הופעת אורו של משיח מתוך הפיכת סדום

וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה:

א. תפלת אברהם על סדום נענתה בהצלת נשמת משיח

'כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו'

'וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה' וגו', הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע, אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם וגו'' (יח, כב-כד).

שנינו בגמרא (ברכות ו:) אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו'. ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום, דכתיב (יט, כז) 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם', ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר (תהלים קו, ל) 'ויעמוד פינחס ויפלל'. עד כאן לשונם ז"ל. ופרש"י ז"ל: 'אלקי אברהם - שקבע מקום לתפלתו'. 'בעזרו - כדרך שהיה עוזר לאברהם'.

ביאור כוונתם ז"ל הוא, כי כשם שמצינו אצל אברהם אבינו שקבע מקום לתפלתו, כדכתיב 'וישכם אברהם בבוקר' וגו', ובכך זכה לעזר אלוקי, כמו כן כל ההולך בעקבותיו וקובע מקום לתפלתו, זוכה גם הוא שאלקי אברהם יהא בעזרו, כדרך שהיה בעזרת אבותינו.

לכאורה לא נענה אברהם בתפלתו על סדום

אמנם מה שהביאו ז"ל סמיכות להורות כי הקובע מקום לתפלתו יזכה לעזר וסיוע עליון כדרך שהיה עוזר לאברהם מן הפסוק הנזכר המכוון לאותה תפילה שהתפלל אברהם אבינו על הצלת סדום - לכאורה נפלא מלהבין. כי הלא בפשטות נראה שלא נענה אברהם אבינו בתפילה זו, ולא הצליח בתפלתו להציל את הערים האל מהפיכה והשחתה. ומעתה ייפלא איך נלמד מכאן דוקא ש'כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו', וצריך ביאור.

לפי האמת נענה יותר ממה שביקש

אך ישוב הדבר הוא, כי אם אמנם כן הוא לפי פשטות הדברים שלא נתקבלה תפלתו של אברהם אבינו בענין הפיכת סדום ועמורה, ולכאורה משמע שלא פעל כלום בכל השתדלותו ובקשותיו. אך לאמיתו של דבר נענה הוא עוד יותר ממה שביקש עליו, כי הקב"ה קיבל את תפלתו לענין נעלה ונשגב ביותר ממה שעלה על דעתו כלל להתפלל, ולא חזרה תפלתו ריקם חלילה.

'מצאתי דוד עבדי - בסדום'

והענין, כי אם אכן לא נענה אברהם בתפלתו להציל את אנשי סדום עצמם, הרעים והחטאים לה' מאוד, אמנם זאת כן פעל בתפלתו - להציל את לוט בן אחיו, שניצל אך ורק בזכותו של אותו צדיק (רש"י יט, יז). ובלוט הלא היתה גנוזה נשמת משיח בן דוד, שיצא מרות המואביה. ונמצא, שבהצלתו של לוט באותה שעה מתוך ההפיכה, יצאה עמו נשמתו של בן דוד גואלנו שהיתה חבויה וטמונה שם בגלות. וכמו שדרשו ז"ל על הפסוק (תהלים פט, כא; בר"ר נ, י) 'מצאתי דוד עבדי', 'היכן מצאתי אותו - בסדום'. נמצא אפוא, שזכות תפלתו של אותו זקן פעלה את ענין ביאת משיח והחשת פדות נפשנו.

'סדם' - ס"מ הסובב את האות דל"ת

[ועובדא זו שנשמתו של דוד המלך היתה שבויה בתוך הקליפות בין חומות העיר סדום, נרמזה בתיבת 'סדם' גופא. שכן 'סדם' הוא אותיות 'ס-מ', שמו של שורש הסטרא אחרא, הסובבות את אות ד' - הרומזת ל'דוד' מלך ישראל. כמו כן האות דל"ת מורה על 'דלת', הרומז למדת המלכות, מדתו של דוד המלך ע"ה, שהיא הדלת והפתח לתחום הקדושה כנודע. והס"מ השתדל למנוע לפתוח את פתח הקדושה. והיינו דכתיב כאן בפרשה כמה פעמים לשון דלת ופתח, כמו 'ויצא אליהם לוט הפתחה, והדלת סגר אחריו' (פסוק ו), 'ויגשו לשבור הדלת' (פסוק ט), 'ואת הדלת סגרו' (פסוק י). לרמז על שסביב הדלת הזה רשעים יתהלכון, בהתנגדותם העזה לעומת פתח הקדושה].

