Skip to content
בצילא דמהימנותא

תוכן דברות הקודש שנשא כ"ק מרן שליט"א בשוה"ט אושפיזא דיעקב תשפ"ו העעל"ט

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים

יעקב אבינו נמצא עם בני ישראל בגלותם לעורר שבכל מקום שיהיה בית לה'

יעמיד הקב"ה כנגדו את מקדש של מעלה

המשורר האלוקי דוד מלכא משיחא ע"ה כתב בספר תהלים (קכא, א-ה), שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך וגו', ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך וגו'. ויש לבאר מה שאמר בלשון שאלה ותשובה, מאין יבא עזרי, ושוב עזרי מעם ה' וגו', דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר.

במדרש (ב"ר סח, ב) איתא, שהאושפיזא קדישא יעקב אבינו אמר מזמור זה בשעה שיצא מבאר שבע, אשא עיני אל ההרים, אשא עיני אל ההורים, מאין יבא עזרי, חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי, חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה'. וגם כאן צ"ב מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, ולמה מתחילה חשש ואמר מאין יבא עזרי.

בפסוקי מצוות החג (ויקרא כג, לט-מב), אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי וגו', ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וגו', וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחודש השביעי תחוגו אותו, בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות.

ויש לבאר טעמיהם ועניניהם של מצוות הללו, ארבעת המינים והישיבה בסוכה, אשר שרשם בגבהי מרומים, והתוה"ק היא כפטיש יפוצץ סלע. וכן לבאר מה שנאמר כאן חקת עולם לדורותיכם, דהא מילתא דפשיטא שמצוה זו כמו כל מצוות התורה היא נצחית לדורות עולם.

איתא בטור (אורח חיים, סימן תיז), שמעתי מאחי הר"י וכו' שהמועדים נתקנו כנגד אבות וכו' סוכות כנגד יעקב דכתיב (בראשית לג, יז) ולמקנהו עשה סוכות עכ"ל, ולכאורה בפשטות זהו מילתא דתמיהא. שהשייכות של יעקב אבינו לחג הסוכות היא רק מחמת שעשה אהלי סוכות למקנה הבהמות אשר לו, ובהכרח יש עוד ענין של שייכות בין מדתו ומהותו של האושפיזא קדישא יעקב אבינו ע"ה לחג הסוכות. הקב"ה הוריד את דמות יעקב אבינו להיות עם בני ישראל בגלותם

לבאר כל האמור נקדים מה שכתב בספה"ק תפארת שלמה (פרשת בחקותי, ד"ה וזכרתי; פרשת דברים, ד"ה השליך משמים) על הפסוק (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור וגו', וברש"י כבר עמד למה פתח הכתוב ביעקב תחילה ומנה את סדר שמות האבות הקדושים למפרע, מן הקטן לגדול, עיי"ש. והביא מדברי המדרש (איכ"ר ב, ב) על הפסוק (איכה ב, א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל, כי נודע שדמותו של יעקב אבינו חקוקה על כסא הכבוד (עי' חולין צא, ב), ובשעת חורבן בית המקדש נתקיים השליך משמים ארץ תפארת ישראל, היינו שהקב"ה השליך ארצה את דמות דיוקנו של יעקב אבינו.

ופירש הענין לטובה, שהקב"ה המגיד מראשית אחרית צפה וראה שבני ישראל עתידים לצאת לגלות ארוכה ומרה, כי כך יצאה הגזירה מלפניו כבר בעת בריאת העולם כדאיתא במדרש (ב"ר א, ד) עה"פ (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, שרומז על ד' גלויות שיגלו ישראל יעו"ש, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ועל פי דרך הטבע לא יהא ביכולת לעמוד איתן ביהדות ובקדושה עד אחרית הימים בשנות גלות ארוכה וקשה כל כך, עם כל הגזירות הקשות והרעות בגשמיות יחד עם הנסיונות ברוחניות מצד היצר הרע.

