לפעמים ההבדל כולו טמון במילה אחת בלבד. מילה אחת שבכוחה לשנות עולמות, ויש בה כדי ללמד יותר מאלף מילים על אופיו של האדם שכתב אותה.
כזו בדיוק הייתה המילה שהתנוססה מדי שנה, קודם חג הסוכות – בימים שבין כסה לעשור ובימים שבין עשור לראשון לחשבון עוונות – על גבי מודעה קטנה בחלון הראווה של חנות ספרים צנועה בעיר בני ברק.
אנו חוזרים יותר משישים שנה לאחור, וניתן להבין שהמודעה לא הייתה צבעונית או מושכת עין. היא אף לא הייתה מעוצבת במיוחד, כדרכן של מודעות בימינו. הייתה זו מודעה שנכתבה בידו האמונה של בעל החנות, ובה כמה שורות קצרות, באותיות גדולות ופשוטות, שנועדו להודיע לציבור יראי השם ובני התורה שבעיר כי ניתן לרכוש במקום אתרוגים, 'פרי עץ הדר', לכבוד חג הסוכות הבא עלינו לטובה.
אלא שמי שהתבונן במודעה בעין חדה, הבחין מיד בפרט חריג, ששינה אותה מכל שאר המודעות הדומות שנתלו בחנויות אחרות. במודעה לא נכתב כי ניתן להשיג בחנות 'אתרוגים בלתי מורכבים', אלא: 'אתרוגים בחזקת בלתי מורכבים'.
היה זה שינוי של מילה אחת, אך מילה זו אמרה הרבה מאוד: 'בחזקת'. אין זו ודאות מוחלטת, אלא 'בחזקת'.
ייתכן שחלק מן הקונים כלל לא נתנו את דעתם לנוסח המדוקדק של המודעה. היו שקראו אותה מבלי לייחס חשיבות לכל אות ולכל תג. אולם היו גם מי שהכירו את בעל החנות וידעו שאין אצלו מילה מיותרת. הם ידעו שאם בעל החנות כתב שהאתרוגים הם 'בחזקת בלתי מורכבים', אות הוא שכך בדיוק הם פני הדברים: לא יותר, אך גם לא פחות.
שמא תחשבו שדיוק זה הבריח את הלקוחות שהבחינו בו. לא ולא. אדרבה, ניסוחה המדוקדק של המודעה גרם להם להבין שאין מוכר אתרוגים זה כשאר המוכרים. אדם כשר הוא וירא שמים, הנזהר בלשונו ואינו כותב כדרך הסוחרים הרגילים להפריז בערך סחורתם. אין לך סימן מובהק מזה שהוא איש ישר ונאמן, שסחורתו איכותית והמחיר שהוא גובה בעבורה הגון וראוי.
בעל החנות היה הגאון החסיד רבי ישראל יצחק פומרנץ, מנקיי הדעת שבעיר בני ברק. איש חסיד מופלג, בר אוריין ובר אבהן, נקי כפיים ובר לבב, ענוותן ומרבה להיטיב, שהליכותיו היו לשם דבר בעיר התורה והחסידות.
לא מעטים בבני ברק הכירו את שמו של רבי ישראל יצחק, אך דומה שחנות הספרים שלו הייתה מפורסמת אף יותר ממנו. מי שלא הכיר את החנות, עלול היה לטעות ולחשוב שמדובר בעוד חנות ספרים מן השורה: מדפים עמוסים בספרים שונים, גמרות וחלקי שולחן ערוך, ספרי שו"ת עתיקים וחדשים, ספרי מוסר וחסידות, הלכה ומחשבה, ואף ספרים שרבי ישראל יצחק עצמו היה מדפיס ומהדיר כאשר זיהה צורך בכך.
ריח מתוק ומיוחד, מן הסוג שרק אוהבי ספרים יודעים להכיר, היה מצוי תמיד בחנות. ריחם של הספרים העתיקים התערב בריח הנייר החדש ובניחוח הדבק של כריכות הספרים שזה עתה יצאו מבית הדפוס והגיעו אל החנות.
מי שנכנס אליה הבין עד מהרה שאין זו חנות רגילה, אלא 'בית ועד לחכמים' – בית מדרש ייחודי שאין בדומה לו.