על כל פנים למדנו מזאת, כי מה שלא נענה אברהם אבינו בתפלתו על אנשי סדום, ונראה הדבר כאילו היתה כל השתדלותו להצילם לריק ולבטלה ח"ו, הנה אדרבה, בבקשתו זאת פעל עוד יותר ממה שהתחנן הוא עצמו, כי בכך זכה להוציא את נשמת משיח בן דוד שהיתה גנוזה אצל לוט מגלות.

'ויזכור אלקים את אברהם - וישלח את לוט מתוך ההפיכה'

וכל דברינו אלה פירשם הכתוב כאן להדיא, והוא מה שנאמר (יט, כז-כט), 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם. וישקף על פני סדום ועמורה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן. ויהי בשחת אלקים את ערי הככר, ויזכור אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפיכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט'.

כלומר, כי כאשר השכים אברהם בבוקר והלך אל המקום אשר עמד שם להתפלל על אנשי סדום, ראה לכאורה כי לא נענה בתפלתו זאת, שהרי בניגוד למה שהתחנן אל הקב"ה ביום אתמול שלא ישחית את הערים האלה, הנה למעשה 'עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן', הרי שלא נתקבלה תפלתו למעלה.

אמנם על כך מסיק הכתוב, 'ויהי בשחת אלקים את ערי הככר, ויזכור אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפיכה', כלומר, כי אם לא נתקבלה תפלתו של אברהם אבינו לגבי הערים עצמם, כי הושחתו בגפרית ואש מן השמים, הנה על דבר אחר - חשוב ביותר לאין ערוך - אכן נזכר אברהם אבינו, במה ש'וישלח את לוט מתוך ההפיכה', אשר בכך ניצלה נשמתו של מלך המשיח, שהיתה שבויה וחבויה באותן הערים אשר ישב בהן לוט.

אשר 'עמד' שם - נוטריקון 'מצאתי דוד עבדי'

ורמז יש לדבר בלשון הפסוק 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם', שכן תיבת 'עמד' נוטריקון 'מ'צאתי ד'וד ע'בדי'. כלומר ש'עמידתו' זאת בתפילה לפני השומע כל פה, פעלה למצוא ולהציל את נשמת משיח בן דוד, ולהוציאה מתוך ההפיכה.

'כקיטור הכבשן' - רמז ל'כבשי דרחמנא'

עוד יש לרמז במה שנאמר כאן בכתוב 'והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן', על פי מה שביארו בזוה"ק (ח"ג רנב: בפסוק (שמות יט, יח) 'ויעל עשנו כעשן הכבשן') את תיבת 'כבשן', שהיא מרמזת על ענין 'כבשי דרחמנא', עיי"ש. והכי נמי יש לפרש בדידן, כי מה שעלה קיטור הארץ כקיטור 'הכבשן' דייקא, רומז על שנתגלה כאן 'כבשי דרחמנא'. והיינו שבתוך כל ההפכה הזו, נצנצה נשמה קדושה ועמוקה שלא היתה נכרת וגלויה שם כלל, ודוקא בכוחו של אותו זקן יצתה היא מאפילה לאורה.

כמו כן עצם הדבר מה שלא נענה אברהם בתפלתו להצלת אנשי סדום, ולעומת כן פעל להוציא את נשמת משיח בן דוד, הוא מ'כבשי דרחמנא', ממפעלות התמים דעים, אשר גבהו מבינת אנוש ואין חקר לתבונתו.

הופעת נשמת משיח בדרך סוד והסתר

ואכן כל עצם הופעת נשמה קדושה הלזו נעשתה באופן של סוד ו'כבשי דרחמנא'. כי הרי מיד אחר כן הלך לוט אל המערה (פסוק ל'), שהוא מקום נסתר ביותר, בבחינת כבשי דרחמנא. וכל העובדא של הוצאת שני האומות ע"י הוא ושתי בנותיו, נעשתה בלא ידיעתו, כי לא ידע כלל בשכבה ובקומה (פסוק לג). הרי שבאותה שעה עסק השי"ת באופן של 'כבשי דרחמנא' להוציא את נשמת משיח.

