התורה מחזירה

שעת בוקר מוקדמת בחול המועד סוכות.

בני ברק, שהייתה ערה אתמול עד לשעות המאוחרות, שרה ורקדה בשמחת בית השואבה, שקטה עכשיו במיוחד. הרבה אחרי חצות עוד רעדו כאן אמות הסיפים מהתזמורות שנשמעו בכל בתי הכנסיות, ועכשיו שש וחצי בחוץ נראה שאמצע הלילה.

אני נכנס לשטיבל ברמת אהרון, מנין מצומצם של אנשים מקבל את פני. הגבאי מוכר עליות, אני מסתכל סביבי, אין אף אחד שקונה. משהו בי מתכווץ, כבוד התורה--- אני אומר לעצמי, וכשהגבאי רוצה למכור את העלייה בעשרה שקלים, אני מעלה לחמש עשרה.

עליה שלישית--- אני קונה בחמש עשרה שקלים.

עוברים לעליה הבאה, גם כאן אין הרבה קופצים וגם אותה אני קונה בחמש עשרה שקלים.

מגיעים לשלישי, הגבאי קורא לי ואני עולה לתורה, ואז ברביעי הגבאי שואל אותי את מי לעלות---

אני מסתכל סביבי, רואה יהודי שעושה רושם מכובד, ואומר לגבאי שיקרא לו לעלות לתורה.

אחרי התפילה אני מתכונן לחזור הביתה, ומרגיש פתאום, טפיחה קלה על שכמי, מסתובב אחורה, היהודי שעלה לתורה ל'רביעי' מסתכל עלי בעיניים בוחנות.

אני נבוך קצת, מברך אותו ב'שלום עליכם', הוא ממשיך לבחון אותי, שואל אותי למה נתתי לו עליה.

אני לא ממש מבין מה היהודי הזה רוצה ממני ומחליט לענות לו בכנות. "היית נראה לי יהודי יקר ובעל צורה וירא שמים", אני משיב לו בסופו של דבר, "ולכן החלטתי לכבד אותך".

נראה שהוא מתרגש ממש, ואני חושב לעצמי שאולי טעיתי, אולי בכלל מדובר במקבץ נדבות אומלל או סתם אחד שאף אחד לא מכבד אותו ומי יודע איזו מצווה קיימתי וכמה העלייה שלי רוממה אותו. אבל היהודי שמולי מפתיע אותי,

"אני גר בלונדון, ואני, איך לומר? עשיר לא קטן ואולי אפילו הרבה יותר מזה. אני רגיל שאנשים מכבדים אותי בגלל הכסף שלי. מתייחסים אלי בכבוד ומחשיבים את דעתי וכל זה בגלל ריח הדולרים המרשרשים שלי, ריגש אותי כל כך שכיבדת אותי מבלי שהכרת אותי ומבלי שידעת שאני עשיר גדול, וכמובן בלי לחכות לתמורה".

אני מחייך קלות, שמח שהצלחתי לשמח יהודי, נותן לו יד ורוצה להיפרד ממנו לשלום. אבל הוא אומר לי, "חכה רגע, לא כל כך מהר---".

היהודי שמולי טופח על שכמי בידידות של ממש, "זה נכון שאתה עשית את המעשה שלך וכיבדת אותי, בלי שרצית לקבל תמורה, אבל זה לא אומר שאני מוכן לוותר. אני רוצה להחזיר לך על הכבוד שעשית עמי".

אני מסתכל על האדם שמולי, מנסה לחשוב אם הוא אמיתי או לא, אם הוא מתכוון ברצינות, "באמת שאין צורך", אני אומר לו, "ואני שמח ששימחתי אותך", אבל הוא לא מרפה, "תגיד לי מה אתה צריך", הוא שואל אותי, "אני יכול לתת לך כל דבר שתבקש, אם מדובר בכסף כמובן".

אני שותק לרגע, חושב על החתונה שמצפה לנו בעזרת ה' בכסלו.

בתי הבכורה, נערה יקרה שמגיע לה כל הטוב שבעולם, אבל אני יכול לתת לה רק מעט, וגם זה בקושי. אני לא רוצה להשבית לאף אחד מבני הבית את שמחת החג, וגם לא את שמחת החתונה, לכן אני שומר בשקט את רשימת הגמ"חים שחבר הביא לי, מתכונן להסתער על הרשימה מיד למחרת שמחת תורה, להתחיל להלוות כסף, לנסות להתארגן לקראת החתונה.

אני מתלבט לרגע, קול שקט לוחש לי שהכל שטויות, שלא אתבזה, אבל בסופו של דבר אני בכל זאת אומר, "אני מחתן בעזרת ה' בת בעוד כמה חודשים, וזקוק בדחיפות למאה אלף שקל".

