שמיני עצרת תשפ"ז
קורת בית הנחתום ומשקלה בזהב
ריח הלחם הטרי היה מתפשט מדי בוקר ברחובותיה של העיר תוניס ומושך אליו קונים מכל עבר. עוד בטרם עלה השחר כבר בער תנור האבן הגדול שבמאפייה במלוא עוזו, ותבניות הלחם הלוהטות החלו לצאת בזו אחר זו. תחילה היו האופים מעצבים את צורתן הייחודית של הכיכרות, לאחר מכן מכניסים אותן אל התנור הלוהט, ורק לאחר שהשחימו היו מוציאים אותן למכירה.
עד שעות הערב המאוחרות הייתה המאפייה הומה אדם, ורק לעת לילה, לאחר שנמכרו הכיכרות האחרונות ורוב הגחלים שבתנור כבר כבו, השתרר בה שקט.
אחד הפועלים הערביים שעבד במאפייה לא היה שב לביתו בסיום יום העבודה. בעל המאפייה הקצה בעבורו פינה קטנה בתוך המבנה, ובה היה ישן מדי לילה. כך נשמרה המאפייה מפני גנבים, וכך גם היה הפועל זמין לכל צורך בלתי צפוי שהתעורר לעיתים באמצע הלילה. אם היה צורך להסיק מחדש את התנור, לקבל משלוח קמח או לפתוח את הדלת לאחד העובדים – היה האיש קם ממיטתו ומטפל בכל הדרוש.
אותו לילה היה קר יותר מכל לילות החורף שקדמו לו. רוח עזה נשבה ברחובות תוניס השוממים, הכתה בחלונות הבתים והשמיעה יללות מקפיאות לב. הגשם הצליף ללא הרף, והקור היה עז כל כך, עד שנפש חיה לא נראתה ברחובות. אפילו הכלבים המשוטטים נעלמו וביקשו מחסה מפני הכפור.
לא הרחק מן המאפייה התגורר אחד מגדולי חכמי תוניס, הגאון רבי צמח צרפתי זצ"ל. הוא אשר עליו כתב רבינו החיד"א ב'שם הגדולים' בערכו: "מהר"ר צמח צרפתי. רב גדול מרבני תוניס בדורות שלפנינו, והיה כותב בגליוני הש"ס והפוסקים, וקצת חידושים נדפסו משמו בספר "בני יוסף" הנדפס מחדש".
והוסיף לכתוב עליו שם, בערך הספר 'זרע יצחק': "והרב מהר"ר צמח הנזכר היה חולה ְִֶֶ ֶָ כשנתיים, "בדמ!ק ער " (= במיטת חוליו, על פי עמוס ג, יב) ִ ֶֶַ ְַ , ו"ע בבל רגל"", ואתרחיש ליה ניסא, והשם רחם עליו, שלח מלאכו וירפאהו, וכמו רגע חזר לבריאתו ואיתנו, והמעשה נורא.
כי סיפר הרב ז"ל, שנגלה אליו אליהו זכור לטוב ואמר לו שיקבל עליו ללמוד כל ליל ברית מילה לכל הילודים בעיר ויתרפא. וקיבל עליו, ותיכף נתרפא. ומהיום ההוא כך היה מנהגו לילך ליל שלפני המילה במקום שיהיה, ולעסוק בתורה כל הלילה. וזה שמעתי מתלמיד חכם ששמע מזקן אחד שהיה הוא בבית הרב בשעה שנתרפא".
לא רק בלילות שלפני ברית מילה היה רבי צמח מרבה לעסוק בתורה. בכל לילה ולילה היה רגיל להשכים קום, עוד בשעה שהחשכה מכסה את הארץ, לשבת על הרצפה ולומר בבכי את סדר תיקון חצות, ולאחר מכן לעסוק בתורה בהתמדה עד אור הבוקר.
אלא שדווקא באותו לילה שעליו אנו מספרים אירע דבר שמעולם לא אירע: האש שבביתו כבתה, ולא הייתה לו כל אפשרות להדליק את הנר שלאורו היה מתפלל ולומד.
רבי צמח ניסה לעורר את הגחלים שנותרו באח ולהפיח בהן חיות, אך לשווא. הכפור והרטיבות כיבו אותן כליל, והחשכה שלטה בבית.
רבי צמח היה מודאג. עוד זמן קצר ושעת חצות תחלוף. כל רגע שעובר הוא ביטול תורה. האפשרות לשוב אל מיטתו כלל לא עלתה על דעתו, שכן התורה הייתה משוש לבו, ובה ביקש להגות יומם ולילה.
