לגלות את כבוד ה' בעולם הזה

וראו כל בשר י ח ד י ו :

א ו מ ר א ה כ ב ו ד ה ' כ א ש א ו כ ל ת :

הניצוצות של העולם הבא שמתלבשים בעולם הזה

כל דבר בעולם הזה נמשך מעולמות עליונים | השייכות בין אור לכבוד | הסיבה הפנימית לכבוד שאנשים רוחשים לכלי זהב וכסף | ימי הזקנה הם בחינה של 'קבלת שכר' | ביאור עמוק בענין כבוד המת | כבוד הזקנים היא סתירה לרוח הכפירה שנושבת בעולם

האורות העליונים מתלבשים בעניני העולם הזה

המסילת ישרים בפרקין (יט) מדבר אודות כבוד התורה ולומדיה, הנכלל ביראת הרוממות. ומרחיב בדבריו אודות כמה ענינים שיש להם שייכות לכבוד, כמו כבוד הספרים וכבוד בית הכנסת וכדומה. ובאמת ענין הכבוד הוא סוגיא שלימה וגדולה וראויה היא להרחבת דברים, כי כבוד הוא ענין נעלה ודק ושורשו ממקום נשגב עד מאד, אמנם כאן ניגע בסוגיא רק בכמה מילים.

יסוד הדבר הוא, מה שידוע, שכל הדברים שנמצאים כאן בעולם יש להם שורש נעלה בשמים, והם כולם רק דוגמא ומשל לעניינים נעלים שמתרחשים לעילא. בעולמות העליונים יש אורות וקדושות אשר אחר השתלשלות ארוכה – 'נאך גאר א לאנגען וועג' – וירידה אחר ירידה בלי שיעור וגבול, הם מתהווים לדברים גשמיים כאן בעולם הזה.

האור שהנשמה מקבלת בעולם הבא הוא חלק מכבוד ה'

אחד הדברים הנעלים ביותר שנמשכים ויורדים מלמעלה, הוא האור העליון שמאיר וזורח בעולם הבא: בעולם הבא מאיר אור יקרות וזיו השכינה! אור של האור הגנוז! הוא עולם שכולו אור נעלה ונשגב מאין כמותו. וכאשר הנשמה זוכה לשבת בעולם הבא וליהנות מן האור הזה, הרי משמעות הדברים היא: שהיא מקבלת כבוד משורש החיות שלה - שהוא כבוד ה' הכללי. כי השי"ת הוא מלך הכבוד והוא לבדו ראוי לכבוד, וכאשר הנשמה נהנית מזיו השכינה הריהו נכללת בכבוד ה', וזהו השכר הגדול ביותר של הנשמה. הנשמה הופכת להיות חלק מכבוד ה', עד כדי כך, שמחמת זה אחד הכינויים שלה הוא 'כבוד'; וכמו שכתוב (תהלים ל, יג)" : ל מעַן יַז מר ך כ בֹוד". ונמצא שאור וכבוד באים בחדא מחתא: כי כאשר הנשמות זוכות ליהנות מזיו השכינה, שהוא האור האלוקי הנעלה ששורה בעולמות העליונים, הרי הן מקבלות בזה את הכבוד הגדול והאמיתי ביותר. לא כבוד מדומה שצריכים לברוח ממנו, אלא כבוד אלוקי, כבוד קדוש שהריבונו של עולם מנחיל לנשמות בעולם הבא.

למה אנשים מכבדים זהב וכסף

הפסוק בזכריה אומר (יד, ו) : "אֹור יק רֹות וק פָאֹון", והיינו שאור ויקר יחדיו יהיו תמים. כי דבר שמאיר וזורח, אזי מלבד היופי שבו, הוא גם נחשב לדבר מכובד אצל אנשים. דרך העולם מאז ומקדם היא, שאנשים מכבדים ומייקרים כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. והגם שאין להם תועלת מעצם האבן, ופעמים שהיא גנוזה בחדרי משכיותיו של האדם, ואף הוא עצמו אינו מרשה לעצמו – 'ער קען זיך נישט פארגינען' - את התענוג לראות את האבן ולהביט ביופייה, והוא נהנה רק מעצם הידיעה שיש לו את האבן היקרה הזאת. הוא מרגיש רגשי כבוד כלפי האבן, והוא מתכבד בעצם זה שאבן זו שוכנת אצלו.

