הרה״ק רבי ישכר דוב מבעלזא יז״ע – יֹו״ד כ שֹו״ב חן
פעם אחת שבת הרה״ק רבי יהושע מבעלזא זי״ע בעיר ראזוואדוב אצל הרה״ק מראזוואדוב זי״ע, והיה זה בעת גמר השידוך בין אחד מנכדיו עם בתו של הרה״ק מפלאנטש זי״ע בנו של הרה״ק מראזוואדוב, והגיע הרה״ק מבעלזא לעיר ראזוואדוב לרגל קישור החיתון ונשאר שם על שבת קודש. אכן אחר זמן מה נפטרה ל״ע בתו הכלה של הרה״ק מפלאנטש בעודה ילדה קטנה זמן רב לפני המועד המיועד לחתונה. כעבור שנים רבות התבטא פעם בנו כ״ק מרן רבינו הזקן זי״ע על כך, כי השידוך הזו לא נעשה אלא בכדי שיתהוה קשר בין שני צדיקים אלו, כי מאז אותה שבת שהיו ביחד נתקשרו יחד בקשר אמיץ.
כ״ק רבינו הזקן היה אז אברך צעיר כבן חמש עשרה שנים, ובמשך כל אותה ביקור הלך אחר הרה״ק מבעלזא, וכמעט לא הרפה מלעקוב אחריו במשך השבת כולה. בליל שב״ק לפני שנכנס הרה״ק מבעלזא לעריכת השולחן, פנה אל רבינו הזקן ואמר לו: 'מ'וועט דיך שטופן ביים טיש, וועסטו קומען מיט מיר, וועט מען דיך נישט שטופן' (הרי ידחפו אותך אצל השולחן, ובכן תבא עמי, וכך לא ידחפו אותך). התלוה אליו רבינו הזקן בדרכו אל ה'טיש', ויהי בכניסתו לביהמ״ד אמר הרה״ק מבעלזא אל העומדים בפתח: 'לאזט פלאץ פאר דעם זקן' (הניחו מקום לזה הזקן), והתכווין על רבינו הזקן אע״פ שהיה אז אברך צעיר. כמובן שמיד התפנה מקום, ונכנס רבינו הזקן עמו בנחת, הסתובב הרה״ק מבעלזא ואמר לרבינו הזקן בפשטות: 'איך האב דיר געזאגט, אז דו וועסט קומען מיט מיר וועט מען דיך נישט שטופן...' (הרי אמרתי לך כי אם תבא עמי לא ידחפו אותך...). ולפלא כי כינה אותו 'דעם זקן', ואכן רבינו הזקן האריך ימים הרבה, ולפני המלחמה היה נחשב לזקן אדמו״רי גאליציע. וגם כינויו בפי החסידים היה תמיד 'דער אלטער רָב' (רבינו הזקן), [להבחין בינו לבין בנו כ״ק רבינו זי״ע, אשר נתמנה בחייו להיות הרב בסטיטשין (כשרבינו הזקן עבר לגור בעיר טארנא) ואותו היו מכנים 'דער יונגער רב' (הרב הצעיר).]
אחר אותה שבת התבטא הרה״ק מראזוואדוב לבניו הק', כי הוא מקנא את 'מדת ההשתוות' של הרה״ק מבעלזא, שאין הכבוד תופס מקום אצלו בכלל [כמ״ש בחובת הלבבות (שער יחוד המעשה פ״ה) ששוה אצלו השבח והגנאי], כי אמר שהבחין בו שאין אצלו שום נפקא מינה אם הוא בין אלף עצים, או בין אלף חסידים. והוסיף ואמר: 'פארצייטישע רבי'ס האבן זיך געברענט די הענט אויף דעם, און ער האט עס אזוי...' (צדיקים הקדמונים היו שורפים את ידיהם בסיגופים להשיג מדריגה זו, והוא יש לו את זה כך בניקל...).
במשך אותה שבת נעשה רבינו הזקן מאוד בידידות עם בנו של הרה״ק מבעלזא ה״ה הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זי״ע, שהיה בערך בן גילו, ודברו ביניהם הרבה שיחות בענייני חסידות, ומאז נעשה ידידות ביניהם שנמשך כל השנים.
