זהירות, צביעות

עשיו הרשע היה גנב, מושחת ורוצח. אבל אולי מעל הכול – הוא היה צבוע. התבוננות במעלליו של עשיו מציבה מולנו מראה ומכריחה אותנו לבדוק האם גם אנחנו לוקים בצביעות בעבודת השם, וכיצד אפשר לתקן ליקוי כזה.

מחילת עוונות

פרשת השבוע מספרת את סיפורם של עשיו ויעקב, התאומים שהיו כל כך שונים זה מזה. יעקב צדיק גמור, אחד משלושת האבות הקדושים שכולנו קרויים בניו, ואילו אחיו הבכור עשיו הוא סמל לאדם רשע ומושחת. בעוד יעקב יושב והוגה בתורה, עשיו הוא איש שדה, המשוטט ברחובות ונכנס לעולם הפשע. וכשעשיו גדל ומגיע לגיל ארבעים, הוא גם לוקח לעצמו נשים בעייתיות העוסקות בפולחנים אליליים, ויצחק ורבקה ממש לא מרוצים מהן, "וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה"1.

הסיפור קופץ קדימה, ועכשיו התאומים כבר בני שישים ושלוש. יצחק אבינו מרגיש שהגיע זמנו לעזוב את העולם. עשיו התחזה בפניו כצדיק וכבש את ליבו, עד כדי כך שכמעט הוענקו לו הברכות המיוחדות שנועדו עבור עם ישראל. ברגע האחרון יעקב מתחפש לעשיו ומקבל במקומו את הברכות, מאורע שמכניס אותו לסכנת חיים מידית – משום שעשיו רוצה לנקום בו נקמת מוות.

בעוד עשיו התחתן למעלה מעשרים שנה קודם לכן, יעקב עדיין רווק. בעצתה של רבקה, יעקב בורח מפני עשיו אל בית אחיה לבן שגר בחרן (באזור טורקיה של ימינו). ליצחק הוא מסביר שמטרת המסע היא למצוא אישה מבנות המשפחה, שכן המצב הרוחני של בנות הארץ הוא בכי רע. יעקב מקבל את ברכת יצחק, ויוצא לדרך.

ואז, בפסוקים האחרונים של הפרשה2, מסופר כי במקביל לבריחתו של יעקב, עשיו נושא אישה נוספת:

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו, וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

לכאורה, עשיו מתנהג כמו ילד טוב ירושלים:

מוכרח מתוכן הפרשה שמחלת לא הייתה מרשעת. שהריא כל הטעם שנשא עשיו את בת ישמעאל הוא לפי שראה "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו", ורצה לעשות נחת רוח לאביו ולישא אישה שתהיה ישרה בעיניו, ולכן הלך לישמעאלב לישא אישה מיוחסת דווקא.
ואם כן, מסתבר לומר שלקח אישה כשרהג, ולא אישה כנשיו הראשונות שהיו "מורת רוח ליצחק ולרבקה"ד.

עשיו מבין שאביו יצחק לא מרוצה ממצבן הרוחני של הנשים המקומיות, ולכן הוא לוקח אישה חדשה, והפעם מבית טוב. גם הוא מתרחק מכנען והולך לשאת אישה שאיננה מקומית אלא בת משפחה. וכך הוא נושא לאישה את בת הדוד שלו ישמעאל, אחיו של יצחק. עשיו יודע שההורים שלו לא רוו נחת מהנשים הקודמות שהוא חי איתן, וכדי לתקן את זה הוא לוקח את מחלת הצדיקה.

רמז די מפורש לצדקותה של מחלת אנחנו מוצאים בהמשך הסיפור.

בסוף פרשת וישלח, התורה מפרטת את העץ המשפחתי של משפחת עשיו לענפיה. ושם מופיעה שוב אותה מחלת, אך בשם אחר. שם היא נקראת "בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל"3. אם שמה האמיתי היה בשמת, מדוע בזמן נישואיה לעשיו היא נקראת "מחלת"? – רש

י מסביר:

שְׁלוֹשָׁה מוֹחֲלִים לָהֶן עֲוֹנוֹתֵיהֶן: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר, וְהָעוֹלֶה לִגְדֻלָּה, וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה.

