דברים נעימים

י דבר ונעם וֵפ פרר אֹוּת פ שרה וִמֹו י עד ה שנה

על ה

א

אברהם אבינו ביקש לגלות את נקודת משיח ולתקן את סדום

אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר (יח, כד).

אברהם אבינו פתח את תפלתו על הצלת סדום בתיבות 'אולי יש' העולות בגי' 'אנוש' שהוא לשון של יאוש, והוא בגי' א' פחות ממספר 'משיח'. כי עניינו של משיח הוא לגלות את התיקון השלם, ולהביא את כל הבריאה אל התכלית והתיקון. ולכן הוא נעלה מן היאוש, כי מצד נקודת משיח יש תיקון לכל אחד בכל מצב, ולכן אין מה להתייאש ח״ו. ואת נקודה זו ביקש אברהם אבינו לעורר בתפלתו, ובכך להביא את אנשי סדום לתיקונם, באופן שלא יצטרכו להיאבד מן העולם כאשר נגזר עליהם [בפרט מאחר שהיתה נשמת משיח עצמו גנוזה בקרבם, כמו שאמרו חז״ל על הפסוק ״מצאתי דוד עבדי״ (תהלים פט, כא) 'היכן מצאתיו, בסדום' (ב״ר מא, ד), מפני שיצאה מלכות בית דוד מזרע רות המואביה שהיא מצאצאי בנות לוט].

ומנה אברהם אבינו בתפלתו כמה מיני מספרים של צדיקים, אשר בזכותם אמר להציל את ערי סדום. והזכיר חמישים צדיקים (יח, כד), ארבעים וחמשה (שם, כח), ארבעים (שם, כט), שלושים (שם, ל), עשרים (שם, לא) ועשרה (שם, לב), יחד כולם קצ״ה צדיקים. וזה מה שנאמר אחר כך כאשר באו כל אנשי סדום ונסבו על בית לוט ״מנער ועד זקן כל העם מקצה״ (יט, ד), ופירש רש״י 'מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, שאפילו צדיק אחד אין בהם'. ולפי האמור יש לפרש, דהיינו אשר מכל קצ״ה הצדיקים שהזכיר אברהם אבינו בתפלתו, לא היה בהם אפילו צדיק אחד, אלא כל העם מ'קצה' עד 'קצה' הגיעו על בית לוט בתכלית הרשעות. ובעומק הדברים יש לבאר, כי היתה להם האפשרות להיתפס בכח תפלתו של אברהם אבינו, ולגלות נקודה של צדקות הגנוזה בהם, אבל הם לא רצו בכך והתחזקו ברשעותם.

והענין הוא, כי עניינו של משיח אשר יביא את כל העולם לתיקונו, הוא ענין עמוק ונשגב ביותר. ולכן הוא שייך לענין של 'קצה', כי הוא הולך מן הקצה אל הקצה. לפי שמצד אחד הרי זו נקודה נעלית ונשגבה היכולה לתקן ולרומם את כל הבריאה מן המקום הנמוך ביותר עד קצה השמים בתכלית רום המדרגות. ומצד שני, אם טועים ח״ו בענין זה, יכולים להגיע על ידי זה אל קצה התחתון בדיוטא הנמוכה ביותר. ומספר זה של 'קצ״ה', הוא מנין כל האותיות מאות א' עד נ'. כי אות נ' יכולה להיות בחי' שער החמישים שהיא תכלית העליות ורום המדרגות, ומצד שני יכולה להיות ח״ו בבחי' ״נפלה ולא תוסיף קום״ (עמוס ה, ב; ברכות ד:), ולכן צריכים לסמכה ברוח הקודש מנפילתה (ברכות שם).

וכאשר התפלל אברהם אבינו על אנשי סדום, אשר היו בבחי' קצה התחתון, ועמדו לפני הפיכת עריהם באופן שיגיעו לתחתיות הארץ למקום הנמוך ביותר. רצה לעורר בתפלתו את נקודת משיח, אשר היא הנקודה היכולה להגיע עד תהומות הארץ ולגלות שם את התיקון. ואילו היו נתפסים בנקודה זו, היו יכולים להתעלות בבת אחת ולהינצל מגזר דינם. אבל כאשר הרשיעו ולא רצו להיאחז בקדושה זו, נגמר דינם להפיכה. מלבד לוט אשר זכה להינצל מתוך ההפכה, ויצאה מתוכו נשמת משיח, אשר בסופו של דבר יביא הקב״ה על ידו את העולם כולו אל התיקון השלם.