לפתע הבזיק רעיון במוחו. בהמשך אותו רחוב שבו התגורר שכנה המאפייה הנודעת של תוניס. וכי יש מקום טוב יותר למצוא בו אש דולקת מאשר במאפייה? אפילו אם התנורים כבר כבו, חשב רבי צמח בהיגיון, ודאי נותר שם גחל לוחש או נר דולק.
מבלי להסס עטה רבי צמח את מעילו העבה, כרך צעיף צמר סביב צווארו, אחז בנר הכבוי ויצא אל הרחוב.
כעבור דקות אחדות, שבהן נאבק ברוח העזה, עמד רבי צמח לפני דלת המאפייה. נדמה היה שבתוכה שורר שקט מוחלט. הפועל המוסלמי, שזה לא כבר השלים יום עבודה מפרך, שכב בפינתו שקוע בשינה עמוקה, מן הסוג שעליו נאמר: 'מתוקה שנת העובד'.
רק לאחר דפיקות רבות של רבי צמח על הדלת פקח הפועל את עיניו בבהלה.
ברגע הראשון נדמה היה לו כי אלו קולות הרוח. משהבין שמדובר בקול אנושי, חשש שמא גנבים מבקשים לפרוץ למאפייה. אולם כאשר הדפיקות לא חדלו, הבין כי אדם עומד בחוץ ומבקש שיפתחו לו. מאחר שלא ידע מיהו, חשב הפועל שאולי מדובר באחד מעובדי המאפייה, או אפילו בבעל הבית שהגיע מחמת צורך דחוף.
למרות עייפותו הרבה קם הפועל ממיטתו, פסע אל הדלת והסיר מעליה את קורת העץ הכבדה ששימשה כבריח. שתי ידיו נאחזו בקורה המחוספסת והרחבה. במאמץ ניכר הרים אותה והניחה בצד, ורק אז יכול היה לפתוח את הדלת.
להפתעתו הרבה ניצב בפתח החכם היהודי הנודע, רבי צמח צרפתי. הפועל הכיר היטב את החכם היהודי, ששמו יצא לתהילה כאדם עניו ואהוב על הבריות.
כאשר שאל הפועל לרצונו של הרב בשעה מאוחרת כל כך, התנצל תחילה רבי צמח על שהעירו משנתו, ולאחר מכן סיפר כי אין בידו אש להדליק את הנר, שלאורו הוא מבקש ללמוד תורה.
ללא אומר ודברים שב הפועל אל תוך המאפייה, נטל גחל בוער מן התנור, הדליק את הנר שבידיו של רבי צמח ואיחל לו לילה טוב.
רבי צמח הודה לו מעומק לבו ויצא אל הרחוב כשהנר הדולק בידו. הפועל העייף טרח להחזיר את קורת העץ הכבדה למקומה, נעל את הדלת ושב אל מיטתו.
אלא שהרוח שבחוץ לא חסה על הנר. כל עוד הלך ברחוב הצליח רבי צמח לגונן עליו במעילו, אך כמעט ברגע שנכנס אל ביתו נשבה רוח עזה וכיבתה את הלהבה הקטנה.
רבי צמח נעצר על עומדו. לרגע התלבט מה עליו לעשות. לבו כאב על שהפריע את שנתו של אותו פועל קשה יום, אך עוד יותר כאב לו על כל רגע שבו הוא בטל מלימוד התורה. רבי צמח שב על עקבותיו וחזר אל דלת המאפייה.
עפעפיו של הפועל רק החלו להיעצם. עדיין לא הספיק לשקוע בשינה עמוקה, והנה שוב נשמעו נקישות על הדלת. תחילה סבר כי הוא חולם, אולם הדפיקות לא חדלו. בחוסר חשק התרומם הפועל ממיטתו, שוב אחז בשתי ידיו בקורת העץ העבה, הרימה במאמץ, השעינה על הקיר ופתח את הדלת.
ושוב עמד שם רבי צמח. הפועל הביט בנר הכבוי שבידו ומיד הבין מה אירע. לשאלתו אם הרוח כיבתה את הנר, הנהן רבי צמח בראשו במבוכה.
גם הפעם לא אמר הפועל דבר. הוא נטל את הנר מידיו של רבי צמח, הדליקו מחדש, מסרו לידי החכם היהודי וסגר אחריו את הדלת. לאחר מכן נאלץ שוב להרים את הקורה הכבדה ולהשיבה למקומה, ורק אז יכול היה לחזור אל יצועו. אלא שגם הפעם לא האריכה הלהבה ימים.