רבים באו לקנות ספרים, אך היו שבאו רק כדי 'להציץ' בספרים החדשים. אחרים, שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם, ביקשו לעיין ב'תשובה' של אחד מגדולי האחרונים, שספרו הנדיר לא היה בנמצא בבתי המדרשות. רבי ישראל יצחק מעולם לא האיץ באנשים לקנות וללכת. להפך, הוא נהנה לראות אנשים מעיינים בספרים, לומדים ומחכימים.
פעמים רבות הייתה החנות כולה סובבת סביב ויכוח למדני שהתעורר בין באיה, על אודות רמב"ם מוקשה או קושיה מופלאה של אחד מגדולי האחרונים. רבי ישראל יצחק, שהיה בעצמו תלמיד חכם מופלג, היה מחייך ולעיתים אף מגלה את דעתו.
פעמים רבות היה אומר: 'מה לכם מתווכחים, בשעה שבספר פלוני מצויה תשובה ברורה לשאלה זו?' מיד היה עולה על כיסא, שולף את הספר המבוקש ומראה להם את הדברים באותיות מחכימות.
דבר שבשגרה היה לראות את רבי ישראל יצחק יושב מאחורי הדלפק, ספר פתוח לפניו, והוא שקוע כל כולו בלימוד. לקוח היה נכנס, ממתין רגע, ולעיתים אף משתעל קלות כדי להסב את תשומת לבו לכך שמישהו נכנס לחנות. רק אז היה רבי ישראל יצחק מרים את עיניו באיטיות, כאדם השב מעולם אחר.
בחודש אלול היה סדר יומה של החנות משתנה. חלק מן הספרים הועברו למחסן סמוך, ובחנות התפנה מקום לבואם של ארגזי עץ מלאים באתרוגים עטופים באניצי פשתן. ריחם של האתרוגים התערב בריח הספרים החדשים והישנים, עד שהיו לקוחות שאמרו כי רק בשל כך הם חוזרים ורוכשים את אתרוגיהם בחנות זו. משל ביקשו לחבר את התורה עם קיום המצוות.
משנתלתה המודעה האמורה, המבשרת על מכירת אתרוגים שהם 'בחזקת בלתי מורכבים', ידעו הכול כי המכירה החלה.
עד מהרה החלה בחנות תנועה ערה. יהודים מכל רחבי העיר נכנסו בזה אחר זה. כולם חפצו באתרוגים מהודרים ובלתי מורכבים, אלא שלכל אחד היו דרישות אחרות. היו שרצו דווקא אתרוג עם 'פיטם', והיו שביקשו אתרוג 'ללא פיטם'. היו שרצו אתרוג צהוב כדבש, והיו שחשקו באתרוג שמעט ירקרקות מצויה בו. זה היה מעוניין באתרוג חלק, וזה ביקש ריבוי של שקיעות ובליטות. היו גם כאלה שביקשו כי סביב מותני האתרוג יהיה כמין 'גארטיל' – חגורה מבשר הפרי.
לא רק תלמידי חכמים וראשי ישיבות הגיעו אל החנות, אלא גם אנשים מדקדקים במצוות, ואף 'עמך' ואנשים פשוטים. לא מפני שבחנותו נמצאו בהכרח האתרוגים היפים ביותר, וגם לא משום שמכר אותם בזול יותר מאחרים, אלא בשל יושרו ואמינותו.
אם רבי ישראל יצחק נתן אתרוג וקבע את מחירו, ניתן היה לסמוך עליו בלב שקט ולדעת כי האתרוג כשר וכי הקונה קיבל תמורה מלאה לכספו.
לא פעם שאלו את רבי ישראל יצחק לפשר המילה 'בחזקת', והוא היה משיב בשאלה: 'כיצד יכול אני להכריז בשער בת רבים שהאתרוגים שבחנות בלתי מורכבים? אמת, האתרוגים הגיעו ממקומות נאמנים. שרשרת האספקה הייתה אמינה. הסיטונאי היה אדם ירא שמים, וכל הבדיקות שניתן היה לערוך נעשו על הצד הטוב ביותר. אולם כיצד אפשר להכריז על הדבר בוודאות, כאשר הוא אינו מוחלט אצלי?' והיה רבי ישראל יצחק מוסיף ואומר: 'וכי יכול אני להעיד על כל אתרוג ואתרוג שהוא בלתי מורכב בוודאות גמורה? וכי אני עצמי עמדתי בפרדס במשך עשרות או מאות שנים? וכי ראיתי במו עיניי שמעולם לא נעשתה שם הרכבה כלשהי? ברור שהתשובה שלילית. לכן לא אכתוב אלא שסחורה זו היא בחזקת בלתי מורכבת'.
