Skip to content
בריתי יצחק

תקציר שלושת השיעורים

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

תקציר שלושת השיעורים

וכעת נעבור אל עיקר הנושא, שהוא יסוד שיר השירים, המשל והנמשל.

השיעור מבוסס של שלשה שיעורים שאמרנו במשך השנה, ובראש השנה של האי שתא נתעוררנו בנושא עצום, איך מתחברים שלשה השיעורים בעולם המעשה של דורינו ודורות שעברו.

  • [שיעור א] חומר בני טי מדות והתיקון, הרקע והמשמעות של הפסוק (יקזקסל, כ,לס) "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמַּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי".
  • [שיעור ב] השואה והסיבות (בנושא ארץ ישראל).
  • [שיעור ג] האם מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצוה חיובית, קיומית, או הגדרה אחרת.

מי שרוצה להבין על בוריו יש לו ללמוד בעיון את ג' השיעורים עם כל המקורות שהובאו שם, וכאן רק נזכיר זה בקיצור.

תמצית השיעור הראשון

וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמַּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי – אלו בני תשע מדות

בענין טי מידות, שנלמדים מן הפסוק (יחזקלל, כ,לד): "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוּעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: (לס) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: (לח) וּבָרוֹתִי מִכֶם הַמַּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

וחז"ל לומדים שכוונת הפסוק הוא על בני טי מידות, כמייש בנדרים (דף כ ע"ג) "וּבָרוֹתִי מִכֶם הַמִּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי' - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח". והכלל של אלו טי מידות הוא שבשעת החיבור היה חוסר אהבה וחיבה וחיבור במחשבה בין איש לאשתו, או מצד האיש או מצד האשה.

אין בהם חיוב מיתה, אלא שאינם יכולים לבוא לארץ ישראל

ונשאלת השאלה הגדולה מאיפה למדו חזייל שזה כוונת הפסוק, הרי ניתן לפרש הפסוק על חטאים אחרים, כמו חילול שבת ואכילת נבילות או עבודה זרה וגילוי עריות ורציחה.

וכתבנו, שבפסוק לא כתוב מפורש שאלו המורדים חייבים מיתה, אלא שלא מגיעים לארץ ישראל, רק שממילא נשמע שימותו במדבר העמים, כמבואר במפרשים, ואין להם עוד מקום בעולם. כי הגיע הזמן של קיבוץ גליות, ואין להם עוד מקום בחוייל, אבל אין להם את האפשרות לבוא לארץ ישראל.

ויסוד של בני טי מידות היינו שהיה בחיבור חסרון אהבה ודביקות במחשבה, או מצד האיש או מצד האשה, ובפסוק משמע שאלו המורדים והפושעים, שהם לא ראוים לבוא לארץ ישראל, וזה ענין של בני טי מידות, וממילא ימותו במדבר העמים.

בנים הנולדים בפגם, לא יכולים לבוא לארץ ישראל

והקשר בין זה לזה, שמי שנפגם במחשבה בשעת החיבור הבנים הנולדים לא יכולים לבוא לארץ ישראל, מבואר במגלה עמוקות, שביאר למה בני גד ובני ראובן לא רצו להגיע לצד מערבי של ארץ ישראל, שהוא עיקר ארץ ישראל, משום שבשעת החיבור של יעקב עם האמא שלהם היה בו פגם.

אצל ראובן, בשעת החיבור עם לאה חשב יעקב שזה רחל ונמצאה לאה, וזה מעין בני תמורה. ובענין גד, בשעת החיבור של יעקב עם זילפה נעשה בלי שידוכין ובלי שום הכנה.

וזה מדויק מאוד בלשון הפסוק בחילוק בין נישואי יעקב ובלהה לבין נישואי יעקב עם זלפה. שבנישואי בלהה כתוב (כללסית, לג) "וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֶד עַל בִּרְכִּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: (ל) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. והכוונה שהיה כאן הכנה לנישואין. ואילו בנישואי יעקב עם זלפה כתוב בלי שום הכנה, ולא שום דיבור מוקדם (טסט) "וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מְלֶדֶת וַתִּקַח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה: (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן: (יל) וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד". ובעקבות זה כתוב "יבא גדיי במילה אחת, "בגד", שהיה כאן בגידה במעשה החיבור, ומזה נולד גד בפגם, ועל כן לא יכול להגיע לארץ ישראל. כל זה ביאר המגלה עמוקות [*].

ההכרח שמדובר בשואה

והוספנו בזה, מכיון שלפני הפסוק "וּבָרוֹתִי מִכֶם" כתוב "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת", מוכרח שמדובר בשואה, שהרי לא מצאנו בהסטוריה שמקבצים כלל ישראל מהרבה מקומות ומביאים אותם למקום אחד ושם הורגים אותם, אלא בשואה. שבשאר גזירות ושמדות בעם ישראל היו הורגים את הקהילות הקדושות במקום שהיו, ולא היה שם קיבוץ גליות להריגה, וזה היה רק בשואה.