רבי צמח פסע במהירות לביתו, משתדל לגונן בגופו ובמעילו על הנר מפני הרוח המשתוללת, אולם משב עז במיוחד חדר מתחת לשולי המעיל וכיבה את הלהבה באחת. רבי צמח עצר והתלבט עם עצמו. מצד אחד הצטער על טרחתו של הפועל, ומצד שני ידע כי צערו על ביטול התורה גדול יותר. לבסוף הכריע: חוזרים למאפייה. התורה חשובה יותר מכול.
הפעם כבר לא מיהר הפועל לפתוח. הדפיקות נשמעו היטב, אך האיש המשיך לשכב במיטתו. רק לאחר שהבין כי הדופק – רבי צמח – אינו מתכוון לחדול, נאנח אנחה עמוקה, כזו המשברת את כל גופו של אדם, התרומם בכבדות וניגש אל הדלת.
כאשר פתח אותה וראה בפעם השלישית את רבי צמח, לא הצליח להסתיר את תסכולו הגובר. 'כבוד הרב', אמר בהכנעה, 'חלילה לי לסרב לבקשתך, אבל האם יודע אתה עד כמה קשה הדבר בעבורי?'
רבי צמח השפיל את עיניו, והפועל המשיך: 'לא רק עצם ההפרעה החוזרת ונשנית באמצע שנתי הקצרה, ואף לא עצם היציאה מן המיטה החמה אל הקור הנכנס פנימה עם פתיחת הדלת. רואה הרב את הבריח הזה?'
הפועל הצביע על קורת העץ העצומה שנשענה על הקיר ואמר: 'זו הקורה המשמשת כבריח לדלת. קורה זו כבדה מאוד. בכל פעם שאני פותח את הדלת עליי להרים אותה ממקומה, ואחר כך, כאשר אני סוגר, עליי להרימה פעם נוספת ולהחזירה למקומה. יחשוב הרב כיצד אני מרגיש כשאני נאלץ לעשות זאת שוב ושוב, באמצע הלילה, מתוך שינה נטרפת, ועוד בליל סערה שכזה'.
רבי צמח הרגיש כי דברי הפועל הכאוב חודרים אל לבו. אכן, האיש צודק. הוא מצער אותו ללא סיבה המובנת לו, וכל פתיחת דלת כרוכה בעבורו בטורח גדול. רבי צמח התנצל לפניו וביקש את סליחתו.
הפועל הביט בו רגע ארוך. לבו לא עמד לו להשיב את החכם היהודי ריקם, והוא אמר: 'יהי כן. אדליק לך את הנר בפעם השלישית'.
כמו בפעמים הקודמות הדליק הפועל את הנר, ליווה את רבי צמח עד הדלת, ושוב הרים את הקורה הכבדה, נעל את המאפייה וחזר למיטתו.
אולי לנו קל לנחש את ההמשך, אך הבה נחשוב מה התרחש בלבו של רבי צמח כאשר הנר כבה פעם נוספת. נדמה היה שהרוח עצמה מבקשת לבחון עד היכן מגיע רצונו ללמוד תורה. רבי צמח עמד ברחוב החשוך והקר, בידו נר כבוי ולבו מלא צער.
עתה כבר באמת לא ידע מה לעשות. מחד גיסא, לא היה מסוגל לוותר על לימוד התורה. מאידך גיסא, לא ידע כיצד יוכל להטריח פעם נוספת את הפועל, לאחר שכבר טרח למענו שלוש פעמים במסירות יוצאת דופן. לבסוף הכריע: עוד פעם אחת בלבד. רבי צמח נשם נשימה עמוקה, הסתובב באיטיות
לעבר המאפייה והתפלל בלבו שהפועל יסכים לפתוח לו גם בפעם הרביעית. אלא שהפעם, ככל שדפק, הפועל לא פתח. רבי צמח כמעט החליט לשוב לביתו, אלא שידע כי עד עלות השחר נותרו עוד שעות אחדות, וחלילה עלולות הן לחלוף בביטול תורה. הוא אזר כוח נפשי ושב לדפוק על הדלת.
לאחר זמן ממושך נשמעו צעדים כבדים מתוך המאפייה. הפועל פתח את הדלת, כשכעסו ניכר על פניו. 'כבוד הרב', אמר, 'האם אינך מרחם עליי?' רבי צמח לא השיב. 'הקור חודר לעצמותיי, ועייף אני מעבודת היום כולו. פעם אחת קמתי, פעם שנייה קמתי, פעם שלישית קמתי, וכעת – פעם רביעית. האומנם אין לדבר סוף?'
