתה לא לשם שמים. אבא שלכם שעד לכניסתו לארמון האמונה היהודי, חי חיי פאר ומותרות, החליט למסור את נפשו לתורה, ולחיות בפשטות מסוגפת. עם קרשים של סוכה, עם קרשים שזועקים: ימינו כצל עובר. ומה ניקח עמנו לגנזי מרומים? תורה, מצוות וקניין המידות המתוקנות שבתוכנו, ומעל הכל הענווה. אהוביי, זכיתם לגדול עם רהיטי הקרשים של הסוכה הכי קדושה בדור הזה. ומה מופלאה ההשגחה, שאבא, שכל ימיו עברו להם בצילה של סוכת קרשיו, זוכה לחגוג עמנו את חג הסוכות עם שבעה אושפיזין עילאין קדישין, והוא אהובנו, הוא האושפיזין השמיני". אביתר קם לקדש בסוכה המשפחתית המפוארת, ומאותו יום ואילך, הביטו כל בני הבית בעין מעריצה ברהיטים של אבא ז"ל, שעשויים מתשובה טהורה הנובעים מהנהרות הצלולים של קדושת החג...!
אחים יקרים!
ההכרה העמוקה בערכם הנצחי של החיים הרוחניים מול אפסיות ענייני החומר, מחשלת ומחזקת את כוח ההקרבה למען חיים של תורה. ידיעה זו נותנת לו כוח לעמוד בנסיונות ולעשות את הנדרש ממנו על פי התורה. כאשר האדם ילמד את עצמו שהעולם הזה אינו אלא 'דירת עראי', הרי כל מה שיש לו יספיק לו ולא יצטרך ליותר וממילא יינצל מקנאה, שנאה ותאווה, וממילא יהיה תמיד בשמחה, כי הרי כל העצבות באה מזה שהאדם חושב שחסר לו ואין לו, ובפרט שלאחרים כן יש, ולכן הוא תמיד בכעס וכל מה שיש לו יותר הוא רוצה יותר, וכמאמר רבותינו (קהלת רבה א, לד): "יש לו מנה רוצה מאתיים", כי "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". אבל אם יבוא האדם לכלל הכרה שכל מה שיש לו הוא די והותר, יהיה תמיד בשמחה, כי לא יחסר לו כלום. את זה מלמדת אותנו התורה הקדושה בזה שהיא מכנה דווקא את חג הסוכות 'זמן שמחתנו', לומר לך: מתי יכול האדם להגיע לשמחה? דווקא אם הוא מסתפק במשהו, גם אם זה סוכה רעועה וארעית, וזהו שאמרו רבותינו, 'צא מדירת קבע ושב בדירת עראי', צא מהמחשבה שאתה תושב קבע כאן בעולם הזה וכנס אל דירת העראי המובילה אותך בסופו של דבר אל דירת הקבע האמיתית, לטובתך ולאושרך הנצחי בזה ובבא.
בברכת התורה
הרב יואל ארזי