ואכן אין הסבר הגיוני בדבר: למה אנשים מחשיבים כל כך כסף וזהב?! מדוע זה הם משלמים ממון ודמים רבים על אבנים טובות ומרגליות?! וכי איזו תועלת אמיתית יש להם מכך?! וכי למה הם לא יכולים להסתפק בחיקוי של אבן אמיתית - הרי רובא דעלמא אינם יודעים להבחין בין אבן אמיתית לאבן מזויפת? אלא משמע שיש כאן עומק ופנימיות, אשר מחמתם מרגיש האדם בנפשו הערכה וכבוד לכסף וזהב ולאבנים טובות וכדומה.

הנפש הוא מרגיש, שיש כאן דבר יקר שראוי להוזיל עבורו ממון ודמים ורבים.

כי השי"ת לקח את כל העניינים הרמים של עולם הבא, ועשה מהם דוגמא ומשל בעולם הזה, עד שהפכו להיות חלק ממעשי בראשית, שאפילו גוי מרגיש אותו. אבל למעלה בשורשו, הוא נמצא במקום גבוה מאד, אשר בוודאי אין לגוי שם שום השגה. הגוי נשאר 'תקוע' במשל ובדוגמא, ואילו יהודי יכול להתרומם ולהבין את שורש הדבר.

ההנאה מן המעשים שעשו בעבר היא בחינה של קבלת שכר

גם המצווה של והדרת פני זקן, והכבוד אשר צריכים לחלוק לאדם בא בימים, נובע מן השורש הזה. כי היסוד של העולם הבא הוא, ששם הוא המקום המיועד לקבלת שכר. והיינו שעד זמן מסוים, כל זמן שהאדם היה חי בעולם הזה, עליו לפעול ולעשות מעשים כדי לקבל שכר, וברגע שהוא עולה לעולם הבא, הוא נכנס לעולם של קבלת השכר.

והנה הזקנים, לבר ממה שמטבע הדברים יש להם שייכות קרובה יותר לעולם הבא, הרי הם כבר נמצאים קמעה במצב של 'למחר לקבל שכרם'. כי ככל שהאדם הולך ובא בימים, הוא כבר לא מונח כל כך בעולם המעשה, אלא כבר מתחיל לאט לאט, לרוות נחת וליהנות מפרי עמלו וממעשיו אשר עשה עד הלום.

הוא כבר נהנה מצאצאיו הרבים ומן המשפחה שהקים בעשר אצבעותיו.

הוא נהנה מן התלמידים שהעמיד ומסר את נפשו עליהם. יש לו נחת ותענוג מלראות איך ה'ביזנעס' שהקים בעמל וביזע, משגשג ופורח, ויש לו מזה קורת רוח. ועל כל פנים, כל אחד לפני עניינו, כבר נמצא יותר בעולם של קבלת השכר. הוא כבר מקבל כעת שכר על הפעולות והמעשים שעשה עד עכשיו, ומזה הוא מקבל ושואב את החיות שלו. ולכן אמרה תורה: אם אתה רואה לפניך אדם בא בימים תכבד אותו! אתה רואה לפניך אדם שיש

האור של העולם הבא גנוז בכסף וזהב

אמנם הן הן הדברים: כי כל דבר בעולם שיש לו שייכות וקשר עם אור, כגון כסף וזהב, הרי בעומק הדברים המשמעות היא, שטמון וגנוז בגוויה ניצוץ דק מן האור של העולם הבא. והוא אור גדול ונשגב מאד, שנפל ממקומו הנעלה, עד שהתגשם והפך לאור שמאיר בכלי כסף וזהב. וכיון שכאמור לעיל, האור של העולם הבא, הוא הכבוד שמקבלת הנשמה בעולם הבא, לכן מרגיש האדם בקרבו כלפי האור הזה - הרגשה של כבוד והערכה. הוא מרגיש שיש לאור הזה שייכות גדולה לכבוד גדול מאד! והגם אמת, שאם נשאל אותו: למה אתה כל כך מתפעל מן האור הזה? למה אתה מרגיש הרגשה עמוקה של 'כבוד' כלפי אבנים טובות?, הוא לא יידע להשיב על השאלה הזאת ולא יידע להסביר את עצמו. אבל בעומק

נקודות:

וכאשר הנשמה זוכה לשבת בעולם הבא וליהנות מן האור הזה, הרי משמעות הדברים היא: שהיא מקבלת כבוד משורש החיות שלה - שהוא כבוד ה' הכללי. כי השי"ת הוא מלך הכבוד והוא לבדו ראוי לכבוד, וכאשר הנשמה נהנית מזיו השכינה הריהו נכללת בכבוד ה', וזהו השכר הגדול ביותר של הנשמה

לו שייכות עם עולם הבא – שהוא עולם של כבוד, ולכן הוא כבר מעכשיו ראוי לכבוד.