סיכום ותמצית: חז"ל למדו 'כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו' מתפלת אברהם על סדום, אף שלכאורה לא נענה בה. אך באמת נענה יותר ממה שביקש - בהצלת לוט, שבו היתה גנוזה נשמת משיח בן דוד, 'מצאתי דוד עבדי - בסדום'. 'ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה'. וכל זה נעשה בדרך סוד, בבחינת 'כבשי דרחמנא' - 'כקיטור הכבשן'.

ב. 'כל הקובע מקום לתפלתו' - שום תפלה אינה חוזרת ריקם

תפלתו של אברהם אבינו היא לימוד לכל איש ישראל

והנה כל מה שהתרחש עם אברהם אבינו - בתפלתו על אנשי סדום, ובקיבול התפילה דוקא על נשמת משיח שלא עלתה על דעתו כלל - לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי יסוד גדול הוא בעבודה, ששום תפלה של איש ישראל אינה חוזרת ריקם מלפניו, ואף אם האדם אינו רואה כן בעיניו, עליו להאמין ולבטוח בבוראו יתברך כי כן הדבר.

תפלה שלא נענתה - נגנזת לעת הצורך

כי כאשר האדם מתפלל ומבקש איזה דבר מאת הבורא יתברך, אזי גם אם לפי ראות עיניו לא נענה הוא בתפלתו, עד שמדמה בנפשו שכאילו לא פעל כלום בכל תפילותיו ובקשותיו, עליו לידע נאמנה שבוודאי שמע השי"ת את קול תפלתו והיא עלתה לרצון לפני אדון הכל. ואם אכן לא נענה על אותה תחינה ובקשה פרטית שהפיל לפני השי"ת, האמת היא שתפלתו נתקבלה למעלה, ואם אמנם לא נתקבלה היא כלפי אותו דבר שביקש עתה, הרי זה מפני שהטמין אותה השי"ת לעת אחרת בעת שיצטרך לישועה גדולה ורבה מזו, שיתכן שגם המבקש עצמו לא יתוודע מזה כלל, ובעת ההיא יפתח השי"ת את אוצרו הטוב שבו גנוזה את אותה תפלה ובקשה, ובכוחה הגדול תפעול גדולות ונצורות מה שלא עלתה כלל על דעתו של המתפלל.

אין להתייאש כשאין רואים מענה לתפלה

ומעתה אל לו לאדם להתרשל ולהתייאש אחר שרואה שנמנעו ממנו בקשותיו ולא נענה בתפלתו, אלא עליו להאמין בה' ולבטוח בו שהוא שומע קול שועת עתירה ומאזין לקול תפלת עמו ישראל ברחמיו, ובוודאי נתקבלה היא בשמים. וכדרך שאברהם אבינו, ה'ראש למאמינים' (פס"ז שה"ש ד, ח), בכל מה שהתפלל והתחנן לפני קונו על הצלת סדום ועמורה ולא נענה בתפלתו, האמין בה', ולבסוף ענוהו מן השמים בישועה רבתי יותר ממנה.

המשכת הישועה ע"י רבות האמונה

יתרה מזו, כי יתכן הדבר שעצם הטעם לכך שאין האדם רואה מיד את קיבול תפלתו הוא מפני שבאמת צריך הוא לישועה גדולה מזו, אך כדי להמשיך אותה נדרשת על כך אמונה רבה מן המקבל, וכפי גודל האמונה כך היא מדרגת הישועה. ולפיכך סובבת ההנהגה העליונה שלא יכיר מיד איך תפלתו מתקבלת למעלה, וממילא יצטרך להרבות האמונה והבטחון באלקי עולם, ושוב עי"ז דוקא תימשך אליו אותה הישועה שבאמת הוא זקוק אליה.

'קביעות מקום' - קביעות בתפלה בלי הפסק

ויסוד גדול ונפלא זה הוא שלימדונו רבותינו ז"ל במאמרם הנזכר 'כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו', ודבריהם ז"ל כדרבונות להורות על מעלת התפלה גם בשעה שאין רואים שנענים בה.