ברור היה שאיש מן הקונים לא היה בא אליו בטענות אילו השמיט את המילה 'בחזקת' והשתמש בנוסח המקובל אצל שאר הסוחרים. אולם רבי ישראל יצחק מעולם לא עסק בשאלה מה יאמרו עליו. הוא ביקש להיות ישר בעיני עצמו, בינו לבין אביו שבשמים.
באחת השנים, הייתה ברכה מיוחדת שרויה בחנות. ימי חודש אלול חלפו, ורבים מן הקונים כבר הקדימו ורכשו אתרוגים עוד קודם ראש השנה. ארגזי העץ התרוקנו במהירות, האתרוגים נמכרו בזה אחר זה, וכבר בתחילת עשרת ימי תשובה ראה רבי ישראל יצחק כי למעשה לא נותרו לו אתרוגים למכירה. הוא לא העריך נכונה את הביקוש הרב שיהיה לאתרוגים באותה שנה.
כאשר עמד הארגז האחרון להתרוקן מתכולתו, ידע רבי ישראל יצחק כי עוד לקוחות קבועים רבים, הסמוכים על שולחנו בעניין זה, עתידים לבוא אליו, ואין לו לאכזבם. הוא פנה אל הסוחר הסיטונאי שממנו נהג לרכוש את האתרוגים, וביקש לרכוש ממנו כמות נוספת. הסוחר הירושלמי שמע את בקשתו, אך לא מיהר להשיב.
רבי ישראל יצחק הכיר את השתיקה הזאת, שנמשכה כמה רגעים. הייתה זו שתיקתו של אדם המחשב את צעדיו. אין זה דבר של מה בכך. לא בכל יום מתקשר סוחר ומבקש לקבל סחורה נוספת בעיצומם של ימי המכירה הלחוצים, ובוודאי לא כאשר גם הסיטונאי עצמו טרוד עד למעלה מראשו באספקת אתרוגים לעשרות מוכרים בכל רחבי הארץ.
לבסוף נשמע קולו של הסוחר הירושלמי: 'איני יודע אם אספיק להגיע אליך עם האתרוגים. גם אם אצא עכשיו מירושלים, עד שאעמיס את האתרוגים ועד שאגיע לבני ברק יעברו שעות ארוכות. בזמן הזה יבואו אליך קונים נוספים, ואתה תיאלץ להשיב את פניהם ריקם. בימים כאלה כל רגע יקר מאוד, והחמצה של כמה שעות מכירה עלולה לגרום לך הפסד ניכר'.
הסוחר שתק פעם נוספת. מקולו ניכר שוב שהוא מתחבט מאוד, אך כעבור רגע המשיך: 'אעשה למענך דבר יוצא דופן, שאיני רגיל לעשות בחיי המסחריים. אתן לך את כתובתו של בעל פרדס האתרוגים. סע אליו בעצמך, קח ממנו את הכמות הנחוצה לך, ואחרי החג נעמוד בקשר ונסכם את התשלום'.
הייתה זו הצעה חריגה בכל קנה מידה. באותם ימים נשמרו מקורות האספקה של האתרוגים בסוד כמוס. כל סיטונאי הכיר את הפרדסים שמהם רכש את סחורתו, אך הקפיד שלא לגלותם לאחרים. הסוד היה חלק בלתי נפרד מן המסחר. מידע שדלף היה כמעט בגדר הזמנה לאחרים לבוא ולהסיג את גבולו.
גם הסוחרים הכירו היטב את הגבול המוסרי. שום סוחר לא העלה בדעתו לעקוף את הסיטונאי ולרכוש ישירות מבעל הפרדס. הייתה זו פגיעה ביושר ובאמינות, מעשה שלא ייעשה.