הפועל עדיין לא נרגע ואמר לרבי צמח: 'הואל נא להרים את קורת העץ המשמשת כבריח למאפייה. אולי כאשר תחוש במשקלה תבין עד כמה קשה לי להרימה שוב ושוב'.
רבי צמח הושיט את ידיו, ובכל כוחו הצליח להגביה את הקורה מעט בלבד. משקלה אכן היה גדול בהרבה מכפי ששיער. הפועל, שראה את הרב מתקשה אפילו להזיז את הקורה, אמר בטרוניה: 'עתה בוודאי מבין הרב מה פשר כעסי, כאשר בעוד רגע יהיה עליי להרים קורה זו בפעם השמינית'.
רבי צמח הרגיש כאילו דברי הפועל צורבים את לבו, ואמר בלחישה: 'הואל נא לסלוח לי. כל רצוני לא היה אלא שלא להפסיד אפילו שעה אחת מלימוד התורה, אך מעולם לא התכוונתי לצער אותך'. דבריו נאמרו בכנות כה רבה, עד שפניו של הפועל התרככו. הוא נטל את הנר, הדליקו פעם נוספת והגישו לרבי צמח.
בטרם נטל רבי צמח את הנר, נשא את עיניו כלפי מעלה ואמר ברגש: 'ריבונו של עולם ישלם לך על החסד הגדול שעשית עמי הלילה, כאשר טרחת בעבורי פעם אחר פעם. יהי רצון שכשם שהרמת את הקורה הכבדה הזאת שוב ושוב, כך ירים אותך הקב"ה מעלה מעלה וייתן לך שפע ברכה, עד שיהיה בידך זהב במשקל הקורה הזאת, ואף יותר ממנה. עוד יבוא יום ותהיה העשיר הגדול ביותר בעיר מגוריך'.
הפועל עמד משתאה. אף שהיה מוסלמי, ידע היטב מיהו החכם היהודי רבי צמח צרפתי ומה כוחן של תפילותיו. הכול חו אחריו ואמרו שברכותיו של החכם היהודי עושות רושם רב בשמים. הפועל הביט ברב בהתרגשות גדולה, ולפתע עלה רעיון במוחו.
'כבוד הרב, מצאתי עצה טובה. השאר את הנר בידי, ואני עצמי אוביל את הנר הדולק אל ביתך. עששית גדולה יש לי במאפייה, והיא תגן על הנר מפני הרוח'.
יצאו שניהם מן המאפייה, כשהפועל אוחז בעששית, ופנו אל ביתו של רבי צמח. רק לאחר שראה הפועל את הנר הדולק מונח בבטחה על שולחן לימודו של הרב, שב על עקבותיו ואל המאפייה, כדי לנסות לישון עוד מעט בטרם יאיר היום.
ימים רבים חלפו, והפועל כמעט שכח את מאורעות אותו לילה. שגרת עמל יומו העסיקה אותו יותר מכל דבר אחר.
באחד הימים יצא הפועל מן המאפייה כדי לסדר עניין כלשהו ברחובות העיר. בעודו פוסע בנחת, הבחין באדם זר העומד ומתבונן בו, כאילו המתין לבואו. האיש, שנראה אדיב ולבבי, קידם את פניו לשלום, ועד מהרה התפתחה ביניהם שיחה שעסקה במקום עבודתו ובגובה שכרו. הפועל לא הסתיר את האמת: 'עובד אני במאפייה תמורת שכר של עשרה נאסרי' – מטבע כסף תוניסאי קטן שהיה מקובל באותם ימים.
האיש הנהן בראשו ושאל: 'ומה דעתך אם אציע לך עבודה אחרת, קלה יותר, ושכרך יהיה פי עשרה משכרך כיום – מאה נאסרי?' הפועל ניסה לברר מה טיבה של העבודה וכמה זמן תימשך. האיש השיב שאת מהות העבודה אינו יכול לגלות, אך היא תימשך חודשיים ימים. הפועל היסס. 'אם אעזוב את המאפייה, מי ערב לי שעם סיום החודשיים יסכים בעל הבית לקבל אותי בחזרה?' הייתה זו טענה נכונה, והאיש אמר לו: 'אכן, לך ושאל אותו אם תוכל לצאת לחופשה בת חודשיים'.