ונאמר, ש'קביעות מקום לתפילה' שאמרו כאן, אין פירושה רק לקביעות מקום גשמי, כלומר שהוא מתפלל בכל יום בקביעות במקום ההוא, אלא עומק הכוונה ב'קביעות מקום לתפילה' הוא, שהאיש הלזה הנו 'קובע' בתפלתו, והיינו שהוא מתפלל תמיד להשי"ת בכל עת ובכל שעה באופן קבוע, בלי הפסק כלל. ואפילו בשעה שאינו נענה בתפלתו, לא מונע את עצמו מלהתפלל עוד ועוד, ואינו מרפה כלל מעבודת התפילה, וכענין שאמרו ז"ל (ברכות לב:) 'אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה''.

הנה על זה אמרו ז"ל, שאדם הלזה שקובע מקום לתפלתו, יום אחר יום בלי התפעלות והשתנות מכך שאינו רואה בה סימן ברכה, אזי 'אלקי אברהם בעזרו'. כלומר, שאותו אלוקי שהיה בעזרו של אברהם אבינו בשעה שלכאורה לא נענה הוא בתפלתו, הוא גם בעזרתו של האיש ההוא הקבוע תמיד בתפלה. וכשם שלבסוף נתקבלה ופעלה תפלת אברהם אבינו לדבר רב ונשגב יותר ממה שביקש, כמו כן גם האיש הלזה בוודאי יענה בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו, אם בעולם הזה או בעולם העליון, וגם המתפלל עצמו לאו דוקא שידע מזה לעולם, הכל כפי שיקבע חכמתו ית' העליונה הנעלם מכל רעיון. אמנם דבר זה ברור, שתפלתו לא תחזור ריקם, ותעשה פירות באיזה אופן שהוא.

'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם' - בבחינת 'יחזור ויתפלל'

ומעתה, שפיר למדו כן חז"ל דייקא מן הפסוק הנזכר 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם', שכן משמעות הכתוב היא, שאברהם אבינו חזר שוב בבוקר השכם לעמוד ולהתפלל באותו מקום שעמד והתפלל שם ביום אתמול. ועל אף שראה שהשחית אלקים את כל ערי הככר ועלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, והיינו שלא נענה בתפלתו, בכל זאת לא התפעל מזה, אלא חזר והתפלל, 'חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'', והנה בפסוק זה עצמו - אל המקום אשר עמד שם - נרמז מה שלפי האמת בבחינת 'כבשי דרחמנא' אכן נענה בתפלתו והיה אלוקיו בעזרו, שיצא מזה נשמת דוד שהיה גנוז בסדום. ומעתה, היטב יש ללמוד מכאן כי 'כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו'.

סיכום ותמצית: שום תפלה אינה חוזרת ריקם, ואף כשאינו נענה - נגנזת היא לעת שיצטרך לישועה גדולה ממנה. ולכן אין להתייאש, אלא להוסיף אמונה ובטחון, ולפי האמונה כך הישועה. 'קביעות מקום לתפלה' - להיות קבוע בתפלה בלי הפסק, כאברהם שחזר והתפלל 'אל המקום אשר עמד שם', אף שראה שלא נענה.

ג. 'אולי יש חמשים צדיקים' - נקודת צדיק שבבחינת שער החמשים

נבוא להרחיב קצת את הדיבור בענין גילוי אורו של מלך המשיח שנפעל ע"י תפלתו של אברהם אבינו על אנשי סדום.

גילוי נקודת צדיק אף באנשי סדום

הנה עומק הענין במה שהשתדל אברהם אבינו ללמד זכות אפילו על אנשי סדום הוא, כי ביקש בכך לעורר את בחינת 'ועמך כולם צדיקים' (ישעיה ס, כא), שעליה אמרו חז"ל (סנהדרין צ.) 'כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ'. ואברהם אבינו השתדל לגלות את נקודת צדיק גם באנשי סדום, ולדון אף אותם לכף זכות, [שלמעשה שבו הם ונתגלגלו אחר כך בנשמות דור גלות מצרים, כנודע מהאריז"ל (שעה"כ פסח א')], ובכך לבטל את הדין הקשה שנגזר עליהם ליהפך.