דברים הגורמים לבני ט' מידות

והוספנו, שאחד מן הדברים שגורמים באופן טבעי לבני טי מידות, זה מה שלומדים מן הפסוקים בפרשת יפת תואר, שכתוב (לכריס, כל, יב) "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ : (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים".

[*] מעין זה כתב הרדייק (לכלי סימיס־ל, זיג) שזלפה נישאה ליעקב שלא ברצונה. וזייל על הפסוק "בְּנֵי נַפְתָּלִי יַחֲצִיאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשַׁלּוּם בְּנֵי בִלְהָה", "בני נפתלי – ולא זכר מיחסו כי אם בניו ומה שאמר בני בלהה כמו שאמר בתורה (כללסית, מוכה) אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה' ואף על פי שלא אמר כן באחרים, ויש בו דרש לשבח בלהה זכרה שברצון נשאת ליעקב שאין כתיב בה 'וַתְּקַח' כמו בזלפה, אלא וַתִּתֵּן".

ופי' רש"י (שס יג): "וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ - לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם: וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ – בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו : וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה, וזו עצבה; בת ישראל מתקשטת, וזו מתנוולת".

ונלמד מזה, שכדי לנוול אשה בפני בעלה יש לגלח השערות שלה, במטרה שישנא אותה ויזרוק אותה מביתו. וכדי להאהיב אשה על בעלה צריכה להתקשט וכן להראות שערה לבעלה, ובודאי לא לגלח את השער.

אולם כמה מגדולי ישראל הנהיגו לכסות שער אשה לבעלה גם בחדרי חדרים, ואחייכ יש שהוסיפו יותר לגלח השערות, כתוצאה מן הזוהר, אולם מה שנאמר בזוהר הוא ליחידות, למי שלבעלה זה לא מפריע, אבל לא הנהגה ציבורית, וכן לא מדובר בזמן שצריך הנאת שערה לבעלה. [עיי שבת (דף סל ע"נ) בענין היתר פאה נכרית בחצר, שהכוונה האמיתית של פאה נכרית היא שימוש כשער בשביל אשה שחסר לה שערות, ולא שימוש כיסוי שער בשביל אשה שיש לה שערות. עיי ברטנורא וערוך (עלן פלס), וכך מבואר בנזיר (דף כס ע"נ), ואכמייל. ועיי גם באריכות במאמר ייפאהיי]. וחזייל הקפידו שלא להחמיר בזה, כדי שלא תתנגנה על בעלה, והתוצאה של הנהגה כללית בזה הוא שבאופן טבעי יגיעו הרבה בניוול לבעלה, אולם מכיון שלא שייך שיגרש אותה שהרי השניה היא גייכ מתנהגת כך, או סיבה אחרת שלא מגרשים, גם בטענות מוצדקות, אבל המחשבה על אפשרות גירושין או חסרון באהבה מביא לידי בני טי מידות. ואלו הם שמתו בשואה משום שלא יכולים להגיע לארץ ישראל, כמו שמבואר במגלה עמוקות בענין בני גד ובני ראובן.

זה תמצית השיעור הראשון.

אולם לא הסברנו מספיק מה באמת הסיבה של הקשר בין בני טי מידות שעיייז לא באים לארץ ישראל, וזה איייה ננסה להסביר כעת בשיעור הזה.

וכן יש לדעת שלא כל בני טי במידות ניספו בשואה, מפני חשבונות שמים שמחליט מי יחיה ומי ימות. וכן חלקם הגיעו לארץ ישראל, אולם אלו עלולים לעשות צרות בארץ ישראל, ולוותר על חלקי ארץ ישראל, מכיון שאין להם קשר נפשי עם ארץ ישראל.

תמצית השיעור השני

אחד מסיבות השואה, שלא רצו לבוא לארץ ישראל

אחד מסיבות השואה הוא מה שלא רצו לבא לארץ ישראל, שכולל גם גדולי ישראל. ועל אף שהחזוייא הרחיק מאוד דעה זו, מיימ כתבנו מקורות נאמנים לזה, [עיי יומא (דף ט ע"נ) במעשה של ריש לקיש, ועוד מקורות]. וגם החזוייא עצמו אילו היה מודע להנהגת גדולי ישראל בענין תכלת שמתנגדים לכל דבר חדש, אף במצוות עשה דאורייתא נוהרי החזייא לא היה מתנגד לדברים חדשים], אז לא היה מתנגד גם לדעה זו שאומר שהיה כאן טענה על גדולי ישראל שהתנגדו לביאת ארץ ישראל, (וכריך לעיין היטב כמסמל הנ"ל כלליכות, וכלן קכלתי).

