מדוע אנשים סובלים מחוסר שלווה פנימית ואי-יציבות נפשית? יש לכך סיבות וגורמים שונים שאפשר לטפל בהם, אבל התנאי היסודי להשגת שלווה פנימית הוא להתנהג בהתאם להוראות של הקדוש ברוך הוא – שברא אותנו בצורה שמתאימה לאורח חיים על פי שולחן ערוך.
במענה לשני מכתביה [- מכתבייך. בדרך כלל, הרבי מתייחס לנמען בגוף שלישי], בם כותבת ראשי פרקים מחייה, מצב רוחה, ומצבה בכלל בזמן האחרון [שאינם טובים] וכולי.
והנה, בכלל אין פלא בחוסר של ווה פנימית באיש או אישה הישראלית [יהודי או יהודייה] אם אין הנהגתם היום-יומית מתאימה לטבע הפנימי והעצמי שלהם, זאת אומרת, אם התנהגותם אינה מתאימה למה שנאמר בתורתנו הקדושה ביחס לכל אחד ואחד מבני עמנו: "בנים אתם לה' אלוקיכם".
ומשמעות האמירה הזו היא שאם בנוגע לילד סתם, עליו להתנהג באופן המתאים להוריו, על אחת כמה וכמה ועד לאין קץ [במידה גדולה הרבה יותר], כך הוא בנוגע לבניו של מקום [הקדוש ברוך הוא], בני ובנות ישראל, שעליהם להתנהג באופן המתאים להוראות של אביהם, הקדוש ברוך הוא – שאביהם שבשמים הורם [הורה להם את] דרכם בחיים בתורתו ("תורה" מלשון "הוראה"), הנקראת "תורת חיים", כלומר שהיא מורת הדרך לחיים של יהודים. והלא הוא גם הבוראֶ שְ בָראָם באופן המתאים לחיים אלו, שלכן הפרעה בהנהגה האמורה מביאה הפרעה בשלווה הפנימית וכולי.
מהאמור מובנת גם כן העצה העיקרית לתיקון המצב, והיא שלכל לראש [קודם כל] צריכה את להתנהג מכאן ולהבא באופן המתאים לרצונו של ה' בורא האדם ומנהיגו, כמפורט בשלחן ערוך.
מובן שמשער אני שיש מקשים על הנחה האמורה, מהמציאות שכמה מאלו שאינם מקיימים את המצוות ובכל זה כנראה אין חסר להם מאומה, גם לא בנוגע למנוחת הנפש וכולי, ומכאן לכאורה ששמירת המצוות אינה תנאי הכרחי לשלווה נפשית.
ותירוץ הקושיה גם כן פשוט הוא: א) בסגנון חכמינו - אין אדם יודע מה שבליבו של חברו [אי אפשר לדעת מה אדם אחר באמת חושב ומרגיש], ובפרט אין לדעת מה בליבו של אדם אחר בשטחים [בתחומים] שמכמה טעמים מובנים אין חברו רוצה לגלות אותם להזולת, כמו המצב האישי הרגשי והנפשי, כך שגם אנשים שנראים רגועים ושלווים יכולים לסבול מחוסר שלווה נפשית בלי שיראו זאת עליהם.
ב) בדוגמת חולִי הגוף רחמנא לצלן [ה' ישמור], אשר כשאין החולה מרגיש שחולה הוא – אין זה סימן בריאות, אלא אדרבה, סימן שהחולי כבד עליו. ועל דרך זה ועוד ביתר שאת הוא בנוגע למצב בריאות הנפש, ולכן מי שלא מודע לכך שיש לו בעיה ולכן אינו שומר מצוות, מצבו חמור עוד יותר.
לשאלתה בנוגע לעצה מעשית וכולי, הנה על פי התיאור במכתבה עליה להתחיל לסדר חייה באופן שתתרגל לחיים מסודרים מדי יום ביומו, אשר זה יקל עליה להיכנס למסלול חיים קבוע, משמעת עצמית, מוח ושכל שליט על הלב והרגש, וכולי.
מובן שאין בהנ"ל [באמירה הזו שצריך להכניס סדר בחיים] שלילת הכתוב בתחילת המכתב [ששמירת המצוות היא התנאי למנוחת הנפש], כי אם במסגרת זו עצמה של חיים על פי הוראות התורה, הרי על האדם לעשות בדרך הטבע.
וכנראה אשר מהגורמים העיקריים במצבה הוא הבלי-סדר ובלתי יציבות בחייה בצד החיצוני שלהם, וכתוצאה מזה גם במצב נפשה, הרגשות וכולי.
