פרשת: הפיכת סדום ועמורה – חלק א

פסוקים: פרק יח, יז – יח

פסקאות ח – יב

[ח]

(יח, יז-יח) וַה' אָמָר הַמְכַּסֶה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲׁשֶר אֲנִי עֹׂשֶה: וְאַבְרָהָם הָיֹו יִהְיֶה לגֹוי גָדֹול וְעָצּום וְנִבְרְכּו בֹו כֹל גֹויֵי הָאָרֶץ:

מדוע היה ראוי להודיע לאברהם מה שעושה בסדום, ומה הקשר בזה שאברהם יהיה לגוי גדול

(יח, יז-יח) המכסה אני מאברהם כו' ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום. הנה¹ באמת הוא בטבע בעל החסד, שמי שהרבה להטיב אותו, חפץ אחרי זה כי יזכר לטוב שמו, לכן יחפוץ בהתקיים מי שהיטיב לו, למען יהיה חסדו קיים לעד ונזכר לדורות, כאשר בארתי (ויקרא כו, מב) וזוכר חסדי אבות, פירוש, החסדים שעשה לאבות, לכן מיטיב לבניהם עדי עד, למען לא יהיה מה שהרבה חסדו לאבות בחנם. ובפרט האיש שאין לו בנים, כל קיומו בזכרו, כי האנשים שהיטיב להם יזכרו לעד חסדו, כי במי יזכר שמו, ואם יתמו האנשים שהיטיב לו, הלא היטב חרה לו, כי גם שמו תמה נכרתה מספר החיים. לכן אמר, כי אברהם מסר נפשו להציל את סדום ועמורה וכו' ורכושם, ואם יתמו סדום ועמורה, הלא יחרה אף אברהם, כי אין האיש שהכיר טובתו עוד בתבל. לכן אמר, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ונברכו בו וכו,' אף אם יהפך סדום, כי שמו ישאר לברכה בקרב הארץ. ולכן כאשר אמרו כי עתה נרע לך מהם (יט, ט), שזה כפית טובה ללוט, אשר עבורו הציל אברהם את כולם, לא היה תועלת לאברהם בהשאר אותם, כי שכחו טובתו גם חסדו עמהם, לכן אמרו עוד מי לך פה להציל אותן ברחמים, הלא בוז יבוזו לך, ודו"ק היטב².

¹ [ח] (יח, יז-יח) "וַה' אמָר הַמְכַּסֶה אֲנִי מֵַאבְרָהָם אֲׁשֶר אֲנִי עֹׂשֶה: וְַאבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָדוֹל וְעָצּום וְנִבְרְכּו בוֹ כֹל גוֹיֵי הָָארֶץ" ע"כ. יש לדקדק: א. מדוע צריך ה' שלא לכסות מאברהם מה שהוא עושה בסדום, מה שייכות אברהם לסדום. ב. מה הקשר בין מה שאברהם יהיה גדול ועצום. בשלמא אם היה כתוב שאברהם עבד לה', וה' רוצה לומר כל דבר שעושה, ניחא. אבל מה ענין זה שיהיה לגוי גדול שלא יכסה ממנו. ונראה, דכיון שאברהם מסר נפשו להציל את סדום ועמורה, בודאי חפץ אברהם שלא ישמיד את סדום ועמורה, כדי שיזכרו טובתו, שכך דרך אדם שעושה הרבה טובה למישהו, הוא חפץ שהלה יהיה קיים, ועל ידי זה יהיה זכרו קיים, לכן בודאי אברהם חפץ בסדום ועמורה שיזכרו טובתו, לכן אמר ה' שאינו מכסה מאברהם, וצריך לומר לו, שלמרות רצונו שלא ישמיד את סדום, ה' ישמיד את סדום. והטעם באמת שה' לא חס על סדום מחמת כבוד אברהם, שיזכרו מעשיו, כיון שאברהם יהיה לגוי גדול, ויהיה זכרו תמיד לברכה על ידי זרעו, כי מי שאין לו בנים, הוא במיוחד חפץ שמי שהוא עשה לו טובה יתקיים, כדי שזכרו יהיה לנצח, אבל מי שיש לו זרע, הרי על ידי זרעו יש לו זכר. ועל פי זה מיושב דבר נפלא. דהנה להלן כשבאו המלאכים ללוט כתוב, (בראשית יט, ג) "וַּיִפְצַר בָם מְאֹד וַּיָסֻרּו אֵלָיו וַּיָבֹאּו אֶל בֵיתוֹ וַּיַעַׂש לָהֶם מִׁשְּתֶה ומַּצוֹת אפָה וַּיֹאכֵלּו". ולא אמרו לו דבר, שהופכים העיר כו'. ורק לאחר המעשה דכתיב (שם, ט) "וַּיֹאמְרּו גֶׁש הָלְָאה וַּיֹאמְרּו הָאֶחָד בָא לָגּור וַּיִׁשְּפֹט שָפוֹט עַּתָה נָרַע לְ מֵהֶם וַּיִפְצְרּו בָאִיׁש בְלוֹט מְאֹד וַּיִּגְׁשּו לִׁשְּבֹר הַּדָלֶת", אז אמרו (שם, יב) "וַּיֹאמְרּו הָאֲנָׁשִים אֶל לוֹט עֹד מִי לְ פֹה חָתָן ובָנֶי ובְנֹתֶי וְכֹל אֲׁשֶר לְ בָעיר הוֹצֵא מִן הַּמָקוֹם: (יג) כִי מַׁשְחִתִים אֲנַחְנּו אֶת הַּמָקוֹם הַּזֶה כִי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְנֵי ה' וַיְׁשַּלְחֵנּו ה' לְׁשַחֲתָּה". והוא פלא, מדוע רק לאחר מעשה זה עלתה צעקתם. ועל פי המבואר מיושב, דבאמת תפלתו של אברהם מנעה את הפיכת סדום, כדי שיזכרו טובתו, והיה עיכוב בדבר. אבל לאחר שאנשי סדום היו כפויי טובה ללוט, שאמרו לו נרע לך, אף על פי שהם חייבים לו הכרת הטובה, כי רק עבורו נלחם אברהם והציל את סדום, וכיון שהיו כפויי טובה, שוב אין סיבה שלא להשמידם, כי כפויי טובה הם, ובלאו הכי לא יזכרוהו, לכן אמרו, שרק ברחמים הם יצילו מי שלוט חפץ, אבל מן הדין נגזרה עכשיו כליה על כל אנשי סדום ועמורה.

² תמצית דבריו: הטעם שהיה ראוי להודיע לאברהם מה שעושה בסדום, והקשר בזה שאברהם יהיה לגוי גדול - כיון שאברהם הציל את אנשי סדום, הוא חפץ שלא ימותו ויזכרו טובתו, לכן אמר ה' שצריך להודיע לאברהם, ואף על פי כן משמידם, כיון שיהיה לאברהם זכרון על ידי בניו וזרעו לעולם.