(יח, יט) כִי יְדַעְּתִיו לְמַעַן אֲׁשֶר יְצַּוֶה אֶת בָנָיו וְאֶת בֵיתֹו אַחֲרָיו

(יח, יט) כִי יְדַעְּתִיו לְמַעַן אֲׁשֶר יְצַּוֶה אֶת בָנָיו וְאֶת בֵיתֹו אַחֲרָיו וְׁשָמְרּו דֶרֶ ה' לַעֲׂשֹות צְדָקָה ומִׁשְּפט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲׁשֶר דִּבֶר עָלָיו:

מהו המקור שיש מצות עשה על האב לחנך את הבנים

(יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כו'

לעשות כו'. הנה¹¹ חינוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר, רק עשה דולמדתם את בניכם (דברים יא, יט), הוא בתלמוד תורה (קידושין כט, ב). ואמרו בנזיר דף כט, א דהאב חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך בנה במצות. פירוש, דהוה כמו מצות עשה של תלמוד תורה דהאשה פטורה. ויעוין אורח חיים סימן שמג בביאורי הגר"א (ד"ה ויש אומרים) ובמגן אברהם (ס"ק א). ומקור מצות חינוך במצות עשה, מקורו מזה הפסוק, מאברהם אבינו שיצוה את בניו בקטנם על המצוות, וקרא דחנוך לנער על פי דרכו (משלי כב, ו) שהביא רמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות (יז, כח) [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב. ויעוין מגן אברהם (אורח חיים סימן שמג, א), דרק בנזיר אין מצוה על בתו, וכן משמע בגמרא שם, ואין כאן מקום להאריך¹².

לעיל, שבבן נח הכל מודים שמצוה לעשות פשרה.

⁹ נראה שנשמט סימן ' וצריך להיות כשר', והיינו כשרה.

¹⁰ תמצית דבריו: משפטי התורה הוא משפט אלוקי פנימי, אבל משפט הגויים הוא משפט חיצוני, והם רק נימוסים לקיים חיי חברה תקינים, לפיכך לפני שנתנה תורה, כשהיו ישראל בני נח, אף שהיו מצווים לדון דיני נימוסין על פי השכל האנושי, מכל מקום מצוה יותר לעשות פשרה, כיון שגם הדין אינו אלא נימוסי בלבד ואינו האמת האמיתית, לכן עדיף לפשר ביניהם. אבל לאחר שנתנה תורה, שאנו מצויים לדון על פי חוקי התורה, שהיא האמת לאמיתה, אז מצוה לעשות משפט ולא פשרה.