מדרגות הצדיקים בימי הזקנה

אצל צדיקים היו ימי הזקנה ימים מובחרים ביותר. הם זכו אז למדרגות גדולות ונפלאות! מדרגות שלא זכו לקבל במשך כל ימי חייהם! וכדברי הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע (פרשת משפטים ד"ה כי תקנה עבד עברי): "שש שנים יעבוד. רמז לשנותיו של אדם דהיינו ששה עשריות שנים צריך לעבוד. ובשביעית יצא לחפשי חנם. אז אין צריך עבודה בכח רק שהוא ממילא דבוק בו יתברך והוא חפשי מיצר הרע ומכל גשמי העולם הזה". כי אכן בשנים הללו נמצא כבר האדם יותר במצב של קבלת שכר, והוא זוכה למדרגות שהן תוצאה מן העבודה שעבד עד הלום.

כל צדיק לפי העבודות שלו זוכה למדרגות ככל שהוא הולך ובא בימים: אחד זוכה לרוח הקודש במדרגה גבוהה, ואחד מקבל כח עצום לחולל מופתים ולהשפיע גשמיות לכלל ישראל וכדומה. וכל המדרגות הללו הן כבוד רוחני, כעין ניצוצות שיוצאים מכבוד ה', ולכן צריכים ביותר לכבד את הצדיקים שנמצאים בימי זקנה.

ונחזור לענייננו: כמו שביארנו, שהאור שמאיר בכסף ובזהב ובאבנים טובות, הוא ניצוץ מן האור של העולם הבא, ולכן מרגיש האדם בנפשו הרגשה של כבוד והערכה כלפיהם, כך גם בנוגע להידור פני זקנים: כל אדם בעולם, אפילו גוי מגושם, מרגיש בנפשו הרגשה של כבוד כלפי אנשים זקנים ובאים בימים. וכאמור לעיל, הרגשה זו נובעת מכך שיש לזקנים שייכות עם העולם של קבלת השכר - שהוא עולם של כבוד אמיתי.

ולכן מרגיש כל אדם בעומק נפשו שאדם בא בימים ראוי לכבוד! ואדם זה אכן מקבל חיות מכך שמכבדים אותו. כי בעומק הדברים, המשמעות היא, שמכבדים כעת את העולם הבא שלו! הוא מקבל כעת חיות מן העולם הבא שלו!

מפני שהתורה אמרה

הכי נמי, כאשר אדם מכבד זקן לפי כבודו הראוי לו, הוא אינו צריך להגיע לכל החשבון הזה. צריך לכבד אותו - כי התורה רוצה שיכבדו אותו! התורה רוצה שזה יהיה דבר מובן ופשוט מאליו, שאדם צעיר מכבד את האדם שמבוגר ממנו! וזה חלק פשוט מדרך ארץ קדמה לתורה. אמנם זהו ההרגש העמוק שיש בדבר: יש כאן כבוד רוחני! כבוד של עולם הבא! וגם אם אדם אינו מהרהר בדבר בפועל בשעת מעשה, הנה בעומק נפשו מתגלה ההרגש הזה: "אני מכבד כעת את העולם הבא!", ובזה הוא מקבל שייכות לעולם הבא והוא מתקשר לאור של זיו השכינה.

העוסקים בכבוד המת מרגישים את השייכות שלו לעולם הבא

וכך הולך הדבר בכל ענין של כבוד, גם בענין כבוד המת, שבאידישקייט זהו כזה עסק גדול: כאשר מתעסקים עם 'נפטר' יודעים, שמתעסקים כאן עם אדם שהוא כבר בדרכו לעולם הבא... הנשמה שלו כבר עולה כעת לעולם העליון. הוא כבר 'חפצא' שיש לו קשר חזק יותר עם האור של העולם הבא, ולכן הוא מעורר בנפש האדם הרגשה של כבוד כלפיו. האדם מרגיש בנפשו שהוא מטפל כעת ביצירה של עולם הבא! ועל ידי הכבוד שרוחשים לנפטר, וכאשר חולקים לו את כבודו הראוי לו, זוכים לקבל שייכות יתירה לכבוד של העולם הבא.