ובשיעור הזה ננסה להסביר מה הסיבה העמוקה של גדולי ישראל להתנגדות לבוא לארץ ישראל.

תמצית השיעור השלישי

מצוות יישוב ארץ ישראל, מצוה חיובית, או קיומית, או גדר אחר

תמצית הדברים, שדעת האגרות משה (לכן העזר, סלק ל, סי' קן, כסוף התסונס) שהוא מצוה קיומית ולא חיובית, שהרי לא כופין על זה, וכן בבית שני הרבה מגדולי ישראל לא הגיעו לארץ ישראל. אולם הדבר מאוד קשה לומר זה, שהרי בכל התורה מבואר שזה יסוד של כל התורה, ואיך אפשר לומר שזה רק מצוה קיומית.

הענין של ארץ ישראל, הוא מקום שבו מתחברים הקב"ה עם כלל ישראל בחיבור שנקרא "הָאַהֲבָה"

וביארנו שיש כאן גדר אחר, שחזייל עייפ ספר שיר השירים מדמים את ענין ארץ ישראל לחיבור איש ואשה, והיינו יסוד חיבור איש ואשה הוא יסוד הבריאה ובלי זה אין כלל קיום לכל הבריאה. אולם יש בזה תנאי, שיש רצון בין מצד האיש ובין מצד האשה, ואם האיש לא רוצה להתחתן לא שייך להתחתן, וכן צריך רצון מצד האשה. וכן בהמשך החיים צריך להיות רצון של שניהם לחיבור, ובלי זה, החיבור לא עולה טוב. וזה הענין של ארץ ישראל, שהוא מקום שמתחברים הקבייה עם כלל ישראל בחיבור שנקרא "הָאַהֲבָה" (סיר הסיריס, גז), היינו אהבה מיוחדת ולא סתם אהבה, שאף שהקבייה אוהב כל ישראל גם בחוייל, אבל זה לא בגדר "האהבה". ולקיים "האהבה" הזאת צריך רצון שניהם, היינו רצון של הקבייה, ורצון כלל ישראל. ואם הקבייה לא רוצה כעת, אין לקיים זה, וכן

אם כלל ישראל או חלק של כלל ישראל או לא רוצה, שלא מתאים להם ארץ ישראל, וחושבים שזה לא טוב, אין כופין על זה, כי הכפיה מייצר חיבור לא רצוי, וסופו לצאת צרות מזה.

ויסוד זה מבואר בשיר השירים (גז) וחזייל: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ואיתא בכתובות (דף קיל ע"ל): "ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה ? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה [יש גורסין כחומה]; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".

ויסוד השבועות הם, שבזמן שהקבייה לא רוצה שעם ישראל יבואו לארץ ישראל, לא יבואו בכח, משום שאז לא הגיע הזמן שהקבייה מעוניין בחיבור הזה שנקרא "האהבה".

אולם כשהגיע הזמן שהקבייה מגלה שרוצה בחיבור הזה, אז זה תלוי בכלל ישראל, אם רוצים לבוא יבואו, ואם לא רוצים לבוא לא יבואו, כי אין כופין על זה, ורק הקבייה מעורר כלל ישראל אם רוצים לבוא. ועל זה נאמר בשיר השירים (סג) "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוְצוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה".

ויש מצב שכלל ישראל לא רוצה, כמו שנאמר (שס,ג) "פָּשַׁטְתִּי אֶת כַּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְפֵם".

דברים אלו שמדבר הפסוק על הקבייה שמעורר בני ישראל לבוא לארץ ישראל, מבוארים בכוזרי (מלמל ג, לות כד) וזייל: "שמא על זה אמר שלמה: (סיל ססיליס, סג) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר', כינה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. 'קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק', קריאת האהים לשוב. 'ישֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל', על השכינה שיצאה מצללי המקדש. ומה שאמר פָּשַׁטְתִּי אֶת כַּתָּנְתִּי', על עצלותם לשוב. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר', על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם. ובאו הענינים מקוצרים מפני קצורם, כי הענין האהי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה".

ויוצא שאם הקבייה מגלה שרוצה שעם ישראל יבוא, נתבטלו השבועות, ונתקיים "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (סיס"ס, נז), ואז שואלים את כלל ישראל אם רוצים לבוא או לא.

החסרון במעפילים

ובענין המעפילים, שהקבייה לא רצה שעם ישראל ילחמו, ביארנו הענין משום שעם ישראל אמרו שארץ ישראל מסוכנת ואינה טובה, והמעפילים לא התחרטו על הענין הזה, רק אמרו שהקבייה מחייב לבוא לארץ ישראל על אף שזה ארץ לא טובה, ואז הקבייה לא הסכים עם זה, כי אינו רוצה שהם יגיעו באופן שיאמרו שהקבייה הכריח אותנו לבוא לארץ לא טובה, אלא הקבייה רוצה שיבואו בזמן שיאמרו שהארץ היא טובה ואנו מודים על זה עַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה (ע"פ ברכת המזון). ומי שבא לארץ ישראל באופן שיאמר שהקבייה הכניס אותנו לארץ לא טובה ורק יש צרות, הוא רק מקלקל שם.