הפועל מיהר לשוב אל המאפייה, ושם שמע מבעל הבית: 'אם אכן תשוב בעוד חודשיים – דלת המאפייה תהיה פתוחה לפניך'. הפועל הודה למעסיקו האדיב, רץ בחזרה אל המקום שבו המתין לו האיש ומסר לו את תשובת מעסיקו.
'אם כך', אמר לו האיש, 'סיים היום את כל ענייניך. מחר בבוקר, בדיוק בשעה השמינית, המתן לי כאן, ואקח אותך אל מקום העבודה'.
למחרת התייצב הפועל במקום בשעה היעודה, והאיש הזר כבר המתין לו. ללא אומר ודברים החל האיש לצעוד, והפועל הלך בעקבותיו. תחילה עברו ברחובותיה המוכרים של תוניס, אולם כעבור זמן קצר פנו לרחובות צרים ולסמטאות מפותלות שבהן לא דרך הפועל מעולם. הם המשיכו ללכת, עוד רחוב ועוד סמטה, עד שהפועל כבר הבין כי האיש מבקש לבלבל את דרכו.
לאחר כחצי שעה של הליכה זריזה נעצר האיש. עתה ניצבו בפתחו של רחוב רחב ידיים. האיש שלף מטפחת עבה מכיסו והורה לפועל לקשור אותה על עיניו. 'העבודה החדשה כרוכה בסודיות גמורה. אסור לך לדעת היכן היא מתבצעת. אם ברצונך לעבוד אצלי, תצטרך לסמוך עליי'. הפועל היסס לרגע, אך השכר הגבוה שהובטח לו הכריע את הכף.
לאחר שקשר את המטפחת על עיניו, אחז בידו של האיש. הלה הוליכו ימינה ושמאלה, העלהו במעלה רחוב אחד והורידו באחר, עד שלבסוף נעצרו. קולו של מפתח נשמע מסתובב במנעול. דלת כבדה נפתחה, והשניים נכנסו פנימה.
משהוסרה המטפחת מעיניו, הביט הפועל בבית. הבית היה ריק כמעט לחלוטין. לא היו בו רהיטים או חפצים. האיש לא התעכב, אלא סימן לפועל לבוא אחריו אל גרם מדרגות שהוביל למרתף שמתחת לפני הקרקע.
עיני הפועל נפערו בתדהמה כאשר האיש הדליק ארבעה נרות גדולים במרתף האפל. לאורך כל קירות המרתף היו מונחים שקים גדולים ופתוחים, עמוסים ִ ְ במטבעות זהב מסוג 'לאי )א"ר' – 'לואי של זהב', מטבע הזהב המלכותי של צרפת, שעליו הוטבעה דמות דיוקנם של המלכים שנשאו את השם לואי. היו שם כל סוגי המטבעות הללו: לואי שלם, חצאי לואי ולואי כפול. פה ושם נראו גם מטבעות זהב מממלכות נוספות, שכל אחת מהן נטבעה בצורה שונה ובמשקל אחר.
'זו עבודתך', אמר האיש לפועל. 'עליך למיין כל מטבע לפי סוגו, משקלו וארץ מוצאו, ולהניח כל סוג בארגז המיועד לו. העבודה דורשת זהירות רבה, שכן אלו אוצרות ששווים הון עתק.
'אל תיבהל מן הכמות, שכן יש כאן מלאכה לחודשיים תמימים. הנה לך ארגזי עץ גדולים, שאליהם תכניס את המטבעות. אין צורך לספור אותם, די אם תמיין אותם כהוגן. תוכל לנוח בעוד כמה שעות, והנה לך גם דברי מאכל להשיב את נפשך בצוהריים. לקראת ערב אשוב לכאן ואחזירך לביתך'. האיש יצא מן המרתף והותיר את הפועל לבדו.
שעות ארוכות ישב הפועל על רצפת המרתף, לפניו ערימות של מטבעות, ובידיים זריזות היה ממיין אותן ומסדרן בארגזים הראויים. לקראת ערב שב האיש לבית ולמרתף. גם הפעם קשר את עיני הפועל והוליכו בדרכים עקלקלות, עד שהחזירו לאותו מקום שבו נפגשו. לפני שנפרדו נתן לו האיש את שכרו כפי שהבטיח: פי עשרה מן המשכורת שקיבל במאפייה.
כך היה גם למחרת וביום שלאחריו. בכל בוקר היה האיש ממתין לו במקום הקבוע. משם היו יוצאים לדרכם, תחילה ברחובות המוכרים, לאחר מכן בסמטאות שלא הכיר, ולבסוף הייתה המטפחת נקשרת על עיניו, ורק אז היה מובא אל הבית הסודי. בערב היה הכול חוזר על עצמו בסדר הפוך.