אלא שהפעם היה המצב שונה. הסוחר הירושלמי הכיר היטב את רבי ישראל יצחק ואת יושרו ואמינותו. הוא ידע כי לעולם לא יעז למעול באמון שניתן בו. משום כך מסר לו את כתובתו המדויקת של פרדס האתרוגים, ואף הוסיף כי יקדים ויתקשר אל בעלי הפרדס ויודיע להם שהסוחר, הרב פומרנץ, מגיע לקחת אתרוגים, והכול נעשה על דעתו ובהסכמתו.
רבי ישראל יצחק רשם בקפידה את הכתובת, וכן את סימני הדרך שמסר לו הסוחר: כיצד להגיע אל הפרדס הסמוך לתל אביב, היכן לפנות מן הכביש הראשי והיכן נמצא ביתם של בעלי הפרדס.
מיד עם סיום השיחה נכנס לחנות יהודי וביקש לרכוש אתרוג. רבי ישראל יצחק השיב לו בחיוך מתנצל: 'אזלו האתרוגים, ואני מנסה למצוא דרך לחדש את המלאי'. האיש יצא מן החנות, ורבי ישראל יצחק הביט אחריו, ביודעו כי אין הוא האחרון. עוד רבים עתידים לבוא ולבקש אתרוגים. אין זמן להתמהמה.
יצא רבי ישראל יצחק מן החנות, נעל את דלתה, הרים את ידו לעבר מונית חולפת וביקש מן הנהג למהר ככל האפשר אל הכתובת הרשומה בפתק. רבי ישראל יצחק לא היה רגיל לנסוע במוניות, אך הפעם ידע שעליו למהר. נהג המונית הביט בפתק, שאל כמה שאלות ולבסוף קבע: 'זה ליד הפרדסים'. המונית יצאה לדרכה. בשלב מסוים פנתה אל דרך צדדית, הכביש הלך ונעשה צר, ומשני צדדיו נראו שורות ארוכות של עצי הדר. לבסוף האט הנהג ואמר לרבי ישראל יצחק כי הגיעו אל היעד.
רבי ישראל יצחק הקיש בעדינות על דלת הבית. הדלת נפתחה, ובעלת הבית שאלה לרצונו.
רבי ישראל יצחק השפיל את עיניו. לרגע החל לומר: 'רציתי.'.. אך מיד הפסיק את דבריו. האישה המשיכה ואמרה: 'כן, אני יודעת שרצונכם בכמות נוספת של אתרוגים'.
אלא שרבי ישראל יצחק השיב בנימוס ובהתנצלות רבה: 'אבקש את סליחתכם, אבל נראה לי שבסופו של דבר איני זקוק לאתרוגים'.
האישה הביטה בו בפליאה ושאלה: 'מה כוונתכם? הרי הסיטונאי כבר ביקש בעבורכם את האתרוגים, ואתם הגעתם במיוחד כדי לקחתם'. תשובתו של רבי ישראל יצחק נאמרה כמעט בלחש: 'אכן כן, אבל אצטרך לחשוב שוב'. הוא בירך אותה לשלום, הסתובב ופסע באיטיות בחזרה אל השביל שממנו בא.
המונית כבר לא המתינה לו. רבי ישראל יצחק נותר לבדו והחל לצעוד בשקט, עטוף במחשבותיו. בכביש הסמוך חלפו המכוניות בדהרה, וגם בלבו התחוללה סערה.
הוא לא פקפק בכשרותם של האתרוגים, ואף לא הטיל ספק ביושרו של הסוחר הירושלמי. אילו הייתה זו שאלה הלכתית, בוודאי היה יודע כיצד לבררה ולמצוא לה פתרון. אלא שכאן הייתה זו שאלה של 'אובנתא דליבא', שאלה היורדת אל עומק השיתין.
שוב ושוב חזר ושינן לעצמו את נוסח המודעה שהיה תולה מדי שנה בפתח החנות: 'אתרוגים בחזקת בלתי מורכבים'. כמה הקפיד על מילה זו, כדי שלא לכתוב אפילו אות אחת מעבר למה שהיה ידוע לו בוודאות. והנה עכשיו - האם יוכל לעמוד בחנותו, להביט בפניהם של הקונים היראים והשלמים, ולומר בלב שלם שהאתרוגים הללו הם אכן 'בחזקת בלתי מורכבים'?