בשנות המלחמה העולמית הראשונה כאשר שהה כ״ק מרן רבינו זי״ע בגלות ב'פעסט' אשר במדינת אונגארן, נסע במיוחד לבקר בהיכלו של הרה״ק מהרי״ד מבעלזא [כנראה בעת שהיה ב'מונקאטש'], וקיבלו הרה״ק מבעלזא בידידות רב. ולפני בואו של רבינו ישב הרה״ק מבעלזא כאשר ידיו הק' עטופות באיזה בגד, אכן כאשר נכנס רבינו פתח הרה״ק את קישורי הבגד, ואמר: 'צו אייך קען איך געבן שלום אָפן מיט די האנט, איך קען נישט ליידן ווי די אונגארישע חסידים קושן מיר די האנט...' (אליכם יכול אני לתת שלום עם היד גלויה, אינני יכול לסבול את החסידים בני אונגארן שמנשקים את ידי...). אחר כך שוחח הרה״ק שיחה נעימה עם רבינו, ובתוך הדברים אף אמר לו: 'דו ענדלסט דעם טאטן' (דומה הנך לאביך – רביה״ז), שהרי הרה״ק מבעלזא הכיר היטב את כ״ק רבינו הזקן כאמור, והיה בידידות עמו.
זקני הרה״ח ר' נטע שארף ז״ל היה ממשפחת חסידי באבוב, אבל בילדותו למד אצל מלמד שהיה חסיד בעלזא, והלה קירבו לחסידות בעלזא, עד שנהיה חסיד נלהב של הרה״ק מהרי״ד מבעלזא והיה נוסע אליו בקביעות בכל שנה לראש השנה ולחג השבועות. ולאחר פטירתו המשיך אצל בנו כ״ק הרה״ק מהר״א זי״ע, [ועם זאת היה ממשיך לנסוע בקביעות גם אל הרה״ק ה'קדושת ציון' מבאבוב זי״ע הי״ד]. וסיפר זקני: שנה אחת בראש השנה היה ציבור גדול מאד אצל הרה״ק מהרי״ד מבעלזא, ובעת התפלות עמדו כולם צפופים בדוחק רב, אכן לפני תקיעת שופר התרבה הדוחק ביותר. וכאשר עמד הרה״ק מבעלזא לפני התקיעות, אמר אל החסידים: 'שטופט אייך נישט! שטופט אייך נישט! ברוך ה' אונזערע תקיעת שופר וועט מען היינט הערן פון איין עק וועלט ביז די אנדערע' (אל תדחפו! אל תדחפו! ברוך ה' את תקיעת השופר שלנו ישמעו היום מקצה העולם ועד קצהו).
כאשר היה הרה״ק מהרי״ד מבעלזא ב'האלאשיץ' (אחר המלחמה העולמית הראשונה) היה זקני עדיין בחור, ואז נסע גם לקראת חג הפסח לשהות בצלו של הרה״ק מבעלזא. והנה הרה״ק מבעלזא היה נוהג לומר 'פשעטיל' (פלפול) בשעת שריפת החמץ בערב פסח בעודו עומד אצל האש, וירא זקני כי הרבי מתחיל לומר תורה והוא אינו יכול לשמוע דבר, הלך ונדחף בין העומדים עד שהגיע ממש סמוך אל הרה״ק מבעלזא, ונעמד שם כמעט בינו לבין האש, ושמע את כל הפלפול בענין בדיקה וביטול חמץ. כאשר ראה הרה״ק מבעלזא את זקני שנדחף כ״כ סמוך לאש, הרים בידיו הק' את ה'גארטיל' שלו והצליף בו קלות (ער האט אים געגעבן א 'שמיץ' מיט'ן גארטל), והיה זקני מחשיב זאת כל ימיו לזכיה גדולה. אחר כך במשך כל היו״ט שלח הרה״ק מבעלזא שיריים מיוחד אל הבחורים של עיר ביאלע-ביליץ, באמרו שיתנו אל ה'ביאלער בחורים' שזקני היה אחד מהם (שאביו גר בעיר ביאלע-ביליץ), וכנראה משום שרצה לפייסו על מה שהקפיד עליו.