השקפת התורה: אדרבה, ככל שאדם בא בימים צריכים יותר לכבד אותו

בזמננו נושבת בעולם רוח של מינות ואפיקורסות. רוח שבאה לכפור בעולם הבא, ובכל עצם המושג שיש חיים לאחר המוות. ואשר לכן אבדו אנשים כל זכר של כבוד ודרך ארץ כלפי זקנים ואנשים באים בימים. ואדרבה ככל שאדם הולך ובא בימים, מאבדים כלפיו כל רגש של כבוד, ורק מרגישים שהוא הופך לעול ולמשא. הם לא צריכים אותו והם לא מבינים מה תועלת יש להם ממנו. מבחינתם הוא כבר שבר כלי שעשה את שלו ורק צריכים להתפטר ממנו. אבל כמובן שזהו ממש היפך כל הדעת תורה וכל השקפת היהדות! זה היפך האמונה הקדושה של כלל ישראל!

הגויים גם יודעים את האמת! גם הם יודעים שבאת צריכים לכבד את הזקנים! גם הם מרגישים הרגשה זו בעומק הנפש! אמנם מחמת שהם רוצים לעקור מתוכם את האמונה בעולם הבא, הם לא רוצים לחשוב שיש 'חיים לאחר המוות' ושיש דין וחשבון למעלה, לכן הם מתעלמים לגמרי מן הזכרון של עלמא דאתי, ואדרבה, ככל שאדם הולך ומתקרב לשם, הם מבזים אותו ומזלזלים בו יותר ויותר.

ב כ ב ו ד ח כ מ י ם י נ ח ל ו :

השייכות לתורה היא על ידי הכבוד שנותנים לתורה

על כבוד התורה צריכים לעמול | 'כבוד' הוא כח של התגלות | חילול ה' – חלל פנוי מן השראת השכינה | כאשר אדם מחסיר מהם את כבודם – הוא גוזל את חיותם | כבוד בית המדרש גורם להשראת השכינה | לייקר את כוחות הנפש

כבוד התורה אינו דבר שבא מאליו

אחר שביארנו שהכבוד שמרגישים כלפי אדם בא בימים, כלפי 'נפטר', וכדומה, נובע מכך שהם קרובים לעולם הבא, צריכים להבין: הלא התורה היא ממש ענין של עולם הבא. התורה היא השעשועים של הנשמות בעולם הבא! ולכאורה היה מתבקש שכל אחד ירגיש בנפשו הרגש עצום לכבוד התורה, או לכבוד תלמיד חכם – ולפחות כמו ההרגש שמתעורר בו כלפי אדם בא בימים. אבל למעשה רואים כי לא כן הם פני הדברים. על כבוד התורה צריך האדם לעמול, הוא צריך להשריש זאת בקרבו. אין לו את הכבוד הזה מעצמו וממילא! וטעם מיבעי.

אמנם ביאור הדברים הוא: התורה באה מעולם גבוה ונעלה ונשגב כל כך, שלא כל אחד כדאי וראוי הוא להרגיש מעצמו את הכבוד הזה. ואם אדם רוצה לזכות להרגיש בנפשו 'כבוד התורה', עליו לעמול על זה! עליו להתחבר ולהתקשר לתורה עד שיזכה להרגיש את הכבוד הראוי לתת לתורה! לתורה – וללומדי התורה!

כבוד התורה מגלה את כח התורה

וביתר עומק: כבוד הוא לבוש וכלי לאורות נעלים ונשגבים. הוי אומר: כבוד הוא כח של ידו יכולים לגלות את האורות הללו! ולכן, גם אם מדובר בענין גבוה ונעלה ביותר - אבל אם אתה מכבד ומעריך את הדבר, אתה מכיר באמת כמה יקר ערך הוא ואתה רוחש לו את הכבוד הראוי לו, אזי יתגלה האור הזה אליך – 'עס וועט זיך אנטפלקען פאר דיר' – ויפתח בפניך, ואתה תוכל להתקשר אליו.

