[י] (יח, יט) כִי יְדַעְּתִיו לְמַעַן אֲׁשֶר יְצַּוֶה אֶת בָנָיו וְאֶת בֵיתֹו אַחֲרָיו

[י]

(יח, יט) כִי יְדַעְּתִיו לְמַעַן אֲׁשֶר יְצַּוֶה אֶת בָנָיו וְאֶת בֵיתֹו אַחֲרָיו וְׁשָמְרּו דֶרֶ ה' לַעֲׂשֹות צְדָקָה ומִׁשְּפָט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲׁשֶר דִּבֶר עָלָיו:

"צדקה" היא פשרה, ו"משפט" הוא דין, מדוע מקדים פשרה לדין, ובדוד מקדים דין לפשרה

(יח, יט) כי ידעתיו כו' אשר יצוה כו' צדקה ומשפט. זה⁵ דין ופשרה, דגמרינן לקרא דויצו (בראשית ב, טז) מזה [רש"י סנהדרין נו, ב (ד"ה דיני קנסות)]. אף על גב דאיכא תנא דאמר דאסור לבצוע (סנהדרין ו, ב), זה דוקא בבית דין דישראל, דדנין על פי דרכי התורה אסור לדיין לבצוע, רק לדון בדיני תורה, אם לא כשאינו יודע דין תורה, אז מותר לבצע ולפשר, אבל בבית דין של בני נח שמוזהרין על הדינים לדון דיני נימוסין כפי השכל האנושי, בזה מותר ומצוה לפשר אפילו אם יודע הדין שלהם. ולכן אמר בדוד ויהי דוד עושה משפט וצדקה (שמואל ב, ח, טו), משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה ביצוע (סנהדרין ו, ב) כשאינו יודע או בדין מרומה שמשפט קודם, ובאופנים שאין דין, צדקה,

אבל באברהם כתוב צדקה ומשפט, שקודם שנתנה [תורה], והיו בני נח, (תורה) פשרה העיקר⁶, והדין הנימוסי טפל, היה משפט אחר הצדקה, שהפשרה קודם, ודו"ק. וכן הביא רמב"ן⁷ בוישלח (בראשית לד, יג ד"ה ויענו) בדיני ישראל, כל דין שאתה שלם ממנו [לא דין מרומה, ויודע הדין] אי אתה רשאי לברוח ממנו [פירוש, לבצע ולפשר] כו' אבל בדיניהם, אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו, אתה רשאי לברוח ממנו [פירוש, מצוה לפשר, כמו שפירשתי.] ויעויין שם ברמב"ן שפירש בדרך אחר. ובירושלמי שלפנינו אין זה המאמר. ולכן אמר⁸ (סנהדרין נז, ב) בניו לדין, שאשה פסולה לדין, וביתו לצדקה, שפשרה כשר⁹ בנשים. יעויין (סנהדרין) דף נז, ב, ודו"ק¹⁰.

ודם ידיעה חיצונית המכרחת ונוטלת הבחירה, אלא רק גלוי לפני. ועל פי ביאור זה מבואר היטב פירוש הכתוב על פי תרגום אונקלוס, ולא קשה מידי לשון "למען".

⁴ תמצית דבריו: כדי שלא יקשה לנו מדוע יש שכר לאברהם על אשר יצוה, והרי ידיעתו של ה' שאברהם יצוה כו', היא מכרחת את אברהם לעשות כן, וניטלה הבחירה ממנו, לפיכך כתבה תורה, שזה שיצוה הוא בחירתו של אברהם, כי היא רק בגדר ידיעה אצלי, ואין ידיעת ה' כידיעת בשר ודם שהיא חיצונית, אלא ה' וידיעתו אחד הם. [י]