וְלָמַד הַטַּעַם מִכָּאן – לְכָךְ נִקְרֵאת מָחֲלַת, שֶׁנִּמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתָיו.

החתונה הזו של עשיו פתחה בפניו דף חדש. כמו אדם לא יהודי שמתגייר, או מי שהתמנה להיות רב או דיין, גם כשאדם נכנס מתחת לחופה ומקים בית, מוחלים לו על היסטוריית העבירות שלו והוא מתחיל את הפרק החדש בחייו נקי ומטוהר.

והרבי מחדד:

[פירוש] השם "מחלת" על שם מחילת עוונות, שמזה משמע שאישה כשרה הייתה!...

מזה גופא [- עצמו] שרק היא נקראת בשם "מחלת", הרומז על מחילת עוונות, ולא נשיו הראשונות, משמע שהיא הייתה ראויה לכך גם מצד מעשיה.

מחלת הייתה אישה כשרה וצדיקה, עד כדי כך שהחתונה איתה מחלה לעשיו על עוונותיו. זה נכון שכל חתן זוכה למחילת עוונות, בגלל החתונה; אבל כאן אנחנו רואים בבירור שזה היה גם בזכות הכלה! לא סתם התורה קוראת לה "מחלת", שאיננו שמה האמיתי – אלא כדי להביע את צדקותה כמי שגרמה למחילת העוונות של עשיו.

טוב, לפחות מצאנו מעשה אחד של צדקות בחייו של עשיו. אך לפני שנמהר לעשות רעש מהתגלית, נבדוק שוב איך חז"ל באמת ראו את חתונת עשיו ומחלת.

"רשעה על רשעתו"

ובכן, רש"י על המקום מבהיר לנו שלא מדובר כאן בחתונה של חסיד וצדיק, אלא בדיוק להפך. זה היה עוד אחד ממעלליו של עשיו הרשע, שבמעשה הזה רק הוסיף חטא על פשע:

הוֹסִיף רִשְׁעָה4 עַל רִשְׁעָתוֹ, שֶׁלֹּא גֵרֵשׁ אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת.

עשיו כבר הכניס הביתה נשים עובדות עבודה זרה, וחי איתן במשך עשרות שנים. זה שההורים שלו לא רוו מהן נחת, לא ממש הזיז לו. ועכשיו, לא רק שהוא לא מגרש אותן, אלא שהוא מביא הביתה אישה נוספת, שגם היא מרשעת. מחלת אומנם הייתה מיוחסת – בכל זאת, נכדתו של אברהם אבינו – אבל היא הייתה בעייתית בדיוק כמו נשות עשיו הוותיקות.

איך המדרש ממחיש את זה5? חז"ל אומרים שהמעשה הזה של עשיו הוא כמו הוספת "כאב על כאב", או "קוץ על קוץ" – התחפרות ברשעות ובשחיתות מוסרית.

אם כך, יש לנו סתירה חזיתית בין המקורות ובדברי רש"י עצמם:

דברי רש"י סתרי אהדדי [סותרים את עצמם]:

כאן נקט שהייתה מרשעת, ואילו לקמן פירש השם "מחלת" על שם מחילת עוונות, שמזה משמע שאישה כשרה הייתה!

לסיכום, נותרנו מבולבלים. האם עשיו עשה מעשה רע או מעשה טוב? איך זה שרש"י מתאר באור שלילי כל כך את החתונה של עשיו עם אישה כשרה ומיוחסת, כזו שבזכותה נמחלו לו עוונותיו, ושאביו יצחק בוודאי שמח להכניס אותה למשפחה? כיצד אפשר לקרוא לצעד כזה "הֹסִוִיף רִשְׁעָה עַל רִשְׁעָתוֹ"?!

נחזור עשרים ושלוש שנים לאחור, אל החתונות הראשונות של עשיו, ונגלה שכבר שם מסתתרת התשובה לשיפוט השלילי שלנו את חתונת עשיו ומחלת.

חתונת הצביעות

מה בעצם היה חטאו של עשיו כשהתחתן עם שתי הנשים הראשונות? – נחזור לסיפור ונראה.

כך מתארת התורה את מה שקרה6:

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.