ולכן אומרת התורה: התורה הקדושה היא דבר נעלה ונשגב, ולכן אין בני האדם מכירים בערכה ואינם יודעים לכבדה כראוי. ואכן כמעט לא שייך שאדם יזכה לקבל שייכות עם התורה! אבל על ידי שתכבד את

נקודות:

התורה באה מעולם גבוה ונעלה ונשגב כל כך, שלא כל אחד כדאי וראוי הוא להרגיש מעצמו את הכבוד הזה. ואם אדם רוצה לזכות להרגיש בנפשו 'כבוד התורה', עליו לעמול על זה! עליו להתחבר ולהתקשר לתורה עד שיזכה להרגיש את הכבוד הראוי לתת לתורה! לתורה – וללומדי התורה!

התורה – התורה תתגלה לך. השייכות של האדם לתורה והיכולת להתקשר אליה, תלוי בכבוד שהוא רוחש לתורה.

אור התורה עלולה להסתלק לגמרי

מכלל הן אתה שומע לאו: אדם יכול להסתופף בצילו של צדיק גדול, הוא יכול לעמוד ליד תלמיד חכם גדול, או ספר תורה בבית הכנסת, אבל אם הוא לא יכיר בערכם הרם ולא יחוש לכבודם כפי הכבוד הראוי להם – אזי גם הקדושה שלהם תסתתר ממנו ותתעלם מאיתו. הקדושה של הצדיק תסתתר מעיניו והוא לא יראה כלום. הוא לא יראה שום מדרגות אצל הצדיק. וזהו העומק של חילול ה'. כי חילול הוא מלשון חלל פנוי, והאדם הזה גורם במעשיו שיהיה מקום פנוי מהשראת השכינה. כי השכינה אינה שורה על אדם שאינו יודע להעריך את מעלתה ורום ערכה, ואם אדם אינו מכבד את התורה הריהו דוחק בזה את רגלי השכינה חס ושלום.

ובלשון אחר: כיון ששורש הדברים הללו הוא בעולם הכבוד, לכן הם שואבים את חיותם רק מכבוד, וברגע שהאדם אינו מעניק להם את כבודם – הוא גוזל מהם את כל חיותם, ולכן הם חוזרים ועולים לשורשם ומסתתרים שם.

קדושת בית הכנסת

וכגון כבוד וקדושת בית הכנסת: אם המתפללים מכבדים את הבית מדרש שלהם – 'זיי האלטן דאס הייליג און טייער' – ומתהלכים שם בדרך ארץ וברגשי קודש. הם שומרים על ניקיונו הגשמי כפי הראוי לבית ה', הם אינם מדברים שם סתם דברים בטלים - אזי מתגלה שם קדושת בית הכנסת. מרגישים כי המקום בית אלוקים הוא, ותפילותיהם מתקבלות שם לרחמים ולרצון. השכינה הקדושה מוצאת לה שם מקום!

אבל אם הם מתנהגים שם חלילה בהוללות ובקלות ראש, הם שוכחים שזהו מקום המיועד לתורה ולתפילה, מדברים שם בעת התפילה ובקריאת התורה רחמנא ליצלן - אזי השכינה מסתלקת משם חס ושלום. השכינה חוזרת ועולה למעלה ואינה חפצה לשרות במקום הזה, וכבר לא פלא שקשה לכוון בשעת התפילה. כל המחשבות חוץ שבעולם מבלבלות את האדם ומטרידים אותו מכוונתו - כי השכינה כבר לא שם. כבר לא מרגישים שמדברים שם נוכח פני ה'.

כח ההשפעה תלוי בביטול של התלמידים

כמו כן הוא בענין כבוד תלמיד חכם: ככל שאדם מכבד את התורה של התלמיד חכם – אזי אור התורה של התלמיד חכם מתגלה אליו. ואם המדובר בגדול בתורה ובצדיק, והתלמידים והחסידים שלו מתבטלים לאור תורתו, אזי התורה שלו תתגלה בעולם יותר ויותר! הוא יקבל כוחות עצומים מן השמים להנהיג את עדתו ולהדריכם בדרך הישרה. ולו זו בלבד, אלא שפעמים שהתלמיד חכם הזה יתפרסם בזכות הכבוד וההערצה שבני קהילתו רוחשים לו, והשי"ת ירבה את גבולו בתלמידים, וכך יהיה בידו להשפיע על ציבור יותר גדול, ויצא מזה רק עוד אור ועוד השפעה רוחנית קדושה, והכל בזכות הכבוד התורה שחלקו לתלמיד חכם.