עולם הבא הוא בחינת 'שער החמשים'

ולפיכך פתח אברהם אבינו את תפלתו לומר 'אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה' (יח, כד). כי נודע ש'עולם הבא' - ששם מתגלה נקודת צדיק הגנוזה בכל איש ישראל - הוא בבחינת שער החמשים, שכן 'שית אלפי שנין הוי עלמא, וחד חרוב' (שם צז.), והאלף השמיני הבא אחר אלף השביעי, הוא עולם הבא [ונרמז בתיבת 'הבא' העולה כמנין שמונה]. והרי מספר מ"ט הוא ז' פעמים ז', ומדת 'חמשים' מורה על מדרגת שמיני שלאחריו. נמצא שעולם הבא - שהוא אחר העולם הזה - הוא בבחי' שער החמשים. ועל כן כדי לעורר את מדרגת עולם הבא, ביקש אברהם אבינו בתפלתו 'אולי יש חמשים צדיקים', כלומר נקודת צדיק שבבחי' שער החמשים.

האות נ' - נקודת צדיק היורדת עד למטה

והנה נקודת צדיק זו, בחינת שער הנ', עם רוב עמקות גדלותה למעלה, היא יורדת ומתפשטת עד למטה מטה, וביכולתה לרדת למקומות נמוכים ביותר. כענין המבואר בחז"ל (ברכות ד:) שהאות נ' מורה על נפילה, כדכתיב (עמוס ה, ב) 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל', המורה על כח ירידתה של אות זו עד תחתית המדרגות. כי היא נמצאת בכל מקום, גם באלו שיורדים עד לתהום, כטעם 'ועמך כולם צדיקים'.

רגל הקו"ף - בצורת נו"ן פשוטה

וירידה זו של האות נ' נרמזת ברגל השמאלית של האות קו"ף, היורדת למטה מכל שאר כ"ב האותיות, שעליה נאמר (משלי ה, ה) 'רגליה יורדות מות', שהיא רגל ההוד - שבקו השמאל - שנפגמה בענין 'ויגע בכף ירכו' (להלן לב, כו; זוה"ק ח"ג רמג.), ונמשכה למטה להיותה רגל הקו"ף. שכן רגל זו היא בצורת ן' פשוטה, והרי זה מורה על ירידת האות נ' עד עמקי המדרגות. אמנם סוף סוף גם האות ק' היא אות מאותיות התורה, והיינו שבשורשה היא קדושה. כמו כן היא עצמה מורה על ק'דוש (שבת קד.). והיינו כאמור, שהיא מדרגת שער החמשים, נקודת צדיק קדושה, הנמשכת ויורדת עד למטה.

'מי העיר ממזרח צדק' - תיקון רגל הקו"ף

ואברהם אבינו השתדל כל ימיו על תיקון רגל הקו"ף, והיינו להעלות את בחינת 'נפילה' של הנ' - הרמוזה ברגל הק', עד לשורשה הרמה למעלה. ויש לומר, שעל כך נאמר עליו (ישעיה מא, ב; בר"ר ב, ג, ראה שבת קנו:) 'מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו', שכן 'צדק' הוא אותיות 'צד ק', מרמז על צד שמאל של האות ק'. ואברהם אבינו השתדל לתקן את מדת 'צדק'א. וזהו שאמר הכתוב 'מי העיר ממזרח צדק', והיינו שהשתדל שיאיר אור השמש - העולה ממזרח - לבחינת 'צדק', ובזה תומתק רגל הקו"ף שנמשכה למטה, ותקום מנפילתה. וזה כדרך שאחר 'ויגע בכף ירכו' נאמר (פסוק לב) 'ויזרח לו השמש'. ופרש"י (ע"פ בר"ר עח, ה): 'לרפאות את צלעתו'.

'חמשים צדיקים' - העלאת ה'נפילה' ל'שער החמשים'

והנה בענין זה התפלל אברהם אבינו גם כאן ואמר 'אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר', ונתכוון לומר, שאם אכן יש בתוך העיר אות נ' - המורה על נפילה, יש להעלותה לשורשה הגבוה בבחינת שער החמשים, ובכח זה נוכל לתקן ולקרב אף רחוקים אלו כאנשי סדום, ולגלות בהם ענין 'ועמך כולם צדיקים'ב.