ב

תפלות אברהם אבינו פעלו על נשמת משיח

ויבואו שני המלאכים סדומה בערב (יט, א).

פירש רש״י: 'וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא'.

הנה מעיכוב זה של המלאכים, אשר הגיעו לסדום רק בערב, נגרמו כמה וכמה תוצאות. ואחת מהן היא החפזון הגדול שהיה בעת יציאת לוט ומשפחתו מסדום, כי לא הספיק לקחת עמו שום דבר בלכתו, כאשר החזיקו המלאכים בידיו והוציאוהו משם. ויש לומר כי מטעם זה גם לא היו מוכנים בני המשפחה כראוי אל היציאה עם כל תנאיה, ומזה נגרם מה שהביטה אשתו אחריו ונהייתה נציב מלח, כי לא היתה מוכנה לכל כללי היציאה. ומחמת זה שנהייתה אשתו נציב מלח, התגלגל כל מעשה לוט ובנותיו, כאשר סברו כי אדם אין בארץ מלבד הן ואביהן, והרי הוא אינו יכול להוליד עוד תולדות מאחר שמתה אשתו, ונמצא העולם חרב.

והנה ידוע מדברי הספה״ק כי נשמת משיח יצאה דוקא באופנים כאלו, כי אם לא כן היו הקלי' אוחזות בה בתוקף גדול. לפי שהיא נשמה גדולה אשר נפלה בעת חטא עץ הדעת אל עמקי כוחות הטומאה, ולולא ההסתר הגדול סביב הוצאת נשמה זו, לא היתה יכולה לצאת מתחת ידיהם ח״ו. ולפי זה נמצא כי כאשר התפלל אברהם אבינו על הצלת סדום ועריה, וחשב בדעתו שאין תפלתו פועלת מאומה, שהרי לא קיבל הקב״ה את תפלתו. אבל הרי על ידי תפלתו התעכבו המלאכים והתגלגל כל הענין, עד שעל ידי זה יצאה נשמת משיח ממאסרה, והתקרב העולם עוד אל התיקון השלם.

ג

עיוות הדין של אנשי סדום תלוי במיעוט הירח

וכמו השחר עלה (יט, טו).

פירש רש״י (לקמן כד) כי הפיכת סדום היתה בעלות השחר, בשעה שהחמה והלבנה עומדים ברקיע. ויש לבאר את הענין בזה על פי פנימיות הדברים, לאיזה צורך יש לציין את השעה שבו היתה הפיכת סדום, ומה שהשמש והירח נמצאים בה ביחד ברקיע.

ויש להקדים את דברי האריה״ק (שעה״פ פר' שמות), שכתב כי אנשי סדום נתגלגלו בנשמות דור המדבר, ואצלם נתקן עיוות הדין שהיה בסדום על ידי פרשת ״ואלה המשפטים״, עיי״ש. ולפי דברים אלו צריכים להתבונן ולמצוא איזה שורש אמיתי על פגמם של אנשי סדום, כדי שיוכלו ללמד זכות על נשמותיהם המתגלגלות ובאות בנשמות בני ישראל. כי אי אפשר להיות שיהיו סתם רשעים בלי שום שורש ויסוד שיש בו ממש, ויֵצאו מהם נשמות בני ישראל דור דעה מקבלי התורה הק'. ויש לומר כי שורש הדין המעוות של סדום, תלוי בדין הראשון שהיה בעולם, הוא הדין שעשה הקב״ה בין השמש והירח, אשר בסופו של דבר אמר 'הביאו עלי כפרה' (חולין ס:), הרי שזה נחשב כביכול כענין של עיוות הדין. ומכח זה הדין השורשי, אשר לאנשי סדום היתה שייכות עמו, ובו נאחז ענין של עיוות וקלקול, השתלשלו הדברים עד שהגיעו לעיוות הדין המוחלט [כי בסדום היתה גנוזה נשמת משיח ומלכות בית דוד כנ״ל, אשר הוא בחי' מדת המלכות, ולכן 'סדום' בחשבון ם' דמנצפ״ך (העולה ת״ר) עה״כ הוא בגי' שם 'אדנ״י' במילואו (אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד) שהוא השם של מדת המלכות. ולכן היתה להם שייכות מיוחדת עם תיקון הדין של מיעוט הירח, אשר הוא ענין תיקון מדת המלכות, ואכמ״ל].