מאידך, אם התלמידים אינם רוחשים לו את הכבוד הראוי, הם מערערים על דבריו ומבטלים אותם, אזי כוחותיו יצטמצמו ויתעממו וכבר לא יהיה בידו כח להשפיע אליהם. האור שלו פשוט הולך ומתכנס בתוכו, אשר בעומק המשמעות היא:, שהם לא ראויים לקבל את השפע ואת האור הגדול שלו.

ככל שאדם מייקר את כח הדיבור כך יש בכוחו לפעול עם הכח הזה

וכן הוא גם בכל הנוגע לכוחות הנפש שבאדם ולתכונותיו: ככל שיעניק האדם את הכבוד הראוי לכח מסוים שבנפשו, אזי ילך הכח הזה ויתגלה ויתחזק לאין ערוך. כח הדיבור למשל: כח הדיבור הוא אחד מן הכוחות העצומים שיש לאדם. צדיקים פעלו עם הכח הזה עד אין לשער. הם החדירו השפעה קדושה בקרב מאות ואלפים מישראל, הם פעלו ישועות ומופתים – מעשים שבכל יום. אבל איך הם הגיעו לכל זה?! על ידי הכבוד העצום שהעניקו לכח הדיבור שלהם. הם שמרו עליו מכל משמר. הם נתנו לעצמם דין וחשבון על כל הגה שהוציאו מפיהם. הוי אומר: הם חלקו לכח הדיבור, את הכבוד הראוי לו.

אבל אם אדם מזלזל בכח הזה, הוא מדבר דברים בטלים ומפטפט ומלהג מבוקר ועד ערב בלי חשבון. הוא מדבר חלילה דיבורים אסורים; רכילות ולשון הרע ומפיץ שנאת חינם ומחלוקת, אזי הוא אינו מכבד ומייקר את כח הדיבור - אלא

ג ו י ש כ ו ן כ ב ו ד ה ' ע ל ה ר ס י נ י :

להתחזק בכבוד התורה

מזלזל בו ומפחית בערכו! הוא שם אותו ללעג ולקלס! הדיבור שלו דומה לצפצוף חיות ועופות! וממילא האור העצום והנפלא של הכח הדיבור הולך ונעלם ומתכנס בתוכו, ולא נשאר בו שום כח ויכולת לעשות עמו דבר.

לחוס על כל רגע בחיים

וכן הוא כלפי החשיבות והכבוד שצריכים להעניק למושג ששמו 'זמן'. היצירה של זמן הוא אחד הדברים הגדולים שהריבונו של עולם ברא. כל אדם מקבל קצבת זמן מסוימת בעולם הזה, אשר בזמן הקצוב הזה, עליו למלא את שליחותו ואת תכליתו בעולם. נו, אם אדם יודע שהזמן לא נועד כדי להעביר אותו בבטלה ובמאכל ובמשתה, אלא כל רגע בחייו נועד אך ורק כדי להגיע על ידו לאיזו תכלית, הלא הוא צריך לייקר את הזמן! הוא צריך לכבד כל שעה ושעה וכל רגע ורגע מימי חייו, כמו שהוא מכבד את האוצר הגדול ביותר בעולם! ולכן ככל שאדם מייקר את זמנו ומכיר בערכו, אזי הוא זוכה לברכה בזמנו – 'עס קומט אריין א ברכה דרעין' - ויש לו סייעתא דשמיא למלא את יומו בסדר יום מלא וגדוש בתורה ומעשים טובים, והוא רואה ברכה בעמלו. ואם הוא צריך לסדר איזה ענין גשמי, אזי יש לו סייעתא דשמיא שלא יצטרך לבלות על זה זמן רב, אלא אחת ושתיים והכל מסודר, והוא כבר יכול לשוב לתלמודו ולסדר היום שלו. ובמילים אחרות: האור שגנוז בזמן, הולך ומתגלה אליו ועל ידי זה יש לו סייעתא דשמיא לראות ברכה בזמן.

מנגד יש לך אדם שאין לו ברכה בזמן. הוא ממש מרגיש איך שהזמן נוזל לו מבין אצבעותיו. כל דבר לוקח לו שעות ארוכות, וכל יום יש לו ביטולים אחרים. ולא אחת סיבת הדבר הוא, פשוט מאד: מחמת שאינו מכבד את הזמן.