מקום המקדש התלווה אל בני ישראל במסעותיהם במדבר

יש להרחיב הענין על פי מה דאיתא בספה"ק ערבי נחל (פרשת שלח, דרוש א, ד"ה ונבאר עתה) לבאר מאמר הגמרא (שבת לא, ב) לגבי איסור סתירה בשבת, קסבר רבי יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר, אמר ליה רבה, מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן, והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא. אמר ליה, שאני התם כיון דכתיב (במדבר ט, יח) על פי ה' יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. ולכאורה צריך ביאור, וכי משום שסדר מסעם היה על פי ה' נחשב המשכן כסותר על מנת לבנות במקומו, והלא במציאות פרקו המשכן במקום אחד והקימו אותו במקום אחר.

ומתרץ תירוץ שכותב עליו 'האמת הברור', על פי דאיתא בכתבי האריז"ל (עי' פרדס, שער כה, פרק ב; חסד לאברהם, מעין ראשון, נהר כד) שהקשו איך הקריבו בני ישראל קרבנות במדבר במשך ארבעים שנה, והלא יש איסור קדשים בחוץ שחייבים עליו כרת (רמב"ם, מעשה הקרבנות יח, ב), וזאת לפי שמותר להקריב קרבן לה' אך ורק במזבח שבבית המקדש אשר בירושלים, שאותו מקום הוא טבור העולם ונתקדש בעשר קדושות (כלים א, ו-ט), מה שאין כן חוץ לירושלים, ובפרט אדמת חוץ לארץ, שאינו סובל את קדושת הקרבנות.

ותרצו על דרך שמצאנו אצל יעקב אבינו שקיפל השי"ת את כל ארץ ישראל תחתיו (חולין צא, ב), ומוכח מזה שהמקום של ארץ ישראל אינו קבוע אלא נייד. ולפי זה מתורץ איך הקריבו בני ישראל קרבנות במדבר, כיון שכל אותם ארבעים שנה עקר השי"ת את אדמת בית המקדש שבירושלים ממקומה עם כל העשר קדושות שבה, והניחה למרגלות מקום המשכן במדבר, ובכל מקום שנסעו נסעה עמהם אדמת בית המקדש, ועל כן שפיר היו יכולים להקריב שם קרבנות [ובפרט שברוחניות אין גבולות של מקום, ולמעלה הכל הוא אחד בלי הגבלה ומחיצה, וכנודע מהשלה"ק (פרשת ויקרא) שלעתיד לבא לא יהיו חילוקים של עולם שנה נפש].

ופירש הענין לטובה, שהקב"ה המגיד מראשית אחרית צפה וראה שבני ישראל עתידים לצאת לגלות ארוכה ומרה, כי כך יצאה הגזירה מלפניו כבר בעת בריאת העולם כדאיתא במדרש (ב"ר א, ד) עה"פ (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, שרומז על ד' גלויות שיגלו ישראל יעו"ש, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ועל פי דרך הטבע לא יהא ביכולת לעמוד איתן ביהדות ובקדושה עד אחרית הימים בשנות גלות ארוכה וקשה כל כך, עם כל הגזירות הקשות והרעות בגשמיות יחד עם הנסיונות ברוחניות מצד היצר הרע. וביאר ששניהם אמת, כי כל זמן שבני ישראל היו שרויים על אדמתם בארץ ישראל ובירושלים הבנויה, ובית המקדש היה בנוי על מכונו בתפארתו בהר ה' יראה, אזי היה מקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה, אך כאשר גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואמרו חז"ל (מגילה כט, א) כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, עשר גלויות גלתה שכינה (ראש השנה לא, א), אזי במצב כזה אין שייך לומר שבית מקדש של מטה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה, כי הלא אין לו מקום קבוע למטה, ובזמנים האלו הקב"ה באהבתו לישראל מכוון את מקדש של מעלה שיהא בכל פעם מול בית מקדש של מטה, והיינו שבכל מקום בעולם שבני ישראל מקימים שם מקום קדוש לה' לתורה ולתפילה, הקב"ה מכוון למעלה ממנו את מקדש של מעלה.

ולכן בפרשת בשלח דקאי על זמן של 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך', היינו שבני ישראל יהיו שרויים על נחלתם בירושלים, כתב רש"י שבית מקדש של מטה מכוון כנגד בית מקדש של מעלה, ואולם בפרשת משפטים שכתב רש"י שם, 'שנתבשרו שעתידין לחטוא ויגלו ישראל ממקומם', שם כתב שיהא בית מקדש של מעלה מכוון כנגד בית מקדש של מטה, שזהו הבטחה מהקב"ה לבני ישראל שבזמן הגלות יהא מקדש של מעלה מכוון כנגד כל מקום מקדש שיעשו בני ישראל למטה, עכדה"ק (ועי' אלשיך הק', שמות כה, ח ד"ה ושמא תאמר הלא).