⁵ [י] (יח, יט) "כִי יְדַעְּתִיו לְמַעַן אֲׁשֶר יְצַּוֶה אֶת בָנָיו וְאֶת בֵיתוֹ אחֲרָיו וְׁשָמְרּו דֶרֶ ה' לַעֲׂשוֹת צְדָקָה ומִׁשְּפָט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אבְרָהָם אֵת אֲׁשֶר דִּבֶר עָלָיו" ע"כ. בהכרח להקדים כמה הקדמות. גרסינן בסנהדרין (נו, א-ב) "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין כו' מנהני מילי - אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל - ויצו - אלו הדינין, וכן הוא אומר (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. דינין בני נח איפקוד - והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם. דינין – דכתיב (שמות טו כה) שם שם לו חק ומשפט כו', לא נצרכה אלא לדיני קנסות" ע"כ. הנה רבי יוחנן מפרש, שהמקור שבני נח נצטוו על הדינין, הוא מדכתיב ויצו ה' כו' לאדם הראשון, ולשון ויצו הוא דינין, כדכתיב באברהם למען אשר יצוה כו' לעשות צדקה ומשפט, ומשפט הוא דין. ומקשה הש"ס, והא רק במרה נצטוו ישראל על הדינין, דכתיב "שם שם לו חק ומשפט" ולא לפני כן, ומתרץ הש"ס דבאמת דינין נצטוו ישראל לפני כן, אבל במרה נוסף עליהם לדון דיני קנסות, והם מה שקונסים יותר מהדין לפי ראות עיני הדיינים לצורך שעה וכדו'. והקשה רש"י (שם) הא בפסוק של אברהם כתוב לעשות שתי דברים, "צדקה" ו"משפט", ומשפט הוא הדינין, ומהו צדקה, לכאורה הוא קנסות, אם כן גם על הקנסות נצטוו ישראל לפני מרה. ומתרץ רש"י, דצדקה אינה קנס, דקנס הוא עונש יותר מהדין, וצדקה משמעו להפחית מהדין, שלא יקוב הדין את ההר, אבל צדקה הוא פשרה, שיש לדיינין לדון לפעמים בפשרה ולעשות צדקה, ולשון צדקה שהוא פשרה, מקורו בסנהדרין, שעל הפסוק בדוד )שמואל ב, ח, טו" ( וַיְהִי דָוִד עֹׂשֶה מִׁשְּפָט וצְדָקָה לְכָל עַּמו" אמרו בסנהדרין )ו, ב" (והלא כל מקום שיש משפט - אין צדקה, וצדקה - אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה - הוי אומר: זה ביצוע" ע"כ ובזה יתבאר לך היטב לשון רש"י וז"ל (סנהדרין נו, ב ד"ה דיני קנסות) "דיני קנסות - הוסיפו במרה, דבני נח לא הוזהרו עליהן דכתיב ויצו, וגמרינן לה מאשר יצוה, דהתם צדקה ומשפט כתיב, דהיינו דין ופשרה, אבל קנסות לאו משפט נינהו - דקנסינן ליה טפי מדיניה" עכ"ל. הנה נתבאר לך על פי רש"י בסנהדרין, שפירוש הכתוב כאן "לעשות צדקה ומשפט" היינו לעשות דין ופשרה. עוד יש להקדים, דנחלקו התנאים בסנהדרין (ו, ב) אם מותר או מצוה לעשות פשרה, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שאסור לבצוע, רבי יהושע בן קרחה אומר שמצוה לבצוע, ורבי שמעון בן מנסיא אומר, שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה - אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. וסובר רבינו, שגם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי מודה לרבי שמעון בן מנסיא שאם אין יודע להיכן הדין נוטה שרשאי לעשות פשרה כשיטת רבי שמעון בן מנסיא, דלא בחד ברייתא קתני לה, דלא מסתבר שיהיה אסור לעשות פשרה אם אינו יודע הדין. וכן בדין מרומה יש לעשות פשרה, ודין מרומה פירש רש"י בסנהדרין (לב, ב) "שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי, או מבינים טענת רמאי בדבריו" דאמרו בש"ס סנהדרין לב, ב שבדין מרומה אין לדון בבחינת יקוב הדין את ההר. ולאחר הקדמה זו יתבאר היטב. דהנה יש לדקדק, אליבא דרבי שמעון בן מנסיא ורבי אליעזר דאסור לבצוע רק כשאינו יודע הדין, איך יפרש הכתוב "צדקה ומשפט", מהי "צדקה". דאין לומר דהיינו פשרה כשאינו יודע הדין, או בדין מרומה, דאין זה משמע, שהרי כתיב אשר יצוה לעשות כו' צדקה ומשפט, משמע לכתחלה, ולא רק כשאינו יודע הדין. ועוד קשה, מדוע בדוד הקדים משפט לצדקה, ובאברהם הקדים צדקה למשפט. ונראה, דיש הבדל מהותי בין משפטי התורה למשפטי הגויים, שמשפטי התורה הוא משפט אלוקי פנימי, אבל משפט הגויים הוא משפט חיצוני, והם רק נימוסים לקיים חיי חברה תקינים, לפיכך לפני שנתנה תורה, כשהיו ישראל בני נח, אף שהיו מצווים לדון דיני נימוסין על פי השכל האנושי, מכל מקום מצוה יותר לעשות פשרה, כיון שגם הדין אינו אלא נימוסי בלבד ואינו האמת האמיתית, לכן עדיף לפשר ביניהם. אבל לאחר שנתנה תורה, שאנו מצויים לדון על פי חוקי התורה, שהיא האמת לאמיתה, אז מצוה לעשות משפט ולא פשרה לפי רבי שמעון בן מנסיה ורבי אליעזר, אלא אם כן אינו יודע הדין או בדין מרומה. ובזה מבואר היטב מדוע באברהם הכל מודים שיש לעשות צדקה ומשפט, כיון שעוד לא נתנה תורה, היה הדין הנימוסי טפל והפשרה עיקר, ולא אסרו התנאים לעשות פשרה רק לאחר מתן תורה, שאז נעשה הדין תורה עיקר, והפשרה טפל. ועל פי זה מיושב היטב מדוע בדוד הקדים משפט לצדקה, דלאחר מתן תורה יש להקדים משפט לצדקה, אלא אם אינו יודע הדין, אז יעשה צדקה ]והסוברים שיש לכתחלה לעשות פשרה, מפרשים בדוד, שמשפט וצדקה היינו, שהיה עושה משפט בדרך פשרה[.