אנשים לא יכולים לקבל שיש אנשים שיש להם מעמד נכבד יותר מהם | כל הפרטים של כבוד התורה בונים באדם את הכבוד הראוי לתורה | ככל שאדם מכבד את התורה – התורה נפתחת בפניו | הדרך העיקרית להראות כבוד התורה – היא לפתוח גמרא וללמוד | תכבד את המגיד שיעור שלך ותזכה לאור התורה | ללמוד הלכות כיבוד אב ואם הלכה למעשה

הסטייל של חוצפה יסגי

כאשר מדברים אודות 'כבוד', צריכים מאד להדגיש את הענין של כבוד תלמידי חכמים, וביותר בדורנו. בזמננו כל המושג שצריכים לחלוק כבוד לאנשים חשובים ומורמים מעם - הלך ונשחק. אנשים כבר לא יודעים מהו המושג כבוד. וכל זה הוא חלק ממה שכבר אמרו חז"ל ( סוטה מט:): "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי". חלק מן הסטייל המקובל ביותר בעולם הוא, שכולם שווים ודומים ולא צריכים לכבד אדם שנמצא במעמד מכובד יותר. ולכן צריכים ביותר להיזהר שרוח הזמן לא יחדור למחננו, ואדרבה, להרבות עוד יותר בכבוד התורה ובכבוד תלמידי חכמים.

להשריש את כבוד התורה בלב

יהודי צריך להשריש בקרבו כבוד לכל דבר שנוגע לתורה: אם הספר תורה עובר לפניו הריהו תיכף קם ממקומו במלוא היראת הכבוד, ואם הוא רואה ספר שמונח בביזיון ובחוסר כבוד, הוא מיד ניגש לסדר את הספרים. הוא רואה 'שמות' מוטלים על הארץ – והוא מרגיש זעזוע בקרבו ומיד חש לרוץ ולהרים אותם לנשקם בכבוד וביקר. וכאשר פותחים ספר קדוש מנשקים את הספר בהדרת כבוד ובחיבת הקודש. ישנם כאלו שנוהגים לומר בתחילת הלימוד: "זאגט די הייליגע גמרא", "זאגט דער הייליגער רבא", "זאגט דער הייליגער אביי". וכדומה, אין זו הלכה פסוקה, אבל זה בוודאי חלק מגינוני כבוד שיכולים לתת לתורה.

הדברים הללו, נראים כמו פעולות קטנות שאין בהן חשיבות גדולה, אבל באמת מכל אלו הולך ונבנה אצל האדם הכבוד הראוי לתורה. הוא מראה בזה שהתורה היא אצלו דבר קדוש ויקר. דברי אלוקים חיים! התורה היא אצלו חכמה קדושה ונעלה, ולא חכמה כשאר כל החכמות. וכאשר הוא מראה במעשיו שהוא מכבד את התורה, אזי התורה הולכת ומראה את עצמה אליו – 'זי ווייזט אים א שמייכל'דיגן פנים' – היא נפתחת בפניו ומאירה לו. הוא מבין יותר את התורה וזוכה להרגיש את האור של התורה, וכך הוא זוכה לעלות ולהתעלות באור התורה הקדושה.

נקודות:

כאשר בחור יושב ומקבל תורה מן המגיד שיעור שלו או מן הראש ישיבה, או אברך אצל הראש כולל שלו, עליו לבנות בקרבו הערכה לכבוד התורה. הוא צריך להרגיש כלפיו הרגשה של כבוד ושל הערכה. וגם אם הרב הזה אינו בגדר רבו מובהק, ואינו גדול בתורה ממש - הוא עדיין תלמיד חכם, ועדיין יש בזה גדר של כבוד רבו

עיקר כבוד התורה הוא לימוד התורה בפועל

כל אחד יש לו את הדרך שלו להביע את הכבוד שהוא רוחש לכבוד התורה, אבל בוודאי שהכבוד הגדול ביותר שיכולים להעניק לתורה – הוא עצם לימוד התורה. כאשר אדם מסיח את עצמו מכל טרדותיו ומשקיע את עצמו בדברי תורה; הוא לומד דף גמרא בעיון, הוא לומד את הסדר הקבוע שלו בתורה – חק ולא יעבור, אזי הוא מראה בזה את הכבוד שהוא רוחש לתורה. הוא יודע שהתורה היא: "כי הם חיינו ואורך ימינו!" התורה היא בבת עינו ונשמת אפו! התורה היא ממש שאיפת חייו – וזה הכבוד התורה הגדול ביותר.