ובזה יש לבאר גם למה ריחקו כל כך את העניים, כי כל ענין העניות מושרש במדת המלכות הנחשבת בבחי' דלה ועניה 'דלית לה מגרמה כלום'. והרי אילו לא היה מיעוט הירח, לא היתה הירח נהיית עניה ודלה לעולם. ומפני שהם נאחזו בדין אשר בין השמש והירח, ביקשו לתקן את מיעוט הירח, וחשבו לעשות זאת באופן שיבטלו את העניים מן העולם, ויתנהגו באופן של 'שני מלכים בכתר אחד', כאשר אף אחד אינו נזקק לזולתו, וכל בני עריהם אינם דלים ואביונים כלל [וזה הוא ענין כל עיוותי הדינים שלהם, כגון מה שאמרו כי מי שמכים אותו צריך לשלם למכהו וכדו' (סנהדרין קט:). אשר תכליתם היתה למען ישמרו האנשים את עצמם שלא יוזקו ולא יחלשו, כך שאף אחד לא יהיה נצרך לבריות.]

ופשוט וברור שאין זה אלא עיוות הדין ועוון חמור עד מאד, כי אין מתקנים את הקלקול והעניות על ידי רדיפת העניים והאביונים, ואי אפשר לקרב את העולם לתיקונו על ידי אכזריות, ולא זה מה שיגרום להיות שני מלכים בכתר אחד. מה גם שאי אפשר להמשיך עניינים כאלו לפני הזמן, וכל עוד שאין העולם במצב של 'שני מלכים בכתר אחד', אזי כל מה שרק ינסו לעשות בני האדם מעצמם בבחי' זו, הרי הוא נידון לכישלון ודאי, כי אי אפשר לתפוס מדרגות כאלו ״עד שתחפץ״. אבל זה היה השורש האמיתי לכל עניינם של אנשי סדום, ומכח זה באו לכל קלקוליהם. וזה מה שנרמז בדברי חז״ל שנהפכה סדום בשעה שהחמה והלבנה שולטים כאחד, להורות כי אילו היו זוכים להתקשר לשורש עניינם באופן מתוקן, היה זה מתקן את השמש והירח להיות בבחי' שני מלכים בכתר אחד.

תפלת לוט נתקבלה מכח ענוותנותו של משה רבינו

אמלטה נא שמה הלא מצער הוא (יט, כ).

איתא בספה״ק זרע קודש (פר' לך לך ד״ה במה) על פי דברי חז״ל בגמ' (חולין פט.), שהיה משה רבינו בבחי' ביטול וענוה יותר מאברהם אבינו, כי אברהם אבינו אמר על עצמו רק ״ואנכי עפר ואפר״, ואילו משה רבינו אמר ״ונחנו מה״, ובחי' 'מה' הוא ביטול יותר מ'עפר ואפר', עיי״ש.

ויש לומר כי מזה הטעם הועילה תפילתו של לוט על הצלת צוער, והסכימו עמו מן השמים על כך ולא נהפכה העיר. והיה בזה יותר מתפילתו של אברהם אבינו, אשר ביקש להציל בתפלתו לכל הפחות אחת מערי סדום, ובכל זאת לא הצליח. והיינו כי אצל לוט היתה כלולה נשמת משיח כנ״ל, ובו יש את בחי' הענוה של משה רבינו, שהרי משה ומשיח הולכים ביחד (זוה״ק ח״א כה:, ועוד), ומכח זה הועילה תפילתו יותר.