זהו, אמרתי את זה. אני מצפה שהאדם שמולי יבהה בי בהלם, יאלם, יגיד שנסחפתי לגמרי והוא לא התכוון לסכום כזה, אבל הוא לא אומר דבר מכל זה. "תראה, אני אתן לך את הסכום בשמחה", הוא אומר לי, "רק שבגלל קדושת מועד אני לא נושא אתי עכשיו את פנקס הצ'קים שלי, אחרי החג תבוא למקום שבו אני נמצא עכשיו---" וכאן הוא נוקב בכתובת מדויקת, "ותקבל את הסכום במלואו".

אנחנו לוחצים ידיים, נפרדים. "תבוא אחרי החג", הוא מזכיר לי שוב.

באמת ללכת לשם? אני באמת אקבל את כל הסכום? קול פנימי לוחש לי שאין טעם להיות מהיר, פזיז או מולהב מדי, ומן הסתם מדובר במישהו שלא מתכוון ברצינות, אולי אפילו הכתובת שהוא נתן לי, אינה נכונה.

אני משתדל לשכוח מהסיפור המוזר הזה. החג עובר עלי בהתרוממות רוח, יחד עם כל הילדים והמשפחה, שמחת תורה ו---אני מפרק את הסוכה וחושב לעצמי, אולי זה באמת? מה אכפת לך ללכת לכתובת שהיהודי הזה נתן לך? מקסימום תגלה שאין כתובת כזו, או שמי שגר בה לא מכיר אותך ולא יודע על מה אתה מדבר.

רשימת הגמ"חים שמקעקעת את הכיס שלי, מצד אחד, והרשימה המתארכת של הקניות של הכלה ואחיות שלה מהצד השני, גורמים לי בסופו של דבר, לצאת מהבית לעבר הכתובת המדוברת. מקסימום, זו תהיה הליכה קצרה, גם לא יזיק לי.

הכתובת קיימת, זה הדבר הראשון שאני רואה, וכשאני נוקש על הדלת פותח לי היהודי שפגשתי בחול המועד והוא מאושר לראות אותי.

מוביל אותי לחדר הגדול בבית, מבקש ממני לחכות רגע, חוזר עם פנקס צ'קים וכותב לי צ'ק על סך מאה אלף שקל!

עדיין יש בי חשש שאף אחד לא יכבד את הצ'ק הזה, אבל בסופו של דבר, הכסף מועבר לחשבון הבנק שלי.

אני קורע את רשימת הגמ"חים שהוכנה מראש. אפשר ללכת לקנות לכלה ברוחב לב, אפשר לרכוש דברים לזוג הצעיר מבלי שהלב שלי יתחמץ או יפרפר מפחד ומדאגה, ומבלי שחשבון הבנק ירדוף אחרי בלילות.

רציתי לכבד את התורה, תרמתי לצורך כך חמש עשרה שקלים ועוד חמש עשרה, שוב, אחר כך. בסופו של דבר התורה החזירה לי בכפל כפליים.

***

קשר ישיר עם הקב"ה

סיפר רבי שלמה לוונשטיין שליט"א:

ביקרתי בסוכה של יהודי יקר המתפרנס מעשיית פרגולות וסוכות. מנהג עשה לו אותו יהודי, שאינו עובד ביום שישי, אלא מקדיש את היום ללימוד ולקניות עבור שבת. לפני כשנתיים, הגיע אליו שכן מהרחוב הסמוך ואמר לו שהוא צריך בדחיפות סוכה. "עד סוכות אין לי טיפת זמן, אני עמוס מאוד".

"אתה לא מתכוון להשאיר אותי בלי סוכה... בוא אלי בערב שבת".

"בערב שבת שובה אני לא עובד".

אבל השכן לא התכוון לוותר. הוא ניסה מכל כיוון אפשרי, לחץ ופרט על המצפון, עד שבסופו של דבר נכנע ובא.

עמדתי על הגג ובניתי את הפרגולה - סיפר לי היהודי - ותוך כדי כך עברו אנשים ברחוב והתפעלו מעבודתי. "עבודה נפלאה, אתה יכול לעשות גם לנו?"

"כן", השבתי להם, "אבל רק אחרי סוכות". הם לא היו זקוקים לסוכה, אלא לפרגולה, ומיד החלפנו מספרי טלפון.

הייתי מרוצה. בחלומות השחורים ביותר שלי, לא שיערתי שהם חוקרים של מס הכנסה...

לא חלף זמן רב וקיבלתי זימון למשרדי מס הכנסה. הגעתי עם הפנקסים שלי. הם חיפשו את הקבלה על העבודה המסוימת שראו שאני עושה, אבל לא היתה שם קבלה כזו... בסופו של דבר הודיעו לי כי בעוד עשרה ימים יש לי חקירה.