מה הייתה הבעיה בנישואיו האלה של עשיו? זה ההסבר שרש"י מביא מדברי חז"ל:

כָּל מַעֲשֵׂיהֶן הָיוּ לְהַכְעִיס וּלְעִצָּבוֹן... שֶׁהָיוּ עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה.

זו התשובה שכולנו מכירים. יהודית ובשמת היו עובדות עבודה זרה, ולכן הן העציבו והכעיסו מאד את יצחק ורבקה. עד כדי כך, שבפסוק הבא התורה מספרת שעיניו של יצחק כהו והוא התעוור, ורש"י מעיר שזה קרה "בַּעֲשָׁנָן שֶׁל אֵלּוּ" – שיצחק התעוור בגלל עשן הקטורת שהקטירו שתי כלותיו ללא הרף לעבודה זרה.

אך הרבי מדגיש שהייתה בעיה אחת נוספת, גדולה לא פחות מעצם זה שעשיו הכניס הביתה נשים שהקטירו לעבודה זרה:

הרשעות של עשיו בלקיחת נשיו הראשונות לא הייתה רק שנשא נשים כאלו שהיו "מורת רוח ליצחק ולרבקה", אלא גם מפני הצביעות והרמאות בנישואין אלה.

הבעיה של עשיו לא הייתה רק עם מי הוא התחתן, אלא גם מתי. מסתבר שלא סתם התורה מציינת את גיל הנישואים של עשיו עם יהודית ובשמת, אלא כדי לרמוז לנו רמז שקוף על המניעים האמיתיים של עשיו – כפי שרש"י עצמו אומר:

עֵשָׂו הָיָה נִמְשָׁל לַחֲזִיר... הַחֲזִיר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, פּוֹשֵׁט טְלָפָיו, לוֹמַר: רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר. כָּךְ אֵלּוּ, גּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וּמַרְאִים עַצְמָם כְּשֵׁרִים.

כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה עֵשָׂו צָד נָשִׁים מִתַּחַת בַּעְלֵיהֶן וּמְעַנֶּה אוֹתָם. כְּשֶׁהָיָה בֶּן אַרְבָּעִים אָמַר: אַבָּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה נָשָׂא אִשָּׁה, אַף אֲנִי כֵן.

החזיר הוא חיה טמאה, משום שמערכת העיכול שלו לא עובדת עם מנגנון העלאת הגירה. כך שחסר לו אחד מסימני הטהרה. אלא שבעלי חיים כאלה יש לרוב. למעשה, רוב מוחלט של בעלי החיים הם כאלה. מדוע דווקא החזיר הפך לסמל הטומאה? בגלל הצביעות.

כי את סימן הטהרה השני של הבהמות כן יש לחזיר: הוא "מפריס פרסה". פרסות הרגליים שלו מפוצלות לשתיים לכל אורכן. וזו בדיוק הבעיה. כי לחזיר יש תכונה ייחודית. כשהוא רובץ, הוא לא מקפל את הרגליים שלו כשהפרסות כלפי פנים, אלא להפך, הוא מוציא את הפרסות שלו כלפי חוץ. כאילו כדי להחצין את סימני הכשרות שלו, למרות שהוא טמא.

בספר התהלים, דוד המלך מדמה את עשיו לחזיר – בדיוק בגלל זה. עשיו היה פושע ועבריין, אבל באותו זמן לא הפסיק להציג את עצמו כלפי חוץ כ"הרב הצדיק", "בנם של קדושים". כשבבית פנימה הוא עשה את המעשים האפלים והנוראים ביותר, ברשתות החברתיות הוא תמיד הופיע בחזות צדקנית, דיבר בקול בוכים וגלגל עיניים למעלה.

בעיית הצביעות, ההתחזות וההצטדקות המזויפת בולטת אצל עשיו לכל אורך חייו: הוא חוטא ורע מעללים, אבל חי בהצגה כלפי אביו. עד הרגע האחרון, הוא מצליח 'לשכנע' את יצחק אביו שהוא צדיק גדול, והברכות מגיעות לו.