ייתכן שאדם אחר כלל לא היה מעלה בדעתו שאלה שכזאת. אפשר היה לטעון שאין כל קשר בין צניעותה של בעלת הבית לבין כשרותם של האתרוגים, ובקלות ניתן היה למצוא לכך הסברים והיתרים רבים.
אבל רבי ישראל יצחק לא חיפש היתרים. הוא חיפש אמת. והאמת הזאת אמרה לו דבר אחד: 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה!' על אתרוגים הגדלים במקום כזה אין הוא יכול לכתוב שהם 'בחזקת בלתי מורכבים'.
הסערה שבלבו שככה. הוא ידע שהוא עושה את הצעד הנכון, למרות המחיר הכבד הכרוך בסגירת חנות האתרוגים. מאותו רגע התהלך רבי ישראל יצחק במנוחת הנפש, במבט רגוע ובארשת פנים שלווה, כאדם השלם לחלוטין עם מעשיו.
חלף חג הסוכות. הסוכה פורקה, וההמולה שאפיינה את הימים שקדמו לחג ואת ימי החג עצמו שככה. בני ברק שבה לשגרת ימות השנה.
בוקר אחד, באחד הימים שלאחר 'אסרו חג', קם רבי ישראל יצחק ואמר בפשטות: 'אני נוסע לתל אביב'.
כששאלוהו על מה ולמה, השיב שאף הוא אינו יודע: 'אולי יזמין לי הקב"ה רעיון טוב לפרנסה'.
לא הייתה בידו כתובת מסוימת בתל אביב שאליה ביקש להגיע. רבי ישראל יצחק התהלך ברחובות העיר, מביט ומתבונן, נעצר ליד חנות אחת וממשיך לאחרת, ושפתיו ממלמלות תפילה לאביו שבשמים, שיאיר את עיניו ויוליכנו אל המקום הנכון.
השמש כבר נטתה מעט מערבה, כאשר הבחין רבי ישראל יצחק בבית מלאכה שלא היה דומה לשאר החנויות שבאזור. ריח חריף של עור מעובד עמד באוויר, ומבעד לחלון נראו פועלים רכונים על שולחנות עבודה רחבים. זה חתך יריעות עור, זה מתח אותן, וזה תפר אותן ביד אמן. היה זה מפעל לייצור נעליים.
רבי ישראל יצחק נעצר. הביט, ושב והביט. לפתע צץ רעיון במחשבתו: אם העור מסוגל להעניק לנעל מראה כה מכובד, מדוע שלא נעלה זאת לקדושה ונייצר סידורים בכריכות עור, שיתאימו כמתנה נאה לכלה?
הרעיון מצא חן בעיניו, ולאחר שעה קלה כבר ישב מול מנהל המפעל וסיכם עמו את הפרטים הראשונים לייצור כריכות עור לסידורים ולספרי קודש נוספים.
בשלהי החורף כבר עשתה לה הבשורה כנפיים: בחנות הספרים של רבי ישראל יצחק ניתן להשיג סידורים בעלי כריכות עור מפוארות. עד מהרה הפכו הסידורים ל'להיט' ולמוצר מבוקש. העסק התרחב, והפרנסה הגיעה אל הבית בדרך כשרה וטהורה. לימים היו בני המשפחה נזכרים באותן שנים ואומרים בחיוך: 'מאז שאבא התחיל בכריכות העור - לא הפסקנו לספור כסף'.
***
כתב הרה"ק בעל ה'חסד לאברהם' מראדומסק זיע"א:
'הכוונה שאתרוג הוא דוגמת הלב, כמבואר במדרש (תנחומא במדבר טו), שלא יהיה לאדם רק לב אחד להקב"ה... וזה הוא הכוונה שתהיה הלקיחה לכל אחד ואחד, היינו שהלקיחה תהיה כדי שלא יהיה לאדם רק לב אחד להקב"ה. וזה הכוונה 'ושמחת בחגך' (דברים טז יד), 'בחגך' עם הכולל בגימטריא 'בלב', היינו מחמת תיקון הלב - יהיה לך שמחה. ולכך אתרוג צריך להיות הדר ולא יהיה בו שום פגם, כי הוא מורה על הלב שלא יפגום, כי אם יהיה בשלימות. ולכך החסר פסול (סוכה לד:), כי הוא מורה על חסר הלב, ואמר הכתוב (משלי ו לב) 'נואף אשה חסר לב'.