״הנה באהל״
״ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל״ (בראשית יח, ט).
בגמרא (בבא מציעא פז, א) מפרש פסוק זה: ״להודיע ששרה אמנו צנועה היתה״. ורש״י מפרש שם: ״להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה״.
החשיבות והיופי של שרה אמנו הוא – ׳הנה באהל׳, להודיע שהיא צנועה, דהיינו שבאמת אנחנו לא יודעים כלום עליה, כי היא לגמרי מופנמת וצנועה. והרי ״כל כבודה בת מלך פנימה״ (תהלים מה, יד.) נמצא שהשבח שהעידו עליה המלאכים אינו מעלה שנראית לעין, אלא שדוקא מפני שאינה נראית, אין אנו יודעים את ערך מעלותיה, וזהו עצמו עיקר גדלותה.
שם ׳יסכה׳
דבר פלא הוא, שרק פעם אחת בתורה מופיע השם ׳יסכה׳ (בראשית יא, כט), ובכל מקום בתורה מלבד זה היא נקראת בשם שרה. ופירש רש״י שם שנקראת יסכה על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביופיה, והוא לשון נסיכות ושררה.
אלא שאחר שנישאת לאברהם אבינו הרי היא נעשית נשואה לאברהם, וכידוע שכל היופי של האשה אינו שייך אלא לבעלה ולא לאיש זר, וממילא לא שייך לומר ׳יסכה׳ שמשמעותה – ׳שהכל סוכין ביופיה׳. ודו״ק.
בכתב והקבלה כתב: ״ואין ספק כי סבה העקרית לקריאת שמה יסכה היתה ע״ש יפיפותה, שהוא דבר הנראה לעינים, כי מי עשה אבותיה (של שרה בשעת לידתה) לנביאים, לדעת תכונת נפשה שעתידה להיות סוכה ברוה״ק, ולזה לא נקראה בשם יסכה רק כל זמן היותה פנויה, כי אז יפיפותה יעורר רבים עליה לנשאה, אמנם מנשואין ואילך שהיופי לנשואה אינו רק לבעלה לכן שינו את שמה לקרותה שרי...״. וכך שמעתי שביאר הבן איש חי כעין זה.
והיינו זה שאמרנו ששרה היתה ׳צנועה׳, וממילא מובן היטב למה היא נקראת שרה בכל מקום, ולא בשם יסכה. ובאמת גם הפירוש השני של יסכה – ׳שסוכה ברוח הקודש׳ גם לא מתאימה, כי הענין של צניעות הוא לא רק ענין חיצוני ומציאותי המכוסה מן העין, כלומר שכשהמלאכים שיבחו אותה שהיא ׳צנועה׳ כי היא נמצאת באוהל, אין הכוונה רק שהגוף שלה נמצאת באוהל, אלא נראה בעומק כוונת הענין, שהתכוונו שכל הפנימיות שלה והמדריגות שלה וכל מעשיה הטובים – הם בבחינה של ׳צניעות׳, כל תהליכותיה אצלה הן בהצנע לכת עם ה׳, בצניעות וענווה, שכידוע צניעות וענווה שתים שהן אחת, ואזלי בצוותא חדא.
נמצא שאף רוח הקודש שהיתה בה, וכל מעלותיה הפנימיות, אינם נראים לעין כל, כי כולם נסתרים באוהל ובהצנע לכת. ומשום כך אין השם ׳יסכה׳, שענינו הסתכלות ונראות, ראוי לה אחר נישואיה.
האהל והאשה
והנה יש מקום בתורה הקדושה שמצינו ש׳אוהל׳ ו׳אשה׳ והענין של ׳צניעות׳ הולכין ביחד וענין אחד הוא, שהרי בפרשת בלק כתוב: ״מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״.
ובספר זכרון זאת נדמה לי שהוא אומר שהכוונה ׳מה טובו אהליך׳ – על האשה עצמה, שהרי חז״ל אומרים (יבמות סב, ב): ״כל מי שאין לו אשה שרוי בלא טובה״, משמע שהאשה היא בחינת ה׳טוב׳. ואכן בהרבה מקומות בתורה האשה מכונה בשם ׳אהל׳, כגון מה דכתיב: ״שובו לכם לאהליכם״ – שהכוונה לנשותיכם.
ויש לומר שה׳מה טובו אהליך יעקב׳ – דהיינו כוח הצניעות של האוהל ושל האשה, מביא לכך שהבית תהיה בבחינת ׳משכנותיך ישראל׳ – כלומר מקום של השראת השכינה הקדושה, וממילא נהיה בית מלא ברכת ה׳.
ורואים בכמה מקומות ש׳אהל׳ היינו השראת השכינה, וכלה דא שכינתא כנודע. ונמצינו למדים שהאהל רומז על האשה, ועל כוח מידת הצניעות שבה (והרי האשה נבראה ממקום הצנוע שבאיש כידוע), ומכוח זה נהיה בחינת ׳אהל מועד׳ – השראת השכינה באוהל. וממילא זוכים לכל הברכות שהרבש״ע משפיע.
האשה והאהל – מהות אחת
האוהל מכסה ומצניע את היושב בו, וכן האשה – מעצם בריאתה היא בחינת צניעות, שהרי נבראה ממקום הצנוע שבאיש כידוע. ונמצא שאין הצניעות לבוש שהאשה לובשת מבחוץ, אלא מהות בריאתה. ולכן כשאמרו המלאכים ׳הנה באהל׳, לא סיפרו על מקום מושבה בלבד, אלא על דרך היותה: מי שכל עצמה פנימה.
שני פירושים באהל
נאמרו שני פירושים ב׳מה טובו אהליך יעקב׳. האחד – שהאהל הוא האשה עצמה, כי היא בחינת ה׳טוב׳ שבבית. והשני – שכוח הצניעות של האהל ושל האשה הוא שהופך את הבית ל׳משכנותיך ישראל׳. ושני הפירושים עולים לאחד: האהל הוא מקור הטוב, והצניעות היא הדרך שבה הטוב מתגלה ויורד אל הבית. ומשום כך נקרא המשכן ׳אהל מועד׳, כי השכינה שורה במקום שהצניעות שוכנת בו.
גדולה שאינה נראית
בדרך כלל מדדו את גדולתו של אדם לפי מה שרואים ממנו. אולם בשרה אמנו עצמה גדולתה היא שאין רואים אותה. כשהמלאכים אומרים ׳הנה באהל׳ הם מעידים שעיקר מעלתה אינו מה שהעין רואה אלא מה שהעין אינה רואה. וזו הסיבה שהשם ׳יסכה׳ – שענינו שהכל סוכין ביופיה, כלומר מביטים בה – אינו שם שנשאר עמה; כי כל עיקרה בפנימיות, ולא במראה.