דבר קיומו של המרתף היה סוד כמוס, ואיש מלבד שניהם לא ידע עליו. אף על פי שהפועל היה מוקף במשך יום שלם בזהב ששוויו לא יסולא בפז, מעולם לא עלתה בלבו מחשבה ליטול אפילו מטבע אחד מן האוצר. הוא ידע היטב שבעל האוצר נותן בו אמון מוחלט, ולא רצה למעול באמון זה.
כעבור חודשיים בדיוק הסתיימה המלאכה. המטבעות היו מסודרים בארגזים, והמרתף כולו עמד מסודר להפליא. ביום האחרון לעבודה בדק האיש בשימת לב מרובה את עבודתו של הפועל. בשביעות רצון מלאה הבחין כי עשה את מלאכתו ביושר ובדייקנות.
האיש התכופף אל אחד הארגזים, הוציא חמישה מטבעות 'לואי ד'אור' – סכום נכבד מאוד – הושיטם לפועל ואמר: 'מלבד שכרך, קבל מתנה זו לאות תודה והערכה'.
כאשר שב הפועל אל המאפייה, קיבלו בעל הבית בשמחה, כאילו לא עזב מעולם. היה זה פועל נאמן ונוח, שתרם רבות להצלחת המאפייה, וחסרונו היה ניכר בימים שבהם נעדר.
הפועל חזר אל תנור האבן המפויח, אל ריח הלחם הטרי וגם אל אותה קורת עץ שעמה היה פותח וסוגר את המאפייה.
אט אט הלך אותו מרתף אוצרות מסתורי ונשכח מלבו. הוא לא ראה עוד את האיש, לא ידע מיהו ומניין הגיע ההון העצום שנמסר לידיו למיון.
באחד הימים, כאשר עבר בשוק הגדול של תוניס כדי לסדר אחד מענייניו, נשמע קולו של כרוז העיר, שהיה עומד על במה גבוהה ומכריז בקול רם על הודעות הממשלה.
הסוחרים הפסיקו לרגע את משאם ומתנם, עוברים ושבים התקבצו סביבו, והכרוז החל לקרוא מתוך מגילה שבידו: בפקודת השלטון מוצע למכירה בית גדול הנמצא בפאתי העיר. הכרוז תיאר את הבית בפרטי פרטים: מספר חדריו, החצר הרחבה, המבנה הבנוי מלבנים ועוד.
תחילה הקשיב הפועל באדישות, אלא שככל שהמשיך הכרוז בתיאורו, הלך לבו ונדרך. הדברים נשמעו מוכרים להפליא. אמנם הובל אל הבית כשעיניו מכוסות, אולם במשך הזמן למד דבר או שניים על מבנהו, והתיאור נראה מתאים לו אחת לאחת.
לבו החל להלום בחוזקה כאשר הכרוז המשיך: בעל הבית נמצא לפני ימים אחדים מוטל מת בפתח ביתו. האיש היה גלמוד, ללא קרובים וללא יורשים ידועים, ולפיכך עבר הבית, על כל אשר בו, לרשות הממשלה התוניסאית.
מחירו של הבית הוא מאה מטבעות 'לואי ד'אור'. כל המעוניין לרוכשו במחיר זה, או להוסיף עליו, מוזמן להגיש את הצעתו בפני השופט הממונה על כך במשרד בית העירייה.
המחשבות הכו בפועל בעוצמה. אכן, זהו הבית. ברור שזהו הבית שאליו הובל פעם אחר
פעם. אך מה אירע למרתף? האם בעל הבית הספיק לפנות את האוצר לפני מותו? האם השלטונות מצאו את הזהב? ואולי הכול עדיין מונח שם, בדיוק כפי שהותיר אותו?
ואז, כבמכת ברק, עלו בזיכרונו דבריו של רבי צמח צרפתי באותו ליל סערה: 'כשם שטרחת להרים את הקורה למען התורה, כך ירים אותך הקב"ה וייתן בידך זהב כמשקל הקורה'. צמרמורת חלפה בגופו. אולי זהו רמז למה שעתיד להתרחש.
אזר הפועל אומץ והלך אל משרדו של השופט. ההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה עד אותה שעה עמדה על מאה ועשרים מטבעות 'לואי ד'אור'. הוא הציע חמישה מטבעות יותר, ולאחר דין ודברים נקבע כי עד הערב עליו להפקיד כחמשה אחוזים מן הסכום כדמי קדימה, ואת יתרת התשלום להשלים בתוך חודש ימים.
