חיבה, קירוב וידיעה
וכן לשון רש״י על הפסוק בפרשתינו (יח, יט): ״כי ידעתיו – לשון חיבה, כמו (רות ב) מודע לאישה( ,שם ג) הלא בעז מדעתנו( ,שמות לג) ואדעך בשם, ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו״.
דהיינו לפי דברי רש״י אלו, שעל ידי שמחבבין אשה על בעלה, מביאים את הבעל לידי כך שיודע ומכיר אותה יותר. שהרי ׳דעת׳ הוא תוצאה של ׳חיבור׳ כנודע, ולכן אם ׳מקרבו׳ (– חיבור,) זה בהכרח מביא אחר כך שיהא ׳יודעו ומכירו׳ (– דעת.) דהיינו שחיבור מביא לידי דעת. ובאמת זה הולך לשתי הכיוונים, כלומר שלא רק שחיבור מביא לידי דעת, אלא דעת גם מביא לידי חיבור וקירבה, שהרי גם החיבור וגם הדעת הן תוצאה מ׳חיבה׳ ואהבה, כלשון רש״י ׳המחבב את האדם׳ – שזה בעצם ביטוי של ׳אהבה׳, ואהבה וחיבה מביאים להתקרב ולהתחבר אל ה׳אהוב׳, וגם להכיר ולהבין וגם לדעת את ה׳אהוב׳ עליו.
ובאמת המילה ׳אהבה׳ יש בה ב׳ פירושים, א. הב, ב. הבנה. כי זה בעצם ענין האהבה, שאני מבין את הדבר האהוב עלי, וממילא אני גם מתקרב ונותן לדבר האהוב עלי. וזה גם הפוך, שאני מתקרב ונותן לדבר האהוב עלי, וממילא אני גם מבין ומכיר אותו. ואכמ״ל בעניינים עמוקים האלו.
במה מחבבים
מהו הגורם החביבות? היינו חושבים לכאורה שהוא על ידי שמשבחים ומהללים אותה שהיא אשה נאה במראה שלה ובמעשים הטובים שלה. אולם התשובה היא: לא. אברהם אבינו הבין והכיר בכל המעלות הרמות שלה, אבל כל זה בינו לבינה. וכיון שהחיבה והידיעה מביאות זו את זו, השבח הנוגע לחביבות הוא השבח על הפנימיות – ׳הנה באהל׳ – שהוא פותח לבעל את עומק עולמה של אשתו, ומקרבו אליה ומעמיק את הכרתו בה.
הכבוד והנפש
ובאמת כל ענין הכבוד הוא בחינת ה׳נפש׳ והפנימיות שבאדם, ואכמ״ל.
מן החיצוני אל הפנימי
יפי חיצוני מעורר רבים, ולכן כל זמן ששרה היתה פנויה נקראה ׳יסכה׳, כי יפיפותה עוררה רבים עליה. אולם אחר הנישואין היופי שייך לבעלה בלבד. והיינו שהקשר בין איש לאשתו אינו בנוי על מה שהעין רואה, שהרי זה פתוח לכל אדם, אלא על מה שמכירים מקרוב: על הפנימיות. ומכאן שהחביבות האמיתית נבנית על ידיעה ועל קירבה, לא על מראה.
מעגל האהבה
כפי שנתבאר, חיבה מביאה קירוב, וקירוב מביא ידיעה, וידיעה מביאה שוב לחיבה. זהו מעגל שאינו נפסק: ככל שמכירים יותר – אוהבים יותר, וככל שאוהבים יותר – רוצים להכיר יותר. ומי שרוצה לחזק את האהבה בביתו, אין לו לחפש דברים חדשים, אלא להכיר את בן זוגו הכרה עמוקה יותר, ולהתקרב אליו.
נפש וצניעות
הכבוד הוא ענין של הנפש, לא של הגוף. ולכן כשאומרים על אדם שהוא ׳צנוע׳, אין זה על לבושו אלא על נפשו, שאינה מתפארת ואינה מחפשת להיראות. ואכן צניעות וענווה שתים שהן אחת: שניהם מדרגה של הנפש הפנימית.