כך בדיוק הוא התנהג עם נשותיו. עשיו היה איש פרוץ ועבריין מהסוג הנמוך ביותר בכל הנוגע לחיי משפחה. הוא היה צייד לא רק של בעלי חיים, אלא גם של נשים נשואות. הוא היה לוקח אותן בכוח ומענה אותן – אבל חתונה הוא ארגן לעצמו בדיוק כמו אבא שלו, להבדיל בין קודש לחול. בכוונה תחילה עשיו בחר את גיל ארבעים כדי לערוך את החתונה. זה היה מבוים לחלוטין, כדי שמי שיציץ בשערי העיתונים יחשוב שמדובר בחתונה מכובדת של צדיק גדול, בדיוק כמו החתונה של יצחק אביו.

תיאטרון הרשע

כעת נקפוץ חזרה בזמן אל החתונה של עשיו עם מחלת בת ישמעאל, ונבחין שגם שם חזרה על עצמה אותה בעיה בדיוק. לכאורה, זה היה מעשה טוב שאמור לגרום נחת ליצחק ורבקה; אבל באמת זו הייתה רק החמרה והקצנה של ההתנהגות הצבועה והנכלולית של עשיו:

זהו גם שאומר הכתוב ורש"י בסוף פרשתנו: "ויקח את מחלת [בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות] על נשיו", "הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות".

כשם שנישואיו הראשונים היו מעשה צביעות, שיאמרו שמתנהג כיצחק אביו – כך גם בנישואי מחלת הוסיף רשעות מעין רשעתו הקודמת, שלקח אישה כשרה רק כדי שיאמר יצחק שחוזר בתשובה,

על פי זה יש לבאר מה שהתיבות "בת ישמעאל בן אברהם" הם ב"קַדְמָא וְאַזְלָא", שזה מורה שעשיו פרסם שהוא נושא את נכדתו של אברהםה,

בה בשעה שזה לא היה אלא צביעותו, שהרי "לא גירש את הראשונות"ז. כלומר:

נישואי אישה כשרה בה בשעה ששאר נשיו אינן כשרות, מורה שנישואין אלו הן צביעות ורשעות...

בזה מגלה לנו הכתוב עד כמה היא צביעותו של עשיו . . ש"פשיטת טלפיו" הייתה עד כדי כך, שבגלל זה לקח אישה כשרה באמת, בה בשעה שנשאר להיות עשיו הרשע, שכל רשעתו הקודמת לא סרה ממנו כלל, "לא גירש את הראשונות"!

על פניו, עשיו עושה כאן מעשה טוב. אם רק היינו קוראים את הדיווחים בערוצי הווטסאפ על אירועי החתונה של החתן בן השבעים ושלוש, היינו חושבים שזה סיפור על רשע שחזר בתשובה והחליט לפתוח דף חדש. מעכשיו עשיו יתחיל חיים חדשים, עם אישה כשרה וצדיקה שגם באה מבית טוב והיא נכדתו של אברהם אבינו, וכל זה כדי לעשות נחת סוף כל סוף לאביו הצדיק יצחק.

אבל מתברר שהסיפור האמיתי הפוך בדיוק. לא רק שעשיו לא התכוון לרגע לחזור בתשובה, אלא שכל סיפור החתונה הזה היה לצורכי תעמולה ויחסי ציבור בלבד. הוא לא באמת רצה לחזור בתשובה, להתנקות מהעוונות ולעשות לאבא נחת. הוא לקח אישה כשרה באמת, שבזכותה הוא אפילו זכה למחילת עוונות – אבל כל זה היה רק כדי לעשות 'כאילו', כדי שאנשים יגידו ויחשבו שהוא הצדיק שבא לעיר, כדי שאבא שלו יחשוב שהוא באמת חוזר בתשובה.

הרבי מוצא לכך רמז נפלא ב'טעמי המקרא'. אם נקשיב למנגינה של הפסוק האחרון בפרשה, נשים לב שבעל הקורא יקרא את המילים "(מחלת) בת ישמעאל בן אברהם" בסוג של צעקה. הטעמים על המילים האלה נקראים "קדמא ואזלא", שני טעמים מדגישים. השם עצמו מרמז על התנועה: "קדמא" בארמית פירושו מתקדם, ו"אזלא" פירושו הולך. ניתן לתאר את קדמא כטון שעולה ומכין את השטח, ואת אזלא כטון שממשיך ממנו בתנופה קדימה. זו המחשה אינטראקטיבית לסיפור עצמו. עשיו עשה הכול בשביל להכריז ולפרסם, כמו החזיר: "ראו שאני כשר!".