היו אלו עשרה ימים נוראים. לא אכלתי, לא דיברתי. והרגליים לא נשאו אותי. פחד פחדים. בינתיים החל העניין להתפרסם. השכן שאצלו עבדתי צלצל אלי: "למה אתה מפחד? יש לי מישהו ביפו, שמקבל ממך את הפנקסים ועושה את אותם פנקסים בדיוק עם עוד קבלה אחת. אתה מגיע לחקירה, והם לא מבינים מה היתה הבעיה".

"אתה גאון וצדיק" - אמרתי לו - "תדבר איתו שיעשה לי את זה".

מישהו אחר ניגש ואמר לי: "אל תהיה בלחץ. חכם שמעון הכהן שמתפלל אצלנו בבית הכנסת היה עובד במס הכנסה, יש לו שם קשרים, תן כמה לירות והכל יסתדר".

הגיע שלישי ואמר: "אח שלי עובד במס הכנסה, לא תהיינה לך בעיות".

אחרי ששילמתי לכולם וסידרתי את העניין בשלוש מאות אחוזים, ישבתי עם עצמי וחשבתי: ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני בסיפור הזה? אתה הרי יודע שהפנקסים האמיתיים שלי מסודרים לגמרי. לא קרה לי בחיים שהרווחתי פרוטה בלי לעשר אותה כדת וכדין. לא מזמן חיתנתי את ביתי עם חתן תלמיד חכם ששילמתי עליו טבין ותקילין, הכנסתי תלמיד חכם הביתה ושילמתי על כך במיטב כספי ודמי - מה רוצה ממני ריבון העולם? עשיתי משהו לא בסדר?

פתאום חשבתי לעצמי: כמה חצוף אני... הנה, היתה לי בעיה, ולמי פניתי? ליפו, לחכם שמעון, לאח של... ומה איתו? איפה 'הוא' בעסק הזה?!

באותו רגע קמתי ממקומי, נטלתי את הטלפון וחייגתי לכולם - לפלוני מיפו, לחכם שמעון הכהן, ולעובד הבכיר במס הכנסה. אמרתי להם: תעצרו את הטיפול, הסתדרתי כבר, אשלם לכם על מה שכבר עשיתם.

לאחר שפיניתי את השטח, חזרתי חזרה לבורא עולם. ריבונו של עולם, עכשיו אני אצלך!

הגיע יום החקירה שלי. נסעתי עם אשתי לתל אביב. עלינו לקומה תשע עשרה. ישבה שם פקידה צעירה, קיווינו שנוכל להסתדר איתה, הרי אין לה יותר מידי ניסיון, אך כששמעה לאיזה ענין הוזמנו היא הורתה לנו מיד: גשו למנהל.

למנהל... לפני שלושים שנה הוא גמר לאכול את המדינה לארוחת בוקר... רעדתי מפחד וכמעט לא הצלחתי להתקדם לעבר הדלת שעליה היא הצביעה. בסופו של דבר נכנסנו פנימה. התיישבנו, הוא נתן בנו מבט חד ואמר: למה לא היתה קבלה על העבודה שעשית?

החזרתי לו: למה אתה אומר שאין קבלה? יש קבלה. כשקראתם לי אז עוד לא נגמרה העבודה והוא לא שילם, אבל עכשיו הכל נגמר והוא שילם, הנה הקבלה.

הוא סימן בעינו שאינו מאמין לאף מילה היוצאת מפי.

נעבור הלאה - המשיך - למה אין לך פנקס הזמנות?

לא ידעתי שצריך לכתוב - עניתי.

כמה ילדים יש לך בבית?

חמישה.

תגיד לי, לא חבל עליהם?

כל מילה שאמר כאילו קברה אותי מטר אחד עמוק יותר באדמה.

לאחר ההקדמה הארוכה הזו, אמר לי המנהל: אני לא יודע למה, אבל אני לא מסוגל לעשות לך כלום. אני מסתכל עליך וכאילו רשום לך על המצח 'אל תיגע בי'. אני כותב כרגע דו"ח על מה שעשינו עכשיו, אני מכניס אותך לתיק וסוגר אותו. אבל אתה בוודאי מבין שכמו שזה נסגר כעת, זה גם עלול להיפתח באחד הימים. אתה אדם מאמין, יש לך כובע על הראש, תתפלל לאלוקים שאף אחד לא יפתח את זה. וכעת - המשיך באותו טון - לך תקנה לאשתך גלידה, היא לא נראית כל כך טוב.

זהו 'אשר בך ירוחם יתום' - כשאדם חש עצמו יתום מכל אשר לו, הוא מוצא את ישועתו ואת הצלתו תחת כנפי השכינה.

(מהספר 'מאה ושניים סיפורים' - חלק 5. מאת הרב צבי נקר)