חמשה מטבעות כאלה היו בידו, מן המתנה שקיבל מהאיש המסתורי. עתה היה עליו להשיג עוד שני מטבעות. לעזרתו בא בעל המאפייה. אמנם הוא לא ידע לשם מה מבקש הפועל שני מטבעות זהב, אך ידע כי יכול הוא לסמוך על נאמנותו. כעת, משהיה בידו הסכום הדרוש לדמי הקדימה, הגיע הפועל אל בית העירייה, מסר את שבעת המטבעות וביקש מן השופט את מפתח הבית.
השופט סירב, שכן לפי הסדר הנהוג אין מוסרים את המפתח אלא לאחר השלמת התשלום. אולם הפועל הפציר בו שייתן לו את המפתח לשעתיים בלבד, ולבסוף נעתר השופט לבקשתו.
המפתח בידו והכתובת המדויקת בכיסו, מיהר הפועל אל הבית. בידיים רועדות פתח את הדלת וסגר אותה אחריו. נדמה היה לו שהבית עומד דומם, כאילו הזמן עצר בו מלכת. במהירות ירד אל המרתף, פתח את הדלת, והמראה שנגלה לעיניו הותיר אותו נטוע על מקומו. ארגזי הזהב עמדו בדיוק כפי שהניחם ביום עבודתו האחרון. נדמה היה כאילו יצא מן המקום רק אתמול.
הפועל ידע שעליו לכלכל את צעדיו בתבונה. הוא קיבל את המפתח לשעתיים בלבד, ואף ידע שאם ימהר לשלם את מלוא מחיר הבית, עלול הדבר לעורר את חשדם של השלטונות. לפיכך החליט לקחת רק את הסכום הדרוש לו להשלמת רכישת הבית. בפאתי המרתף מצא תיק עור, מילא אותו בסכום הנחוץ, הכניסו מתחת לגלימתו ומשם שב אל השופט והחזיר לו את המפתח, כאילו לא אירע דבר.
גם לאחר מכן המתין בסבלנות. רק יומיים לפני המועד האחרון הופיע ובידו יתרת הסכום, שילם את כל הנדרש ממנו וקיבל לידיו את מפתח הבית לצמיתות. כאשר סגר אחריו את דלת הבית בפעם הראשונה כבעליו החוקיים, ירד שוב אל המרתף. עתה כבר לא היה ספק: האוצר כולו שלו. ברכתו של רבי צמח התקיימה במלואה.
בימים הבאים הכין הפועל תוכנית מסודרת וארוכת טווח ל'הלבנת' ההון העצום. הוא ידע היטב שאין באפשרותו להוציא אוצר שכזה בבת אחת מבלי לעורר חשד.
כעבור זמן קצר נסע לאיסטנבול, מרכז המסחר הגדול של האימפריה העות'מאנית, ומשם שב עם 'סיפור כיסוי' בנוי היטב: אחד מקרוביו, סוחר שמיכות עשיר, מינה אותו לנציגו בתוניס, כדי לקנות סחורות ולשלחן לאיסטנבול.
במשך קרוב לשנה היה נוסע הלוך ושוב בין שתי הערים. בכל נסיעה נשא עמו חלק קטן מן המטבעות, ובאמצעות עסקאות מסחר אמיתיות שילבם בהונו, עד שלא ניתן היה להבחין בין רווחי המסחר לבין אוצר הזהב שהגיע מן המרתף.
אט אט התרוקן המרתף, ואילו באיסטנבול הלך הונו ותפח, עד שברבות הימים היה הפועל לאחד מעשירי העיר הגדולים.
חלפו שנים, ובלבו של רבי צמח צרפתי גמלה ההחלטה להגשים את משאת נפשו ולעלות לארץ הקודש. הדרך לארץ ישראל עברה דרך איסטנבול, ועד בטרם נכנסה האונייה אל הנמל כבר נפוצה בעיר הידיעה שאחד מגדולי החכמים עתיד לעצור בה לתחנת ביניים של שלושה ימים.
עד מהרה התקבצו בנמל רבים מנכבדי הקהילה היהודית כדי לקבל את פניו. ביניהם בלט אדם אחד יותר מכולם, והוא כלל לא היה יהודי. האיש עמד מוקף במשרתים, וכרכרתו המפוארת המתינה לו סמוך לרציף. כולו הקרין עושר וכבוד, עד שנראה כאחד משרי המלכות.