איך אנחנו יודעים שהכול היה חלק מההצגה? פשוט. כי הוא לקח את מחלת "על נשיו לו לאישה". אם עשיו באמת היה קולט ומפנים את הצער שהוא גרם להוריו עם הנשים הקודמות, ובעקבות זאת עושה חושבים ומחליט לשנות כיוון, הרי שבמקביל לחתונה עם מחלת הצדיקה הוא היה מתגרש מנשותיו החוטאות. אבל הוא לא עשה את זה. בעודו מנהל את טקס ה'מצווה טאנץ' עם אשתו החדשה והצדיקה, בבית הוא ממשיך להחזיק את הנשים הקודמות שממשיכות לקטר לאלילים. הכול היה שקר אחד גדול, מסכה של צביעות שנועדה לשקר את המשפחה, את ההורים ואת הציבור.

רק שנבין כמה נבזי היה המעשה של עשיו. שאלנו איך יכול להיות שמחלת הייתה צדיקה, ובו בזמן לתאר את המעשה של עשיו כהוספת חטא על פשע. התשובה פשוטה ומזעזעת: עשיו היה מוכן להתחתן עם צדיקה, העיקר כדי להמשיך את ההתחזות לצדיק. היא באמת הייתה אישה טובה, אבל לא בגלל זה הוא התחתן איתה. הוא בסך הכול השתמש בה כדי להמשיך את תיאטרון הרשע והאבסורד שלו.

להביט פנימה

עשיו הרשע הוא דמות שלילית. אף אחד לא רוצה להיות דומה לו, וברוך השם, אנחנו באמת לא דומים לו. אנחנו מקדשים את החיים, נזהרים חלילה לא לגנוב, ושומרים באדיקות על חיי משפחה טהורים על פי התורה. אנחנו לא צריכים להעמיק בחייו של עשיו כדי ללמוד מה לא להיות.

אבל בכל זאת עולה לפנינו תובנה חשובה מהסיפור של עשיו, שרלוונטית גם עבור כל אחד מאיתנו בחיי עבודת השם:

"רשעתו" של עשיו היא "צביעותו". כלומר: החיסרון שבצביעות אינו רק משום שהיא מטעה ומרמה, אלא שהצביעות עצמה היא עיקר "רשעתו" של עשיו...

[ו]עניינים אלה של עשיו הם הוראה בעבודת כל אחד ואחד מישראל:

שיש שני סוגי רע — רע גלוי, ורע נעלם המכוסה וטמון בטוב...

[ו]בהעלמת רע בטוב, יש שני אופנים: א) על ידי העלמת הרע כפי האפשרי, ב) על ידי הדגשת ופרסום הטוב . . כחזיר הזה, ש"פושט טלפיו לומר: ראו שאני טהור". שלא זו בלבד שמסתיר את הסימן הטמא שבו, אלא שעושה מעשה לפרסם "כשרותו".

והעבודה לברר רמאות זו קשה הרבה יותר מביטול רמאות סתם.

ומזה הוראה לכל אחד ואחד מישראל, עד כמה יש להיזהר מעניין הצביעות. כי אפשר שהיצר יסכים שהאדם יעשה מעשים טובים, ורשעתו עדיין לא סרה ממנו כלל!

העולה מהסיפור של עשיו, לפיה כדי להגדיר מעשה מסוים לא די להסתכל עליו במבט שטחי אלא חובה להסתכל גם על המניעים ועל מה שמתרחש מעבר לפרגוד, היא תובנה שיש בה הוראה ישירה ורלוונטית לחיים של כל אחד מאיתנו. וכאמור, עבודת ה' באופן כללי כוללת לא רק התנהגות בפועל כפי דרישות השולחן ערוך, אלא גם עבודה פנימית עם מבט כנה אל מה שקורה בפנים.

אנשים שרלטנים, שקרנים וצבועים מעוררים אצלינו סלידה. כולנו מתעצבנים ונחרדים לשמוע על אדם פושע שמגדל זקן ומגלגל עיניים ומציג את עצמו כ'רב צדיק', או גנב המציג את עצמו כיועץ כלכלי. אבל עלינו לבדוק את עצמנו, האם אצלנו, בעבודת ה' האישית שלנו, לא קיימת צביעות?