וזה מרומז כמה פעמים בפסוקים אלו, כי אמר ״אמלטה נא שמה הלא מצער היא״ וגו', והנה ראשי התיבות ש'מה ה'לוא מ'צער' הם אותיות 'משה', וכן 'שמה' הוא אותיות 'משה'. וכך גם אחר כך כתוב ״מהר המלט שמה״ וגו' (שם, כב), וראשי התיבות מ'הר ה'מלט ש'מה הם גם כן 'משה'. ובזה נרמז כי מפני שהיה עמו בחי' הביטול של משה, לכן הועילה תפילתו. וזה מרומז בדברי המלאך בתחלה כאשר אמר לו ״ויאמר המלט על נפשך״ (שם, יז), אשר ראשי התיבות ו'יאמר ה'מלט ע'ל נ'פשך הוא 'ענוה', כי מכח הענוה אשר היתה עמו יזכה להינצל. וזה מרומז גם כן בשם העיר 'צוער', אשר הוא לשון של 'זעיר' המורה על ענוה וביטול.

ובהנחה זו מבואר גם מה שנאמר ״ומלך בלע היא צוער״ (בראשית יד, ב), אשר 'בלע' זה הוא לשון 'בלעם' (ע״ח ש״ח פ״ד), ולכאורה למה הלך להיות מלך צוער דוקא. אבל הוא מפני שהיה בלעם בבחי' ״זה לעומת זה״ כנגד משה רבינו, ולכן רצה למלוך דוקא על צוער אשר ניצלה על ידי בחי' הענוה של משה רבינו.

ה

הבכיה של הסט״א צריכה בירור על ידי סוד השופר

ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת וגו', ותשא את קלה ותבך (כא, טז).

כאן מצינו ענין של בכיה אצל הגר מן הסט״א, וכך גם מצינו אצל אם סיסרא שנאמר בה ״ותיבב אם סיסרא״ (שופטים ה, כח), אשר משם למדו חז״ל (ר״ה לג:) ענין במצות התקיעות בראש השנה.

וביאור הדברים הוא, כי הנוק' של הסט״א נקראת לילי״ת מלשון יללה ובכיה, וצריכים להוציא ממנה את זה הכח, ולהעלות אותו אל הקדושה. והעלאה זאת נעשית על ידי תקיעת שופר, אשר בלא זה נשארת הבכיה אצל הסט״א ואיננה דבר מקובל [כמו שנתבאר במקו״א באריכות, כי הבכיה צריכה להיות בכיה של תקוה ואמונה, ולא בכיה של יאוש ח״ו. ולכן דוקא השופר המעורר את התיקון השלם, הוא מביא את הבכיה להיות בכיה של תקוה אל התיקון.]

ולכן מצינו כאן שהקב״ה שמע את קול הנער בבכייתו (כא, יז), ולא את בכיית הגר. כי על הגר נאמר שהיתה ״הרחק כמטחוי קשת״ (שם, טז), ואיתא בזוה״ק (ח״ג רל:) אשר 'קשת' מורה על תק'יעה ש'ברים ת'רועה, ואם כן הרי שהתרחקה מן התקיעות, ולכן לא שמע הקב״ה את בכייתה. מה שאין כאן ישמעאל שנאמר בו שהיה ״רובה קשת״ (כא, כ), הרי שהיה לו שייכות עם התקיעות, ולכן שמע הקב״ה את בכיותיו.

ומצינו עוד שייכות לישמעאל עם ענין התקיעות, כי השופר הוא ענין של הכרזה על החזרה של כל דבר אל השורש, שזה הוא ענין התיקון השלם המתעורר בקול השופר. וכמו שמצינו במצות היובל שנאמר בו ״ושבתם איש אל אחוזתו״ (ויקרא כה, י), שהוא ענין חזרה אל השורש, וקדושה זו תלויה בתקיעה בשופר. ויסוד ענין החזרה אל השורש רואים אצל ישמעאל, שנאמר אצלו ״ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים״ (בראשית כא, כא), ופירש רש״י: 'ממקום גדוליה, שנאמר ״ולה שפחה מצרית״, והיינו דאמרי אינשי זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי'. הרי שנמצא אצלו במיוחד ענין של חזרה אל השורש, ולכן יש לו שייכות אל ענין השופר.