'אולי יש' - כמנין 'משיח' חסר אחד

ויש לרמז הדבר במה שביקש אברהם 'אולי יש חמשים צדיקים', שכן 'אולי יש' עולה כמנין א' פחות ממספר 'משיח', כלומר, שהשתדל לגלות את מדרגת 'משיח' - נקודת צדיק - שבהם, וזה ע"י הוספת הכולל, להיותו עולה כמנין משיח ממש. אך למעשה לא עלה הדבר בידו, כי לא הגיע עדיין זמן התיקון לפגמם של אנשי סדום, עד כי יבוא שילה, ואז לא נצטרך עוד הכולל להשלימו.

סיכום ותמצית: אברהם ביקש לגלות באנשי סדום את נקודת הצדיק, 'ועמך כולם צדיקים', שהיא בבחינת שער החמשים - עולם הבא. נקודה זו יורדת עד למטה, כאות נ' המורה על נפילה, ורגל הקו"ף רומזת לירידתה. אברהם השתדל לתקן את מדת 'צדק' ולהעלות הנפילה לשורשה. 'אולי יש' - כמנין 'משיח' חסר אחד, כי לא הגיע עדיין זמן התיקון.

ד. דוד ושלמה בגילוי נקודת משיח - 'כל הנשמה' ו'ישקני מנשיקות'

'כל הנשמה תהלל י-ה' - נקודת משיח שבתוך כל איש ישראל

והנה דוד המלך, נשמת משיח שניצולה מתוך העיר סדום, רמז את נקודת צדיק זו בסוף ספרו, שכן בסיום ספר תהלים פגע דוד המלך בנקודת משיח, ואשר הוא ידון את כל האדם לכף זכות, ויעלה ויגביה את כל איש מישראל למדרגת שער החמשים.

וזהו שסיים את ספר התהלים בפסוק 'כל הנשמה תהלל י-ה'. כי 'י-ה' מרמז על האות נ', שכן י' פעמים ה' עולה כמספר נ'. ועל כך אמר 'כל הנשמה תהלל י-ה', כלומר, שבסוף יומיא יבוא משיח, והוא יגלה את נשמת רוח חיים וחלק אלוק ממעל שבתוך כל איש ישראל, נקודת שער החמשים, אשר מצדה נחשב כל אחד לצדיק ואיש נשמה.

'ישקני מנשיקות פיהו' בפתיחת שיר השירים - כהמשך לסיום ספר תהלים

ושלמה בנו של דוד ביקש גם הוא להמשיך את עבודת דוד אביו, ולגלות ביתר שאת את נקודת משיח, בחינת 'ועמך כולם צדיקים', אליה רמז דוד בפסוק 'כל הנשמה תהלל י-ה'. ולפיכך פתח שלמה את מגלת שיר השירים בפסוק (שה"ש א, ב) 'ישקני מנשיקות פיהו' וגו'. ועומק 'נשיקות' אלו מתפרש על ענין 'מיתת נשיקה', המורה על התגלות נקודת צדיק.

[גם על דרך הרמז נרמז בפסוק זה ענין נשיקין, כי 'תהלל' בגימ' 'נשיקה'. כמו כן שאר התיבות 'כל הנשמה - י-ה' עולות כמנין 'נשיקה', כזה: 'נשק' - 'י-ה'].

'תשב אנוש עד דכא' - התעוררות נקודת התשובה בשעת ההסתלקות

דהנה, קודם הסתלקות האדם צריך שתתעורר בו אותה נקודת צדיק שבקרבו, חלק ה'משיח' שבו, אשר על ידו יוכל לבוא ולקבל חלקו לעולם הבא. ועל זה נאמר (תהלים צ, ג) 'תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם', ופירשוהו חז"ל (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) 'עד דכא' - עד דיכדוכה של נפש. כלומר שעד שעת מיתה אפשר עדיין לשוב בתשובה, ובאותה שעה צריך שתתעורר באדם לכל הפחות איזו נקודה של תשובה, שהיא התגלות נקודת משיח שבכל אחד ואחדג.

ומעתה, אחר שהתחיל דוד המלך לגלות את חלק 'משיח' זה, נקודת הצדיק שבכל איש ישראל, באמרו 'כל הנשמה תהלל י-ה', ביקש גם שלמה המלך לישב על כסא ה', ולדון את כל אדם לכף זכות, בבחינת 'ועמך כולם צדיקים'. ועי"ז אמר 'ישקני מנשיקות פיהו', כלומר, שיופשעו להתגלות מדרגת 'נשיקין' אלו בשעת ההסתלקות, שהיא התגלות נקודת משיח.