התגלות הראשונה אצל יעקב אבינו שמקום המקדש בא אליו

על פי דבריו מבאר הקרן לדוד, דהנה יציאתו של יעקב אבינו מבאר שבע רומזת לגלות שיגלו ישראל כאשר יוציאו אותם מארץ ישראל כדאיתא באריכות במדרש (ב"ר סח, יג), ולכן סיבב הקב"ה שיעקב אבינו לא ירגיש בקדושת המקום אלא ימשיך בדרכו, ואחר כך יתעורר לומר 'אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו', וכאשר יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל, אזי קפצה לו הארץ ובא מקום הקדוש לקראתו, והיה בזה לימוד וגילוי נפלא לדורות הבאים בזמן הגלות, כאשר בית המקדש לא יהיה על מקומו מכוון כנגד בית מקדש של מעלה, שאז יבא מקדש של מעלה לקראת בני ישראל, להיות מכוון ועומד בכל המקומות שיהיו שם במקומות גלותם ויקימו בתים לה' לתורה ולתפילה.

לכן אמר אז יעקב אבינו (בראשית כח, יז) אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים, וברש"י 'שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה', כי כאמור אז נתגלה ענין זה שכאשר בית המקדש לא יהא במקומו הקבוע כנגד מקדש של מעלה, ובני ישראל יהיו נודדים גולה אחר גולה מעיר לעיר וממדינה למדינה, אזי יהא הבחינה של בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, ובכל מקום שיתקבצו בני ישראל למטה לעבוד את ה', יבא בית מקדש של מעלה להיות כנגדם, כמו שבא ונדד ממקומו לקראת יעקב אבינו, עכ"ד ודפח"ח.

וכל פי רעיון זה יש לבאר דברי רש"י על הפסוק את דמותו של יעקב אבינו כדי שיהיה עם בני ישראל בשנות הגלות, יבואר שפיר שדווקא אצלו התגלה ענין זה שהר המוריה בא אליו, להודיע בזה שבכל מקום שיגלו ישראל בגלותם יבא מקום מקדש של מעלה להיות עמהם, ובפרט שמעשה אבות סימן לבנים כידוע מהרמב"ן (בראשית יב, ו) דמה שארע לאבות זהו סימן ואות לבני ישראל בדורות אחריהם.

וזהו חיזוק גדול עד מאד בעבורנו בשנות הגלות, דאף שנתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות במקום המקדש, מכל מקום לא אבדה תקוותנו כי הלא מקום המקדש של מעלה בא ונלוה אלינו בכל מקום שנהיה על פני תבל.

יעקב אבינו שנמצא עם בני ישראל בגלותם עורר שיהא עמהם מקדש של מעלה

ויבואר המדרש (ב"ר סח, ט), ויפגע במקום (בראשית כח, יא), רב הונא בשם ר' אמי אמר, מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום', שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג, כא) הנה מקום אתי, הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, ע"כ. וגם ענין זה נתגלה ליעקב אבינו דייקא, שהקב"ה הוא מקומו של עולם ואין הוא מוגבל ח"ו בשום מקום, ולכן יהא באפשרות להמשיך את קדושת מקום המקדש לכל מקום שיגלו שם ישראל.

וכאשר נתגלה ליעקב אבינו כל הענין, אמר (בראשית שם, יז) מה נורא המקום הזה אין זה אלא לימוד לדורות הבאים, כי אם בית אלקים, רצ"ל בכל מקום שיקימו בית לה' לתורה ולתפילה, יהא וזה שער השמים, שבית מקדש של מעלה יבא לשכון למעלה מאותו מקום, וכך יהיו כל המקומות מסוגלים לקבלת התפילות ולקרבת אלקים.

בענין זה יש לנו להתחזק עד מאד בזמן הגלות, כי הלא אמרו חז"ל (ברכות לב, ב) מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה ג, ט) גם אזעק ואשוע שתם תפלתי. וכן כתיב (שם, מד) סכותה בענן לך מעבור תפילה. ועוד איתא (ברכות, שם), ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ד, ג) ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר.