¹¹ [יא] (יח, יט) "כִי יְדַעְּתִיו לְמַעַן אֲׁשֶר יְצַּוֶה אֶת בָנָיו וְאֶת בֵיתוֹ אחֲרָיו וְׁשָמְרּו דֶרֶ ה' לַעֲׂשוֹת צְדָקָה ומִׁשְּפָט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אבְרָהָם אֵת אֲׁשֶר דִּבֶר עָלָיו" ע"כ. במצוות לא תעשה יש כמה לאוים מפורשים בתורה להזהיר את הקטנים ולהפרישם מאיסור, ומובא ביבמות (קיד, א) להזהיר גדולים על הקטנים באכילת דם וטומאת כהן ועוד, אבל לצוות על האב לחנך בנו במצוות עשה לא מצאנו מקור לזה. ]ואיתא בש"ס )סוכה מב, א" (תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע" ע"כ. וכן בכל הש"ס מובא שהאב חייב לחנך את בנו, וכן אמרו ביום הכיפורים (יומא פב, א) דמצוה על האב לחנך את בנו להתענות לשעות ביום הכיפורים[. ובנזיר (כט, א) אמרו שהאב חייב לחנך בנו ומשמע מהתורה, ולא אמו, ולא הביאו מקור למצוה זו . ויש לבאר, מנין המקור להלכה פסוקה זו, שהאב חייב לחנך את בנו למצוות, ובקידושין (כט, א) תנו רבנן דחייב האב ללמד את בנו תורה, ובש"ס (שם, ב) הביאו מקור למצוה זו, מדכתיב )דברים יא, יט" (וְלִּמַדְּתֶם אֹתָם אֶת בְנֵיכֶם לְדַּבֵר בָם בְׁשִבְּתְ בְבֵיתֶ ובְלֶכְּתְ בַּדֶרֶ ובְׁשָכְּבְ ובְקּומֶ", ואין מקור זה לכל המצוות, אלא לתלמוד תורה בלבד. ונראה, דבאמת המקור להלכה זו שהאב חייב לחנך את בנו הוא מאברהם אבינו שציוה את בניו וביתו אחריו לשמור דרך ה'. והנה בשולחן ערוך אורח חיים סימן שמג סעיף א, כתב הרמ"א "וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד", ועל זה הביא בביאור הגר"א בד"ה ויש אומרים, את דברי התוס' ישנים, ודברי הרמב"ם, שאין האם חייבת לחנך את בנה, וכן כתב המגן אברהם (אורח חיים סימן שמג, ס"ק א) שהאם פטורה לחנך את בנה. ויש לבאר מנין שהאם פטורה לחנך את בנה, ונראה, שכמו בתלמוד תורה מבואר בקידושין (שם) שהאם פטורה לחנך בנה ככל מצוות עשה שהאשה פטורה, גם שאר מצוות חינוך כתלמוד תורה, למדו מזה שהאם פטורה, וזה המקור למה שאמרו בנזיר (כט, א) שהאב חייב לחנך בנו, והאם פטורה מלחנך את בנה למצוות. והא דהביא הרמב"ם בהלכות הלכות מאכלות אסורות (יז, כח) מקור אחר למצוות חינוך, דז"ל "אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו וגו'" עכ"ל אין זה אלא דברי קבלה, אבל עיקר מצוות עשה לחנך בנו ילפינן מאברהם אבינו. אבל יש לדקדק, דמדכתיב "ביתו" משמע שגם את בתו חייב האב לחנך, שהיא בכלל ביתו, וכן כתב במגן אברהם (אורח חיים סימן שמג, א) וז"ל "ומשמע בנזיר (כט, א) דאין מחויב לחנך בתו עיין שם. ובתוס' בנזיר הקשו מאי שנא דביום הכיפורים (יומא פב, א) מחויב לחנך בתו עייין שם. ואפשר דכל המצות דמי ליום הכיפורים, וצריך לחנכם, וכן הובא בילקוט אמור דף קע"ח ע"ג" עכ"ל, הנה מסיק המגן אברהם דכל המצוות הם כיום הכיפורים, שכשם שביום הכיפורים חייב לחנך את בתו כדאיתא שם, הוא הדין בכל המצוות, ומה שאמרו בנזיר שאין האב חייב לחנך בתו, היינו דוקא בנזיר. וכן יש לדקדק כן מלשון הגמרא, דתנן (נזיר כח, ב) "האיש מדיר את בנו בנזיר", ואמרו בגמרא דמשמע דוקא בנו ולא בתו, והטעם בזה אמר ר' יוחנן דכך הלכה למשה מסיני היא בנזיר. וריש לקיש אמר שהטעם שהאב מדיר את בנו, לא הלכה למשה מסיני, אלא כדי לחנכו במצוות. ושואל הש"ס, בשלמא לר' יוחנן כך היא הלכה שבנו ולא בתו, אבל לריש לקיש שהטעם כדי לחנכו במצוות מדוע בתו לא, ומתרץ הש"ס "קסבר: בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה", עד כאן. והנה אם אין האב חייב לחנך את בתו במצוות בכלל, מה פריך הש"ס לריש לקיש מדוע לא מחנך את בתו, הא כך היא ההלכה דחינוך הוא רק על הבן ולא על הבת, אלא מוכח שפשיטא לש"ס, שמצוות חינוך גם על הבת, לפיכך פריך הש"ס מדוע אינו חייב לחנך את בתו, ומתרץ הש"ס בתו אינו חייב לחנכה. והנה לשון זה יש לפרש שריש לקיש סובר שחינוך בכלל אינו אלא לבנים ולא לבנות, אבל אין הכרח לומר שהש"ס חוזר מסברתו אלא כשיש הכרח לזה, וכאן אין הכרח לזה, ויש לפרש קסבר ריש לקיש דדוקא בנזיר חייב לחנך את בנו ולא את בתו. תמצית דבריו: המקור למצות עשה לחנך את הבנים והבנות מאברהם אבינו, דכתיב "כִי יְדַעְּתִיו לְמַעַן אֲׁשֶר יְצַּוֶה אֶת בָנָיו וְאֶת בֵיתֹו אַחֲרָיו וְׁשָמְרּו דֶרֶ ה'", בניו וביתו אלו הבנות. ומכאן נלמד לכל מצוות עשה שהאב חייב לחנך את בנו ובתו. ודוקא האב ולא האם, כמו שפטורה מחינוך לתלמוד תורה כדין מצות עשה. 12