כיון שלאחרי זמן ארוך של חיים בלתי מסודרים קשה להתרגל לחיים מסודרים ויציבים, מהדרכים להקל המעבר האמור הוא על ידי גורם מבחוץ, כוונתי קבלת משרה וכיוצא בזה, שתדע אשר יש לה התחייבויות כלפי אחרים בעבודה קבועה ושעות קבועות וכולי.
נראה מבין השיטין [בין השורות] שבמכתבה, שמעריכה את המצב שלה שיש לה סיבות נעלמות ורציניות שהן אלה שגורמות לבעיות הנפשיות שלה וכולי. אבל לדעתי הנקודה העיקרית והגורם העיקרי הם שני עניינים הנ"ל: הנהגה על פי התורה, וחיים בסדר מסודר. וכשתתקן (לאט לאט, לפחות) את האמור, ישתפר מצבה במידה הכי חשובה [באופן משמעותי מאד], ואולי גם עד לידי תיקון גמור...
קשה לשער מראש כמה זמן דרוש יהיה לתיקון האמור, אבל ברור הוא לדעתי אשר תלוי זה אך ורק ברצונה והחלטתה תקיפה שעליה ללכת בכיוון האמור, ולאחרי זה למלאות החלטה זו מבלי היסוסים וספיקות וכולי.
ה ויהי רצון שהשם יתברך, המשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית, יאיר דרכה בחיים ויצליח בכל המצטרך לה בגשם וברוח.
איך מתמודדים עם חרדה חברתית?
מכתבי תשובה לאנשים שביקשו מהרבי עזרה ועצה כיצד להתמודד עם חרדה חברתית: ההכרח לעשות צעדים קטנים ובטוחים, וההשפעה הסביבתית שצריכה להיות באופן של עורמה והתחכמות.
כנראה מ כָ ת בֹו [ממה שאתה כותב לי במכתבך], לכל לראש [קודם כל] על הנ"ל [אותו אדם שעליו אתה כותב, צריך] להיות מעורב יותר עם הבריות [להימצא בין אנשים ולהיות מעורב בחברה], שזו תהיה התחלה טובה לכך שיחזור לאיתנו מכבר [למצבו הבריא הקודם].
ואף שבטח, כמאמר חז"ל "כל התחלות קשות", חזרתו להתערב בין הבריות תִקשה בעיניו [תיראה לו קשה], הרי עליו להכריח את עצמו בזה. ובטח ידידיו יעזרו בידו לעשות האמור.
אבל עם זאת, מכיוון שיש לדרוש מהאדם רק מה שהוא מסוגל לבצע לפי כוחו ולא מעבר לכך, מובן שגם בהאמור שעליו לחזור להתערות בחברה – יש לעשות זאת בהתאם למצב שבו הוא נמצא. אין הכוונה שתהיה בזה אתהפכא [מהפך] מקצה אל הקצה, שבבת אחת הוא יחזור ויהיה מעורב עם הבריות שעות רבות בכל יום, כי אם שיתחיל להתרועע ולהתחבר בחזרה עם אנשים צעד אחר צעד, ויתחיל קודם עם אנשים שנמצאים באותם החוגים שיקל עליו להתקשר [להתחבר] עמהם. אבל זאת בכוונה ומטרה שתגדל ההתערבות שלו בחברת אנשים, ועד שירגיש עצמו כרגיל [בצורה נינוחה וטבעית] מבלי התאמצות בדיבורים ובהליכתו עמהם...
ביחד עם האמור, ודבר זה הוא העיקר, על הנ"ל להיות חזק בידיעה [לדעת בביטחון] שמצבו עתה יכול להתתקן [להיות מטופל עד כדי תיקון מושלם] במאה אחוז, אלא שזה לא יקרה בבת אחת כי אם צעד אחר צעד. וכן עליו לדעת שהתיקון מיוסד על הנקודה העיקרית, שהיא עבודת השם יתברך בשמחה ובטוב לבב, שזה מה שיסייע לו לצאת ממצבו הנוכחי ולחזור להיות אדם שמתפקד חברתית בצורה טובה...
וכיון שכת"ר [כבוד תורתו, תואר כבוד תורני שמופנה לנמען המכתב] הביא את שאלתו של אותו אדם, בוודאי לא ירפה ממנו ויתאמץ להחזיר אותו לחברה, וסוף סוף [בסופו של דבר] יודה האברך לכת"ר בעד השתדלותו בזה, אפילו אם לכתחילה [מראש, בתחילת הדרך] הוא לא יביע שביעת רצון מהניסיון לגרום לו לצאת מההסתגרות שלו.