הקשר הזה מבואר גם בנביא ישעיהו (סנה) בענין קיבוץ גלויות "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֹהֵיִךְ"[*].

הגילויים בדורינו שהקב"ה רוצה שנבוא לארץ ישראל

ובדורינו היו כמה התעוררויות וגילוים של הקבייה שרוצה שעם ישראל יבואו לארץ ישראל. אחד מהם הצהרת בלפור, שעליו כתב האור שמח (כשנת תרפ"ס, נתפרסס נכתב עת "התול", ילוסליס, תרפ"ג, גיליון ג) שסר פחד השבועות. [שהרי כשיש פקידה נתבטלו השבועות, ונתקיים עד שתחפץ, כמבואר בגמרא כתובות (דף קיס ע"ל). ופקידת כורש נחשב פקידה, עיי מגילה (דף יג ע"ל). וממילא כתב האור שמח שהצהרת בלפור והסכמת האומות בסן־רמו לבנות בית ליהודים בארץ ישראל נחשב פקידה].

וכן עייי שארץ ישראל נותן פירות בעין יפה, כמבואר בסנהדרין (דף כס ע"ל) "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזק6ל לו,ק)

[*] ואיתא במדרש (כללסית לכס פרשת ויסלס, פלסס פ סימן ז): וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר (כללסית לד, ק), רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בִּשְׁלֹשָׁה לְשׁוֹנוֹת שֶׁל חִבָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, בִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה וּבַחֲפִיצָה. בִּדְבִיקָה (לכליס 7, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים. בַּחֲשִׁיקָה (לכריס ז, ז): לא מְרַבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה'. וּבַחֲפִיצָה (מלחכי ג, יז): וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם וגו'. וְאָנוּ לְמֵדִים אוֹתָהּ מִפָּרָשָׁה שֶׁל רְשָׁע הַזֶּה. בִּדְבִיקָה (כרססית לד, ג): וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בַּחֲשִׁיקָה (כללסית לד, ק): שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם. בַּחֲפִיצָה (כללסית לד, יט): כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב. רַבִּי אַבָּא בַּר אֱלִישָׁע מוֹסִיף אַף תַּרְתֵּין בְּאַהֲבָבָה וְדִבּוּר, בְּאַהֲבָה (מללכי 6, 3): אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. בְּדִבּוּר (ישעיה מ, 3): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. וְאָנוּ לְמֵדִים מִפָּרָשָׁתוֹ שֶׁל רְשָׁע הַזֶּה, בְּאַהֲבָה (כללסית לד, ג): וַיֶאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה. בְּדִבּוּר (כלססית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. וְכִי יֵשׁ לְךְ אָדָם שֶׁמְדַבֵּר עַל הַלֵּב, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְיַשְׁבִים אֶת הַלֵּב, אָמַר לָהּ: אָבִיךְ בִּשְׁבִיל שָׂדֶה אֶחָד רְאֵה כַּמָּה בִּזְבֵּז וְכַמָּה מָמוֹן הִכְרִיעַ, אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי לִתֵּן לָךְ כַּמָּה נְטָעִים וְכַמָּה שָׂדֶה בֵּית זֶרַע עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל וגו' [כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא']".

וכן אחייכ הסכמת האומות בכסלו תשייח להקמת המדינה, שכל זה בגדר פקידה בימי כורש שמבטלים השבועות.

וכן ממשיך בנסים במלחמות, ובפרט במלחמות ששת הימים.

וכן בהמשך קיבוץ גליות, עד שכעת יש כבר יותר מששה מיליון יהודים בארץ ישראל.

וממילא כבר נתעורר האהבה, וניתן לבא לארץ ישראל גם בכח, ולא שייך עוד הענין של ג' שבועות. ורק תלוי כעת אם עם ישראל רוצה לבוא לארץ ישראל, ומחשיבים זה לארץ טובה ורחבה, או שטוענים שזה ארץ לא טובה, ומדברים על כל החסרונות שנמצאים בארץ ישראל.

[ומה שהקמת המדינה נעשה עייי חילונים, זה מבואר בספר יחזקאל (טז, מפסוק כג ולילך, וססלכנו כזס כמסמל "וְשַׁנְתִּי סֶת מְנִיתְהֶן מֶת מְנוּת קְדֹס וּבְנוֹתֶיהָ")].

עד כאן תמצית שלוש השיעורים הקודמים.

More in this printout

View the whole printout