נעזוב לרגע את עשיו, ונבחן את עצמנו: האם אנחנו יכולים לחשוב על מעשה שמעל פני השטח הוא טוב ורצוי, אבל מתחת לפני השטח ברור שמדובר במעשה שלילי?

כל יהודי יודע שעבודת השם איננה רק קיום טכני של ההלכה, הקפדה על נטילת ידיים, אכילת מאכלים עם חותמת הכשר והימנעות מהדלקת אור בשבת. אדם יכול להיות מושלם מבחינה חיצונית, ואפילו לעסוק שעות רבות בתורה ולהיות בעל ידע תורני רחב – ועדיין נדרש ממנו יותר.

עבודת השם כוללת, כמובן, גם עבודה פנימית, עבודת המידות. מלבד עצם האמונה בהשם, על האדם להשריש בעצמו את ההכרה בכך שהשם הוא המציאות האמיתית, שהוא המנהיג של העולם ושל כל פרט שבו, ושקיום התורה והמצוות הוא הדבר היקר ביותר בחיים.

זאת בנוסף לכל המצוות שבין אדם לחברו, שגם הן אינן רק מעצבות התנהגות טובה מבחינה מעשית כדי שנוכל לחיות כמו בני אדם, אלא גם עוד כלים להביא את הקדוש ברוך הוא אל תוך חיינו. כשאנו חיים בתודעת עובדי השם, כשהשם נוכח בחיינו, הרבה יותר קל לנו לוותר, לא לכעוס ולנהוג כלפי כל אחד באהבת ישראל אמיתית וכנה.

כל אלו דורשים מאיתנו לא רק למידה ותרגול, אלא גם התבוננות והפנמה, שינוי מבט ושינוי מהותי של סדר העדיפויות בחיים. לדעת מה עיקר ומה טפל, ממה צריך לשמוח ועל מה טיפשי לכעוס.

בהתאם לכך, לכל מעשה – טוב או רע – יש את המדד החיצוני שלו, ובמקביל גם את המדד הפנימי שלו. כדי להרגיל את עצמנו ואת ילדינו לעשות מעשים טובים ולהימנע מהרעים, ואף לתקן אותם, אנו מוכרחים להביט פנימה. חייבים לבחון לא רק את האופן שבו המעשה נראה, אלא גם לחפור פנימה אל הלב, אל הסיבה והגורם שהביאו אותנו לעשות את המעשה, ולבדוק האם יש התאמה בין מה שבלב למה שבמעשה או שחלילה משהו שם מזויף ולא אמיתי.

לפעמים, מתוך תמימות, אנשים שמחליטים לאמץ אורח חיים אמוני יותר, להתחזק ולהתקרב יותר לעבודת השם – מהר מאד מאמצים מנהגים, לבושים שחורים והידורים מיוחדים. הם בטוחים שבכך מתמצה הקירוב שלהם אל השם.

אבל האמת היא שלגדל זקן ולחבוש מגבעת זה לא להיות חסיד. חסידות דורשת פנימיות. יתרה מכך: לא רק הלבוש לא מודד אותנו, אלא גם קיום המצוות. זה שאנחנו נותנים צדקה, מתפללים ואוכלים כשר, זה נדרש, זה מעולה ויפה. אבל מה קורה לנו בפנים? מה מתחולל בעולם המחשבות והתודעה שלנו? האם גם שם, מתחת למכסה המנוע, אנחנו חסידים ועובדי השם?

הסיפור של חתונת עשיו עם מחלת מעמיד מולנו מראה, ושאלה נוקבת: מבחוץ אנחנו נראים מעולה, אבל מה קורה בפנים? האם גם שם הכול בסדר?

והסיפור של עשיו מלמד אותנו לא רק עד כמה חשוב שנשים לב למה שקורה בפנים, כדי שחלילה לא נהיה צבועים וזייפנים. הוא מלמד אותנו גם להבחין ולהיזהר מכך שהמעשים הטובים שלנו לא יבלבלו אותנו. 'צביעות' בעבודת השם זה לא רק להתעלם מהמצב הפנימי שלנו, אלא חמור יותר, לכסות על הבעיות הפנימיות והאמיתיות בעזרת הבלטת החיצוניות והמעשים בפועל, שהם חיוביים וטובים.