⁶ ]א. ה. בנדפס: "שקודם שנתנה והיו בני נח תורה פשרה העיקר". המילה "תורה אין לה משמעות. ויש מגיהים בלשון המחבר וכתבו "תורת". ואין זה נכון דמהו לשון "תורת פשרה". ועוד שכתב "שקודם שנתנה והיו" וכל בר דעת רואה שחסר בדבריו. לכן ברור שהמילה "תורה" נדפסה בטעות שלא במקומה, כפי שהגהתי. וצריך לעיין בכתב היד[.

⁷ ז"ל הרמב"ן (בראשית לד, יג ד"ה ויענו) "ובירושלמי אמרו 'בדינין של נח, הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג. בדיני ישראל, כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם, אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו, אתה רשאי לברוח ממנו'. נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם, כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים א יז), אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו ב), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו" עכ"ל הנה מפרש הרמב"ן, דלברוח ממנו היינו שלא לדון להם. ונראה על פי המפורש לעיל, דלברוח ממנו היינו לעשות פשרה, שבורח מהדין ועושה ביצוע, ומה שאמרו שאתה שלם, היינו שאינו דין מרומה, ויודע הדין. אלא שפלא הוא שאין ירושלמי כזה לפנינו.

⁸ פירוש בסנהדרין (נז, ב) דרשו מהכתוב שאשה בן נח לא מצווה על הדינין, והקשו בש"ס, והא כתיב באברהם "אֲׁשֶר יְצַּוֶה אֶת בָנָיו וְאֶת בֵיתוֹ אחֲרָיו וְׁשָמְרּו דֶרֶ ה' לַעֲׂשוֹת צְדָקָה ומִׁשְּפָט", וביתו הם הנשים, ועליהם לעשות צדקה ומשפט, והיינו דין, ומתרץ הש"ס, דמשפט עולה על בניו, וצדקה על ביתו, דהיינו הנשים פסולות לדון אף בבני נח, אבל אשה כשרה לעשות פשרה. הנה מדברי הש"ס יש ראיה לפירוש רש"י בסנהדרין (הנ"ל שעליו סובב כל דבריו) שצדקה היינו פשרה, ועל כורחך צריך לחלק מה שחילקנו