וזאת הברכה דרשת וַיִּקְבּר אֹתָוֹ בַגַּי

ובודאי לא במותו. לכן כתב בגי בלי א', כי גיא עם אל"ף מורה על גאוה. לכן כתב בלי א' בְּקָבְרוֹ את עצמו שלא תהיה בו לחלוחית של גאוה גם לא במותו.

ובשימת לב, בַבֵּי מוטעם בטעם פשטא. שֶׁמִּקְבְרוֹ מתפשטת תורתו ויראתו של משה על פני כל החיים, עד אשר ת"ח יכונו בשם משה, "משה שפיר קאמרת!".

וּבָאוּר הֵמִּשְׁנָה: "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרָאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת" ובהם מקום קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אבות פ"ה מ"ו וַיִּקְבּר אֹתָוֹ בַגִּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִוּל בֵּית פְּעָוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת- קְבֵרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (לד, ו')

וַיִּקְבּר אֹתָוֹ בַגִּי

פירש"י הקב"ה בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו.

ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר, כי לא רק תורתו ויראתו, אלא גם ענותנותו של משה תתפשט על כל לומדי התורה ועוסקיה, ודבר זה נרמז במלה בַגִּי, ויכוון בזה ר' ישמעאל לי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שנאמר בַגִּי. בי"ג.

לעומקו של מקרא, ועל דרך הרמז, לדעה הראשונה ברש"י שהקב"ה בכבודו קברו למשה, יש רמז במלה בגי. שהיא בגימטרי' י"ה. וכאילו כתוב ויקבר אותו י-ה.

וכמו התורה והיראה שאינן ירושות, אלא ניתנות למי שעמל בהן, כן מדת הענוה אינה ירושה אלא ניתנת למי שעמל בה. וכמאמר אור החיים הק' שגם משה לא ירש את ענותנותו ולא קבלה במתנה, אלא עמל על מדת הענוה, ואשר על כן משבחת אותו התורה על עמלו: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. [במדבר יב,ג'] ולזה אין אדם משיג לעמוד בכוחו לשמוע קול אלהים חיים זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך. כן לשון האוה"ח הק'.

ונרמז במה שנאמר וַיִּקְבּר אֹתָוֹ בַגִּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִוּל בֵּית פְּעָוֹר, מִוּל בטיפחא, הנקרא גם טרחא. ולדעת ר' ישמעאל שקבר את עצמו, כלומר כשם שטרח בקבורתו כן טרח בענותנותו.

מוּל בֵּית פְּעָוֹר

פירש רש"י קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.

ולעומקו של מקרא, ועל דרך הרמז והטעמים, נרמזו הדברים בטעמי בֵּית פְּעָוֹר שהם מונח אתנחתא. שמקום קבורתו מוּל בֵּית פְּעָוֹר מונח למנוחתו של משה מששת ימי בראשית.

שכן מול הם ראשי תיבות: מ-ו-ל : מ ששה לבריאה. והמלה מול מוטעמת בטיפחא לומר לך שמקום קבורתו לעולם יהיה טופח על פני כל מי שיאחז ח"ו במדת פעור.

ועוד יש לומר, שהטעם טפחא הוא טעם מפסיק לומר לך שאין חיבור בין ישראל לבעל פעור, אפילו כטפח, ובזה מתבטל הקטרוג על הנצמדים לבעל פעור, וזה שפירש רש"י לכפר על מעשה פעור.

ולעומקו של מקרא, יש ליתן את הדעת על כל אותן דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, מדוע דוקא הם ומדוע דוקא בזמן זה. וכי לא יכולים להברא כל אחד ביומו הראוי לו או בזמנו שלו. מדוע חברו כולם לזמן מיוחד זה של ערב שבת בין השמשות.

ובשים לב לדברים שנאמרו במשנה (אבות פ"ה מ"ו): עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרָאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, כִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקְשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטָה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה.

ויש לעיין תחילה בזמן המיוחד הזה של ערב שבת בין השמשות. שהוא הערב שבת הראשון של הבריאה. הוא הזמן המיוחד שרק הקב"ה יודע עתיו ורגעיו, ואין כל בריה יכולה לעמוד עליו.

ואשר על כן אין רגע מקודש ממנו, מרגע של התקדש היום. ולכן נבראו הדברים האלה שבמשנתנו ברגע קדוש זה של ערב שבת בין השמשות, כדי שֶׁיִּינְקוּ וישאבו מקדושת השבת, ובבוא העת כאשר יצטרכו להם יהיה בזה קדוש השם לְעֵינֵי כולם.

ובתוך הרשימה הקדושה הזאת מקום קבורתו של משה. אשר משום קדושתו אין מי שיכול לעמוד עליו, ולכן נאמר ולא ידע איש את קברתו עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

ומאי עַד הַיּוֹם הַזֶּה יש לומר עד היום של תחית המתים שבו נאמר: הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה וכמאמר ר' ברכיה במדרש שמות רבה: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲמַרְתֶּם לְפָנַי פַּעַם אַחַת זֶה אֵלִי ואנוהו, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אַתֶּם אוֹמְרִים אוֹתוֹ דָּבָר