אפשר לתת להתנהגות הזו דוגמה כואבת ונפוצה, לצערנו, שכולנו מכירים מקרוב. נחשוב על ידיד או חבר קהילה שמתמודד עם אתגר רציני בחיים כמו בעיה בשלום בית או מצוקה כספית, שמשליכה על החיים של הילדים בבית, ומתוך המצוקה הזו הוא 'בורח' לשורה של מעשים טובים: הוא מתמסר לארגון של פעילויות חסד ושיעורי תורה, מתנדב ב"ידידים" ורק מחפש לעזור לכל מי שזקוק לקצת עזרה. זהו סוג של 'צבוע'. הוא מעמיס על עצמו דברים שהם אכן טובים, רק כדי לא לטפל בבעיות היסודיות והאמיתיות שלו בבית פנימה.

המקרים המצערים הללו קיימים במידת מה גם בעבודת השם של כל אחד מאיתנו. קל לנו להדביק סטיקר של "אין עוד מלבדו" ולצעוק "אחד" בקול גדול בקריאת שמע. זה טוב ויפה, אבל זה עלול להיות כיסוי למה שחסר לנו באמת – להחדיר בעצמנו את ההבנה וההכרה בכך שבאמת "אין עוד מלבדו" גם כשמישהו מעליב אותנו, שבאמת "השם אחד" גם כשאנחנו עייפים מדי כדי להתפלל ערבית בכוונה.

יהודי שנכנס ל'רוטינה' של עבודת השם עלול למצוא את עצמו עומד על 'המדרגות הנעות', עושה מה שצריך, וזה משכיח ממנו את מה שחסר לו באמת – את העבודה הפנימית, לימוד החסידות, התפילה ברצינות וההתוועדות החסידית. לפעמים, יהודי כזה שחי חיים 'שגרתיים' של חסיד, זקוק לכך שחבר שזה עתה חזר בתשובה, והאש וההתלהבות של החסידות עודן בוערות בו בלהט, יאמר לו באהבה ובכנות: "תקשיב, אתה חסיד כבר שנים ומי אני להעיר לך, אבל אתה צריך לחזור בתשובה!".

זה אני, קלמן8

ישב המשפיע בהתוועדות חסידים ועורר את המשתתפים על החובה לאחוז ב"ביטול", להחזיק מעצמך אפס ולא לייחס לעצמך כוח וחשיבות. "צריך שיהיה מופרך אצלכם", חזר המשפיע ואמר, "להשתמש בכלל במילה "אני" על עצמכם". "אני" זו מילה שמבטאת בצורה הגולמית ביותר את המציאות העצמית, ולכן היא לא מתאימה עבור יהודי חסיד שמבטל את עצמו.

בהתוועדות ישב יהודי פשוט בשם קלמן, והדברים עוררו אותו מאד. מעכשיו והלאה, הוא החליט, לעולם לא אשתמש במילה "אני".

פרנסתו של קלמן הייתה ממכירת עוגות ורקיקים, וכל העיירה סמכה על מעשה ידיו. קלמן היה יהודי כשר וירא שמיים, וכשהוא העיד על כך שהוא זה שאפה את המאפים – אף אחד לא פקפק בכשרותם, ורכשו ממנו את מרכולתו בשמחה.

אלא שאז התעוררה בעיה. יום אחד שאל אותו מישהו מי אפה את המאפים שהוא מציע למכירה, וקלמן סירב להשיב את התשובה הפשוטה: "אני". הבינו האנשים שמישהו אחר אפה את העוגות, ולא רצו לקנות. כך תוך זמן קצר הפסיד קלמן האופה את פרנסתו ומטה לחמו נשבר.

התייעץ קלמן עם אשתו החכמה, והיא נתנה לו עצה. "אל תאמר את המילה "אני", כפי שהחלטת", היא אמרה, "אבל בפעם הבאה שישאלו אותך מי אפה את העוגות, פשוט תצביע על עצמך"... פשוט, וגאוני.