נמצא דאילו לא היה מקדש של מעלה בא לכל מקום שבני ישראל מקימים שם בית לה', לא היתה לנו תקוה, כי תפילותינו לא היו עולות לריח ניחוח ולא היו מתקבלות לרחמים ולרצון. ויעקב אבינו שמלווה את בני ישראל בגלותם, הוא הגבר שנתעורר אצלו גילוי נורא זה, וכשם שהר המוריה בא לקראתו, כן יהיה לדורות עולם שמקדש של מעלה יבא אל בני ישראל וכך יתקבלו תמיד תפילותיהם לפני ה'.

נטילת ד' מינים שחשוב כקרבן בתוך הסוכה שהוא כמקום המקדש

לכן מכוון חג הסוכות כנגד יעקב אבינו, כי הנה הסוכה היא צילא דמהימנותא צילא דקוב"ה ושכינתיה (זוה"פ, פרשת אמור, ח"ג דף קג, א), ונמצא שכל סוכה היא בחינה של מקום המקדש, וכעין זה שנינו (סוכה ט, א) כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה (עי' דברי שאול, פרשת אמור, ד"ה חג הסוכות). ויעקב אבינו עורר שבכל מקום שאדם מישראל יקים את סוכתו לכבוד ה' ולקיים מצוותו, יעלה ויבא מקדש של מעלה להיות מכוון כנגד סוכתו להיות שם שער השמים.

ויש להסמיך לזה דבר נפלא מהחתם סופר זי"ע (דרשות חת"ס, סוכות, שנת תקפ"ז, ד"ה אך בחמשה) על הפסוק אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי וגו' ולקיחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו', כי הנה ארבעת המינים באים לרצות [ובהגהות שער יוסף ציינו להגמרא בתענית (ב, ב) שארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, והובא בט"ז (אורח חיים תרסד, ס"ק ה)], ולכן כשיהודי נוטל ד' מינים הריהו כמביא קרבן לה', כי הלא אף הקרבן בא לרצות על החטא.

ולכן אחר שאמר הכתוב (ויקרא כג, לז-לח) אלה מועדי ה' וגו' להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו, מלבד שבתות ה' ומלבד כי מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם אשר תתנו לה', המשיך ואמר אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי, שאז יש עוד אופן של קרבן, והוא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו', והיינו ד' מינים שאף הם מרצים לפני ה' כמו כל הקרבנות המנויים שם בפסוקים, עכדה"ק ודפח"ח.

רמז לזה נאמר לאחר מצוה זו, חקת עולם לדורותיכם, כי בעוד ששאר הקרבנות אי אפשר להקריב אותם לדורות עולם, כי לאחר חורבן בית המקדש אין המזבח קיים, אבל מצוה זו של ד' מינים היא קרבן שיכולים להביא בכל הדורות וגם לאחר חורבן בית המקדש.

ואתי שפיר הא דאיתא מהאריז"ל (פרע"ח, שער הלולב, פרק ג) ליטול את ד' המינים בתוך הסוכה, ואף דלכאורה הם שני מצוות נפרדות, דכיון שמצות ארבעת המינים חשובה כקרבן שבא לרצות, הרי צריכים להביאו בבית המקדש, וכאמור שכל סוכה היא בחינת בית המקדש, ובכל מקום שיהודי מקים את סוכתו בא לשם מקדש של מעלה, ולכן שפיר ראוי המקום להביא שם את הקרבן של ארבעת המינים.

בעשיית מקדש למטה בא לשם מקדש למעלה בבחינת ה' צלך

והנה בעת שהיה יעקב אבינו בביתו של יצחק אביו והסתופף בצלו הקודש, היה זה נחשב אצלו כגן עדן העליון, שהיה שוהה בצל קדושה עליונה של אביו הקדוש ואף לומד עמו תורה כידוע מהחיד"א (מדבר קדמות, מערכת א, אות א) שבמשך ט"ו שנים למדו ג' האבות תורה בצוותא, ולכן כאשר הוכרח לצאת משם ולילך לביתו של לבן הארמי, נחשב אצלו הדבר כנפילה גדולה עד מאד, ירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ובפרט שכאמור נרמז ביציאה זו יציאתם של בני ישראל לגלות, והוא ראה את גודל ירידת הדורות שיהיה עד עקבתא דמשיחא.