נשיאת בת פרעה - כענין נפילת הנו"ן

ובהשתדלותו זאת של שלמה לגלות את נקודת צדיק, בחינת שער החמשים, נשא הוא את בת פרעה, והרי זה כענין נפילת הנ' הנ"ל. וכענין דאמרינן בגמרא (סנהדרין צח.) משיח יתיב אפתחא דרומי, המורה גם כן על הימצאותה של נקודת משיח במקומות הירודים ביותר.

'נעץ קנה בים' - נפילה במקום עלייה

אמנם למעשה לא הצליח שלמה בכך, ועל זה אמרו חז"ל (שבת נו:) 'בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי'. 'קנה' זה שנעץ גבריאל [בגימ' 'רומי'] הוא כענין דכתיב (תהלים סח, לא) 'גער חית קנה', הנאמר על אדום (פסחים קיח:). והיינו, שלא עלה הדבר ביד שלמה לתקן בשלימות את שער החמשים, ועל כן לא גרם לו הדבר אלא נפילה - הנמשכת גם כן מהאות נ'.

התיקון לעתיד לבוא 'ראשון לציון הנה הינם'

ובזוהר הקדוש (ח"ג רנא:) ביארו את פסוק זה ונעיצת הקנה על ענין המשכת רגל הקו"ף, שעניינה המשכת האות נ' למטה. ואמרו שם, שעתיד הקב"ה לשבור את רגל הקו"ף, ולעשותה ה', ויתהפך מ'קנה' ל'הנה'. ועל זה אמר הנביא ישעיה (מ, י) 'הנה ה' אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו'. ונאמר עוד קרא לאמר (שם מא, כז) 'ראשון לציון [בגימ' 'קו"ף'] הנה הינם ולירושלים מבשר אתן', אמן סלה.

סיכום ותמצית: דוד המלך רמז לנקודת משיח בסיום ספר תהלים: 'כל הנשמה תהלל י-ה'. שלמה ביקש להמשיך ולגלותה, ופתח 'ישקני מנשיקות פיהו' - נשיקה שבעת ההסתלקות, שבה מתעוררת נקודת התשובה שבכל אחד. ובכך נשא את בת פרעה, כענין נפילת הנו"ן. אך לא עלה בידו, ונעץ גבריאל קנה בים ועליו נבנה רומי. ולעתיד לבוא תתהפך לה', ראשון לציון 'הנה' הינם.

א כענין המבואר בזוהר הקדוש (ח"ג רצב.) מאשר דיבר רשב"י קודם הסתלקותו 'אסהידנא עלי, דכל יומאי הוית מצטער על עלמא דלא יערע בדיני דצדק ולא יוקיד עלמא בשלהובי'.

ב עוד יש לרמז בזה, דהנה כאשר נחשב מספרן של האותיות מאות א' עד אות נ', כזה: א, ב, ג וכו', יעלה מנין קצ"ה. כמו כן מנין הצדיקים שחשב אברהם בתפלתו - נ, מה, מ, ל, כ, י - עולים כמו כן למספר זה קצ"ה. וזהו אשר הכתוב (יט, ד) 'טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית וגו' כל העם מקצה', ופרש"י: 'שאפילו צדיק אחד אין בהם'. ועומק הדבר הוא, כי כאשר התפלל אברהם אבינו אולי יש מכוון קצ"ה צדיקים, בכך נתנה להם הזדמנות ויכולת לאחוז בזה, ולעורר נקודת צדיק שבהם ולהצדיק מעשיהם. וזהו שהוכיח שגם בכל זאת לא היה אף אחד שאחז בה.

ג וזהו שנאמר 'תשב אנוש עד דכא', שכן 'תשב' אותיות 'שבת', 'אנוש' בגימ' א' פחות ממנין 'משיח' [כנ"ל 'אולי יש'], ורומז לימות החול, שבהם נתכנה ה'אדם' בשם 'אנוש', כטעם הכתוב (לעיל ד, כו) 'ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה'', (ואכמ"ל). ועל כך אמרו חז"ל (שבת קיח:) 'כל המשמר שבת כהלכתו, ואפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו'. כי בשבת - בחינת 'תשב אנוש עד דכא', זוכין לעלות לתשובה שלמה, 'מאור ושבו בני אדם'.