כבוד התורה הלכה למעשה

כאשר בחור יושב ומקבל תורה מן המגיד שיעור שלו או מן הראש ישיבה, או אברך אצל הראש כולל שלו, עליו לבנות בקרבו הערכה לכבוד התורה. הוא צריך להרגיש כלפיו הרגשה של כבוד ושל הערכה. וגם אם הרב הזה אינו בגדר רבו מובהק, ואינו גדול בתורה ממש - הוא עדיין תלמיד חכם, ועדיין יש בזה גדר של כבוד רבו. התורה רוצה שבחור יכבד את המגיד שיעור שלו. הוא הרי לומד ממנו סוגיות בש"ס ומקבל ממנו את דרכי הלימוד, וממילא פשוט שעליו לכבד אותו מאד. אם רק יהודי ששקוע באהלה של תורה ולומד תורה בהתמדה, אזי הוא כבר בגדר תלמיד חכם, וצריך לכבד אותו.

וכאשר המגיד שיעור נכנס למסור את השיעור צריך לקום בפניו! וצריכים לדבר איתו במלוא הדרך ארץ! ובאמת היו צריכים לכנות אותו 'רבי'. היום מכנים אותו 'מגיד שיעור', אבל באמץ אין זה תואר מכובד וראוי, והרי זה כאילו שאומרים, שכמו שאדם זה הוא סנדלר, כך אדם זה הוא מגיד שיעור. זה המקצוע שלו. אצלנו היינו מכנים את המגיד שיעור בתואר 'רבי', וכך היו צריכים לחזור ולהנהיג היום.

הרבי מקבל כוחות מן התלמידים

ומה שביארנו שעל ידי הכבוד שמעניקים לתלמיד חכם - מתגלה האור של התלמיד חכם, מובן בד בבד עם ההסבר הגשמי: כי כאשר הרבי או הראש ישיבה מקבל את הכבוד הראוי לו מתלמידיו, הרי הוא מקבל על ידי זה כוחות הנפש נפלאים. המגיד שיעור מרגיש יותר אחריות כלפי התלמיד, ויש לו יותר חשק להדריך אותו בדרכי הלימוד. הוא מרגיש שיש כאן 'משפיע ומקבל'.

וידוע מהרבה צדיקים, שבשעה ששמעו את רבותיהם מדברים לעצמם דברי ענווה ושפלות, היו נעמדים אצלם והיו מפליגים בשבח רבם, וכך היו משפיעים לרבי מוחין חדשים ומדרגות נפלאות. והגם ששם מדובר מצדיקים ויש בזה עניינים נעלים, אבל לפי ערך, נכונים הדברים אצל כל אחד. כאשר הרב של הקהילה או הרבי של החסידות, רואה לפניו 'מקבלים' שאכן חפצים לקבל ממנו השפעה, הרי הם נוסכים בו כוחות חדשים ומוחין נפלאים, והוא מקבל כוחות עצומים של השפעה, וכך הולך ומתרבה כח התורה והקדושה בעולם באופן נפלא.

'היימישקייט' בחינוך לא על חשבון ציווי התורה

אחד מענייני הכבוד שצריכים חיזוק גדול בזמננו הוא כיבוד אב ואם: כי כאמור לעיל, כל הרוחות הזרות שבעולם, חודרים גם למחננו. ואם עד הדורות האחרונים ידעו והבינו את ההבדל בין אב ובנו, הרי שבעקבות המהפכות שעשו אומות העולם, שברו והמיסו את כל המחיצות שהיו מלפנים בין אב לבנו. היום מלמדים את האב שעליו להיות 'חבר' של בנו. חסל הסדר והקשר של הריחוק בין אבות ובנים. והגם אמת, שצריכים לדעת בכל דור איך להתנהג עם הילדים ואיך לדבר אל ליבם, ובוודאי שבזמננו נחוץ מאד להיות איתם יותר בקירוב הדעת – 'זיך האלטן מער היימיש' – ולחנך אותםְּבְ ר כּות ובנעימות. אבל עדיין צריכים לזכור את החיוב של כבד את אביך ואת אמך, ואת אזהרת התורה של איש אמו ואביו תראו! כל אחד צריך לפחות שלחן ערוך וללמוד הדק היטב את ההלכות. צריך ללמוד הלכות כיבוד אב ואם ולדעת איך יהודי צריך להתנהג!