לצערנו הרב, מקרה כזה אינו נדיר בימינו אלה. ובטח שמע [שמעת] גם מהרופאים המטפלים שיש כמה וכמה מקרים דומים למקרה שלו. וכותב אני את זה לא משום "צרת רבים חצי נחמה", כדי להקל עליך בעצם הידיעה שיש עוד אנשים רבים שסובלים מבעיה דומה, שאיני יודע אם זה במקומו כאן [לא בטוח שזה בכלל יפחית מחומרת הבעיה]. אלא כדי להדגיש שמאחר שזו בעיה נפוצה, יש לרופאים ניסיון רב במקצוע זה, וגם מתנהל מחקר אינטנסיבי בנוגע לאופני טיפול וריפוי בזה. ומזה יש להסיק כמה מסקנות מעשיות שיעזרו לך:
המסקנה הראשונה היא שלכן מובן שאין כל מקום להגיד עתידות [לנבא] שהסיכויים להצליח בזה בלתי טובים וכדומה. וגם אם מטילים ספק בהצלחת הטיפול, על כל פנים [לפחות] צריך להוסיף שוברו בצידו [הסתייגות] ולציין שהוא כך רק לפי מצב חכמת [מדע] הרפואה בהווה, בעוד ובשטח האמור הרי כנ"ל, המחקר הוא אינטנסיבי ביותר, כיו ון שרבים זקוקים לזה, ולכן סביר להניח שאיכות הטיפול וסיכויי ההצלחה שלו רק ילכו ויעלו.
כָוכוונה שנייה בתְבי את האמור שזו בעיה נפוצה: שלכן כדאי לעמוד בקישור [בקשר] עם אותם אנשים המתעסקים במחקר זה או הקרובים אליהם, ולשאלם מזמן לזמן [מדי פעם] מה נתחדש בשטח זה. וההדגשה היא על אותם המתעסקים במחקר האמור ולא לרופאים המטפלים בתחום. כי עד שמגיעות תוצאות המחקר לרופאים המטפלים עובר זמן רב ביותר, כי וון שהרופאים המטפלים שומעים על דבר זה ממכתבי עתים [כתבי עת] בשטח הרפואה, ועד לפרסום של המחקרים בכתבי העת הרפואיים המקצועיים לוקח הרבה זמן משום שהמאמרים מודפסים שם בדו"חים [מאמרים, מחקרים ודו"חות] ארוכים שדורשים הכנות ארוכות וממושכות עד לפרסום, ובכלל המאמרים מתפרסמים רק לאחרי שהתרופה היא בדוקה ומנוסה משך זמן ארוך.
ובינתיים יש מה לעשות כדי לשפר את מצבו של הבן. במקרים דומים ראו תוצאות טובות כשמוציאים את הזקוק לרפואה מד' אמות [המרחב האישי הסגור] שלו, על ידי בקשת השתתפותו לסייע בפעולה ובמוסד חינוכי וכיוצא בזה, וזאת כשמציגים לו את ההצעה להשתתף בפעילות לא כדי לעזור לעצמו אלא להיפך, בתור בקשת טובה ממנו.
כי ברובא דרובא [ברוב מוחלט של המקרים], כשמבקשים אותם לצאת ולהשתתף בפעילות הם משיבים בשלילה, כיוון שהרושם אצלם הוא שהכוונה בזה היא לעשות להם טובה או לרפאותם על ידי המעורבות החברתית שלהם. מה שאין כן [אך זה לא כך] כשהגישה היא הפוכה, שמוסד פלוני או פעולה פלונית זקוקים לעזרת המדובר [אותו אדם] והשתתפותו וכו' ואי אפשר בלאו הכי [בלעדיו]. שכאשר מציגים כך את הדברים, לפעמים קרובות נשמעים הם לתת את עזרתם, ובמילא לאט לאט נעשים מעורבים יותר עם הבריות. אלא שכנ"ל, כפי שכתבתי קודם, שהדיבור צריך להיות באופן שלא לעורר חשד מצידו שיש כאן עורמה [התחכמות] בשביל להוציאו ממסגרת שלו אלא שבאמת זקוקים לו ומעוניינים בחברתו.
(אגרות קודש, כרך כד, אגרת ט'קעח) (אגרות קודש, כרך יט, אגרת ז'שע) (אגרות קודש, כרך כו, אגרת ט'תקעז)