במקום להתייעץ עם הפסיכולוג באילו משחקים צריך הילד לשחק כדי שלא יסבול מ'פיצול אישיות', צריך לעסוק בהעצמת הנפש הקדושה שבו
הסדר כאן במדינה הוא שקודם כל צריכים לחנך ולגדל את הילד באופן שיוכל 'להסתדר בחיים'. זאת בהתאם לפירוש הפשוט ב"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי", שיש לאדם הודות על עצם היותו חי.
אך תורת החסידות שוללת זאת. אמנם החיים הם מתנה מהקדוש ברוך וצריכים להודות על זה, אבל יהודי צריך לרצות בחיים יהודיים. כל יהודי הוא בן מלך, ורצונו הוא בחיים הראויים לשמם, שתהיה לו שייכות עם אביו המלך. ואם אביו המלך מעניק לו חיים, אבל שולח אותו ל"רפת" יחד עם "בהמה", חס ושלום – הוא אינו חפץ בחיים כאלו. וכיון שכן, הרי עוד לפני שמגדלים ילד שיוכל 'להסתדר בחיים', צריך לברר תחילה מהי מהות החיים: אם יהיו חיים הראויים לשמם – הרי אדרבה ואדרבה; ואם לאו, חס ושלום – הרי אחר כך יבוא הילד בעצמו בטענה ותביעה [אל ההורים שגידלו וחינכו אותו]: לשם מה?!...
ואם רוצים שהילד יגדל באופן של "רוח בני האדם העולה היא למעלה", שיהיה לא רק "החזרת בי נשמה" אלא "החזרת בי נשמתי", נשמה של יהודי – זה צריך להתחיל כבר בהיותו קטן. עליו לדעת שנולד אצל אב ואם יהודים, והוא גדל ומתנהג בדרך היהדות.
ואילו כשמחנכים מישהו לחיות ב"רפת", רחמנא לצלן, יש מקום לשאלה אם עליו לומר "מודה אני" או לא...
אף פעם לא היו אצל ילדים ייסורי הנפש כאלו, השם ישמור, כמו מאז שהתחילה שיטת החינוך שצריכים לגדל את הילדים עם "ויטמינים", משחקי כדור (פוטבול ובייסבול) וכן הלאה, ורק בזמנים הפנויים מאכילה ושתייה ומשחק יספרו לו אודות תורת משה, כעניין שולי – בטענה שהוא רק בן שלוש, ארבע או חמש, ועדיין לא הגיע הזמן של שישה חודשים לפני הבר-מצווה...
בין אם אביו ואימו רוצים בכך ובין אם לא, לילד מצד עצמו יש נשמה, "נפש השנית בישראל" שהיא "חלק אלקה ממעל ממש". והנפש האלוקית מושכת אותו ל"נשמתי", ואילו ההורים מושכים אותו ל"החזרת בי נשמה" סתם, ובלבד ש"יעשה חיים". שיעשה דולר, ומה טוב עשרה דולר, ועוד יותר טוב אלף דולר, ואם ירוויח פי כמה וכמה עוד יכניסו אותו לספרים שבהם מציינים את כל המי ומי.
וכתוצאה מזה נעשה אצל הילד מצב של "ויתרוצצו [הבנים בקרבה]", של משיכה לשני כיוונים הפוכים, וזה מביא אותו לייסורי הנפש. הגיע הזמן לבוא לידי הכרה שצריך לחשב איך מובילים את הבית ואת הסביבה, והחשבון הראשון הוא – לא "לעשות חיים" ואחר כך להוסיף לזה 'הידור' שהחיים יהיו גם חיים יהודיים, אלא ההתחלה צריכה להיות מהעיקר, מהיהדות, ועל ידי זה החיים יהיו ראויים לשמם.
ואז משתנה אופן החינוך מעיקרו:
החינוך לא מתחיל בהתייעצות עם הרופא איזו פורמולה לתת לתינוק, ואחר כך להתייעץ עם הפסיכולוג באילו משחקים צריך לשחק כדי שלא יסבול מ"פיצול אישיות". ההתחלה היא בכניסת הנפש הקדושה ובחיזוק השפעתה על הילד. ובזה יכולים ההורים לסייע, שלא יפנקו את הילד בכל מיני ויטמינים, משחקים, שירים וריקודים, ורק בין ריקוד לריקוד ילמדו אותו אל"ף בי"ת ו"מודה אני". אלא מיד כשמתעורר משנתו צריך להתחיל את העניין של "מודה אני".
ואז גדל ילד בריא – כיון שהן נשמתו מושכת אותו למעלה, והן אביו ואימו עוזרים לו להיות נמשך למעלה, בהתאם לטבעו בתור יהודי.
שיחת י"ט כסלו תשכ"ו (תורת מנחם, כרך מה, עמוד 235)