כאשר ירד רבי צמח מן האונייה, מיהר העשיר ופסע לעברו. בהגיעו לפניו נטל את ידו של הרב ונשקה ברגש. רבי צמח הביט בו בתימהון. פניו לא היו מוכרות לו כלל.
אלא שהעשיר המשיך במהירות: 'לכבוד יהיה לי אם הרב יואיל להתארח בביתי במשך ימים אלו. כל מחסורו יהיה עליי, ואף ארים תרומה נכבדה לכל צורכי הרב. הכול יהיה בתכלית הכשרות היהודית ולשביעות רצונכם המלאה'.
רבי צמח נענה לבקשתו ונסע בכרכרת העשיר אל ביתו, שהתגלה עד מהרה כארמון מפואר במרכז העיר.
העשיר טרח בכבודו ובעצמו לשמש את הרב, הובילו אל חדרו המפואר, ולאחר מכן ערך לפניו שולחן עמוס כל טוב: מגשי כסף ובהם מיני מאפה משובחים, שקדים ופיסטוקים, אשכולות ענבים ופירות מובחרים שהובאו מארצות רחוקות, ולצידם קנקני קפה ריחני ומשקאות מתוקים בכלי חרסינה מעוטרים.
לאחר שרבי צמח נח קמעא, פנה אליו העשיר ואמר: 'רבינו, אבקש להראות לכבודו דבר מה'. הוא נטל את ידו ביתרת כבוד והוליכו אל חדר האוצרות שבארמון, שהיה מוגן בדלת ברזל עבה ובמנעול ענק.
העשיר פתח את הדלת, ולעיני רבי צמח התגלה חדר עמוס באוצרות פז: ארגזי זהב וכסף, תכשיטי יהלומים ואבנים יקרות, חפצי אמנות יקרים וציורים נדירים. העשיר חייך ושאל: 'רבינו, התדעו מניין בא לי כל העושר הזה?' ורבי צמח העניו השיב: 'וכי מניין אדע?'
לאחר רגע של שתיקה המשיך העשיר ואמר: 'האם כבודו זוכר את אותו פועל שהיה ישן במאפייה שבתוניס, ברחוב שבו התגוררתם?'
רבי צמח הנהן בראשו ואמר: 'ודאי שאני זוכרו. איש טוב היה'. עיני העשיר התמלאו דמעות, והוא אמר: 'אני הוא אותו פועל. אני פתחתי לרב את דלת המאפייה באותו ליל סערה, והרמתי פעם אחר פעם את הקורה הכבדה. ואני הוא שזכיתי לברכתו של רבינו על זהב במשקל הקורה.
'הרי כך אמרתם לי: "כשם שטרחת למען לימוד התורה והרמת את הקורה, כך ייתן לך הקב"ה זהב במשקל הקורה, ואף יותר". הברכה התקיימה!'
העשיר סיפר לרבי צמח את כל המאורעות שאירעו עמו מאז אותו לילה: האיש המסתורי, מותו הפתאומי של בעל הבית, רכישת הבית והדרך הארוכה שבה העביר את הונו לאיסטנבול.
משסיים לספר, אמר: 'כל מה שיש לי בזכות ברכה זו בא אליי. מעתה, כל מחסורכם, בהרחבה ובכבוד, כל ימי חייכם יהיה עליי'.
העשיר הוריד מאחד המדפים צרור גדול של מטבעות זהב, הניחו לפני הרב ואמר: 'זו רק ההתחלה. מעת לעת אוסיף ואשלח לרב כל אשר יצטרך, כדי שיוכל לשבת בארץ הקודש במנוחה ולעסוק בתורה ובעבודת השם'.
רבי צמח, נרגש כולו, נשא את ידיו השמיימה ואמר: 'כמה גדולים מעשי השם וכמה גדול כוחה של התורה. אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. אם גוי שהדליק נר לכבוד התורה זכה לברכה שכזאת, על אחת כמה וכמה בני התורה העוסקים בתורה - כמה גדול יהיה שכרם'.
רבי צמח נסע לירושלים, שם עסק בתורה עד לפטירתו בשנת תע"ז.
רבינו החיד"א, בהמשך דבריו האמורים לעיל, כותב עליו: "ואחר זה נשאו לבו לב טהור והלך לעיר הקודש ירושלים ת"ו, ואני הצעיר ראיתי גליוני הגמרות של מדרש הקדוש "בית יעקב" מלאים זיו מחידושיו וחותם "צ"ץ ופרח" - כראשי התיבות של שמו".