ועל המצב הקשה הזה התאונן יעקב אבינו ואמר, אשא עיני אל ההרים, הרים מורה על הקליפות וכוחות הסטרא אחרא (פרדס רימונים, שער כג, פרק ה), וכאשר יהיו בני ישראל במצב כזה שהקליפות וכוחות הטומאה ילחמו בהם בכל כוחם, מאין יבא עזרי, ואיך יעלה בידם במצב נורא וירוד כזה להתחזק מול הסטרא אחרא ולשוב ולהתדבק בבוכ"ע.

אמנם לבסוף חזר ואמר, עזרי מעם ה' אשר ברוב רחמיו וחסדיו עושה שמים וארץ, עשיה הוא לשון תיקון (עי' רש"י, בראשית א, ז), והיינו שמתקן ומכוון את מקדש של מעלה הנמצא בשמים, שיהא כנגד מקדש של מטה הנמצא בארץ, וזהו תקוותם הגדולה של בני ישראל בגלותם, ואשר על כן אל יתן למוט רגלך וגו', שלעולם לא יפלו ולא יאבדו בני ישראל כי הלא בכל מצב יוכלו להתפלל אל ה' ותפילותיהם יעלו בשער השמים.

והוסיף ואמר, ה' צלך על יד ימינך וגו', ופרשו צדיקים (שלה"ק, פרשת משפטים, תורה אור, בשם מדרש; בעש"ט עה"ת, פרשת קדושים, אות כב-כג), דכמו שכל תנועותיו של אדם נראות בצל שלו, כן כביכול הקב"ה מתנהג עם האדם כפי שהוא בעצמו עושה. וכן הוא לגבי מקום המקדש, דכאשר בני ישראל מקימים מקום של קדושה בהאי עלמא, נתעורר בחינת ה' צלך שגם הקב"ה יביא למקום ההוא את מקדש של מעלה.

יעזור השי"ת ויתעוררו רחמיו עלינו בזכות האושפיזא קדישא יעקב שלימא, שכאמור הוא מלוה את בני ישראל בשנות הגלות ומזריח בהם הארה של קדושה. ולא לחנם רואים גם בדורות השפלים הללו מליוני יהודים בכל רחבי תבל מקימים להם סוכות לימי החג, וגם כאלו שהם רחוקים מקיום מצוות ושאין להם שום ידיעה והשגה בתורת ה', מתעוררים גם הם לבנות להם סוכה, וברור שזהו רק בכוחו של יעקב אבינו שנמצא אתנו בגלות.

וביום האושפיזא דיליה יעלה ויבא לפני כסא הכבוד לבקש ולהעתיר בעד כלל ישראל, שבמהרה יקויים הכתוב (ישעיה ב, ה) בית יעקב לכו ונלכה באור ה', ובקרוב ממש תתקיים בקשתנו אור פניך עלינו אדון נשא, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו, בגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

ערב ראש השנה

בשעה 5.00 לפנות בוקר נכנס מרן שליט"א להיכל המתיבתא לאמירת הסליחות, מעוטף בטלית שאולה שהושאל ע"י מוסדותינו הק' באלעד (כשבסוף השנה ייערך עליה הגרלה בין כל תומכי המוסדות הק').

בהגיעו למקומו פתח מרן שליט"א באמירת אשרי יושבי ביתך וכו'. והתפלל הסליחות לפני העמוד.

לאחר 'אשרי' זמרו הקדיש בניגון המקובל. את הסליחה 'איככה אפצה פה' וכו' אמר מרן שליט"א לבדו בקול רם ובבכיות עצומות. הרבה מהפסוקים במשך הסליחות הטעים מרן שליט"א במליצות ישרות. בפסוק 'ויודו שמים פלאך ה' אף אמונתך בקהל קדושים' אמר מרן שליט"א: שגם כאשר כל ההנהגה מן השמים היא 'פליאה' ובהסתר באין הבין, אעפ"כ ומכל מקום 'אף אמונתך בקהל קדושים', ולא פסקה האמונה מבני ישראל עם קדושיך.

More in this printout

View the whole printout