עבר זמן מה, ויום אחד הגיע קלמן לביתו עם חבילות עמוסות במוצרים. הוא נקש על הדלת הנעולה, ממתין שיפתחו לו אותה וייתנו לו להיכנס הביתה. "מי זה?", נשמע הקול מבפנים, וקלמן לא מוציא מילה. רק מצביע על עצמו באצבעו בכל הכוח. "זה אני, קלמן", הוא אמר – אבל בלי מילים. וכך נותר קלמן מחוץ לדלת הסגורה...

ושוב נתנה לו אשתו עצה חכמה. במקום לומר "אני", או להצביע על עצמך – פשוט תאמר את שמך. כשישאלו אותך מי שם או מי אפה את העוגות, תגיד פשוט: "קלמן".

אלא שבדיוק באותו יום, שוטה העיר שגם שמו היה קלמן השתולל ברחובות. וכאשר קלמן האופה הסתובב בין הבתים וקרא בשמו, "קלמן", כדי להציע את המאפים למכירה – אף אחד לא רצה לפתוח...

כשסיפרו למשפיע החסידי על שרשרת הטעויות של קלמן שהתחילה באותה החלטה בהתוועדות לחדול מהשימוש במילה "אני" – הוא קרא לקלמן ואמר לו: "קלמן, קלמן. לומר "אני" – אין שום בעיה. לחשוב על עצמך כ"אני", זו הסכנה!"...

בכל זאת טוב

לסיום, חשוב להדגיש נקודה יסודית.

הגישה החסידית דוגלת בהעצמה והבלטת היוקר של כל מעשה טוב שיהודי עושה, ויהיו מניעיו אשר יהיו. שלא נטעה לחשוב כי ההוראה שהתורה מלמדת אותנו כאן היא לבטל את הערך של מעשים טובים שנעשים מהשפה ולחוץ. חס ושלום. הנקודה היא שאין להסתפק בכך, ושבעבודת השם חשוב וחובה להסתכל על עצמך גם מבפנים.

גם הנחת תפילין שנעשית עבור פרסום בסטטוס או לשימוש בתעמולת בחירות היא הנחת תפילין, והקדוש ברוך הוא בהחלט מכניס אותה לתיקיית המעשים הטובים. גם קריאת "שמע ישראל" באמצע משחק כדורגל או מופע מוזיקלי עושה נחת גדולה לקדוש ברוך הוא. אבל ביחד עם זה, עבודת השם דורשת שינוי אמיתי של מי שאנחנו, לעשות מאמץ עד שבאמת נרגיש את היוקר של קיום מצווה ושתהיה לנו יראת השם אמיתית וכנה.

גם את הנקודה הזו אנחנו לומדים מסיפורו של עשיו:9

אף על פי שהייתה בזה רשעות, מצד הצביעות שבזהח – מכל מקום, כיוון שבפועל לקח אישה כשרה, יש בנישואין אלה כדי לפעול מחילת עוונות...

זהו הטעם שעניין זה נרמז אצל נישואי עשיו ומחלת דווקא, ללמדנו שגם שינוי מעשה כזה מספיק לפעול מחילת עוונות.ט

אנחנו לא אומרים שעשיו לא עשה מעשה טוב, שזה שהוא לקח אישה צדיקה נחשב לו כעבירה. להפך, אנחנו מדגישים שהקדוש ברוך הוא קיבל וייקר את המעשה הזה עד כדי כך שהוא מחל לעשיו על כל עוונותיו, עם כל הבעייתיות שהתלוותה למופע הצביעות הזה.

אלא שיחד עם זאת, אנחנו לא משקרים, ומודעים לכך שמנקודת המבט הפנימית זה רק חיזק את הבעיה, משום שהצעד הזה הגדיל והעצים את הצביעות וההתחזות של עשיו.

זה הסוד של הגישה החסידית: מצד אחד לדעת שהטוב הוא טוב בכל צורה שהוא, ומצד שני לא לתת לו להשכיח מאיתנו את הדברים שכן צריכים תיקון ואת העבודה הפנימית שדורשת התקדמות תמידית.

__________
8. קובץ האח, שנה ראשונה, גיליונות לג-לד.
9. מתוך הערה 14 בשיחה המקורית.
ח. כדלקמן סעיף ד [בשיחה המקורית].
ט. וראה יפה תואר ונזר הקדש לבראשית רבה שם. לקוטי שיחות ח"ל עמוד 166-7.