'מחצרו של הרבי מליובאוויטש'
מערכת "אוצרות ליובאוויטש" ממשיכה להגיש את תרגום הספר "פון ליובאוויטשער רבינ'ס הויף" בעברית.
על מהות הספר וחשיבותו – ראו בהקדמה לפרק א', בגליון 82. קריאה מהנה!
"ובא השמש וזרח השמש"
אפילה ואורה בחיי ליובאוויטש
תכניתו של הרבי מהר"ש נ"ע לעלות לארץ הקודש, ותחילת נשיאותו של הרבי הרש"ב נ"ע לאחר הסתלקות אביו
פרק כד
באו על רוסיה הפוגרומים הנוראים של שנות השמונים [תרמ"א בערך]. העולם היהודי הזדעזע. היהדות ברוסיה היתה בפאניקה. הפוגרומים הללו, שבאו לאחר כל מאמציו של המהר"ש לבטלם, הטילו אימה על 'חצר' הרבי בליובאוויטש.
עוד קודם כן, לפני שהפוגרומים החלו, בהרגישו את הסכנה הגדולה המרחפת על ראש היהודים, נעשה הרבי חולה. העלילה [עלילת סטאראדוב] שאליה גררו גם אותו, ושאר הצרות, הרסו את בריאותו שהיתה רופפת גם בלאו הכי.
הוא נפל למשכב. הפרופסור ברטנסון הוזעק מפטרבורג. הובאו גם פרופסורים ממוסקבה. הם הורו לרבי לשכב במיטתו ברוגע, לא לומר מלה, ולא להתרגש. מצבו היה נורא.
אבל איך יכול היה להיות ברוגע, לא לומר מלה ולא להתרגש, כאשר נמצאים בזמן מבהיל כך כך! מוכרחים היו לקחת את הרבי לחו"ל להתרפא. מצבו הוטב, ומיד חזר לליובאוויטש, אך מהלומה נוראה אירעה מיד לאחר בואו: קרה הפוגרום הראשון נגד יהודים.
הרבי חש שבור מאד. הוא נסע מיד לפטרבורג, הגיע אל השר, ומחה על כך: "איך הרשו מפטרבורג שאירוע כזה יקרה?! אם אינכם יכולים להגן על היהודים מפני החוליגנים – אני מבקש לבטל את אזרחותי הרוסית, אסע יחד עם כל היהודים הנשמעים לקולי לארץ ישראל".
הרבי דיבר בהתלהבות ובתוקף. הוא לא ביקש אלא דרש. הוא דיבר עבור כל יהודי רוסיה.
במועצת השרים (המיניסטריום) החלו להבטיח לו, שלא יקרו עוד פוגרומים. ישמרו על שלומם של היהודים. הרבי היה מוכרח לקבל את המענה פאר גוט געלט [אולי הכוונה: בתור מענה מוצלח. או שהוכרח לתת סכום כסף גדול בתמורה (?)]. אך הוא הרגיש שההבטחה חסרת כל ממשות.
לצוררי היהודים כבר היתה שליטה בפוליטיקה הרוסית. פוביעדאנוסצעוו (פַּבֶּדַנוסצֶב)¹ היה כבר בשלטון. הוא היה שונא-ישראל גלוי.
הרבי החליט להיפגש עם פַּבֶּדַנוסצֶב עצמו; לראותו פנים אל פנים, לדבר עמו. אולי יוכל להשפיע עליו שיוותר על תכניותיו המבישות נגד היהודים.
כך מסופר על הויכוח של הרבי עם שונא-ישראל זה: פַּבֶּדַנוסצֶב הבהיר במפורש כי יש להכות ביהודים. "הנצרות דורשת להכות ביהודים", אמר המן הרוסי.
"היכן מצאת זאת בכתבי הנצרות"? [במקור: "אין דער עוואנגעליע"] – שאלו הרבי, והחל להוכיח לו עד כמה מסולפת תפיסתו ביחס לעמדת הנצרות כלפי היהודים [היהדות].
אך פַּבֶּדַנוסצֶב הבהיר כי שעמדתו היא עמדת של הסינוד [מועצת הכמורה הראשית].
הרבי הגיב: "אני מעוניין לדון עם חברי הסינוד עצמם בדבר שאלה זו, ולהוכיח להם עד כמה מופרכת עמדתם".
אורגנה אז, כצפוי בביתו של פרופסור ברטנסון, פגישה של הרבי עם, להבדיל, באי-כח הסינוד. פרץ ויכוח גדול אודות יהודים ויהדות. שונאי-ישראל אלה חשפו את כל המטען האנטישמי שלהם. היה זה בליל טענות הנוגעות לכלכלה וטענות הנוגעות לדת ופוליטיקה, כאלה שכבר מזמן נשמעו נגד יהודים.
המהר"ש ענה להם בחוכמה ובחריפות. הוא סתר ונטרל את כל טענותיהם האנטישמיות.
המהר"ש עצמו כבר נוכח לדעת, שזה כמעט לא יעזור. המדיניות האנטי-יהודית כבר היתה נטועה וקבועה, היתה זו מדיניות של פוגרומים ורדיפות.
חזר הרבי לליובאוויטש מאוכזב ומודאג, ורק עם תקוה שהשם יתברך הלא לא יטוש את ילדיו, ויגן עליהם מכל הסכנות, כפי שהגן עליהם תמיד.
הוא החל לחשוב בצורה מעשית לעזוב את רוסיה, לעבור יחד עם כל ה'חצר' להתגורר בארץ ישראל². אך מיד הגיעה הפרעה. לקחו את אחד מבניו³ לחייל בצבא. היה נראה שמפטרבורג רוצים להראות לרבי שיודעים שהוא שוקל לעזוב את הארץ, ולכן רוצים הם להוכיח לו, שזה לא יעלה בידו בקלות כל כך.
החלה התרוצצות לפדות את בן הרבי מהצבא. היתה זו משימה קשה. שלושת-רבעי שנה עברו עד שלבסוף שחררוהו.
המהר"ש החל להתכונן לנסיעה לארץ ישראל. הוא שלח לארץ שניים מהחסידים החשובים ביותר, שיבדקו בארץ היכן ניתן למצוא מקומות מגורים להתיישב בהם.
הוא רצה שהדבר ייעשה בחשאי, ללא רעש. הוא חשש שבאם ידברו על כל הרבה ויווצר רעש, הדבר עלול להזיק לכלל היהודי. בפטרבורג יתחילו לומר שבכך שהרבי עוזב את המדינה הוא מאותת לעולם שליהודים רע ברוסיה; ו[הממשל ב]פטרבורג היה 'אש להבה' [בכעס נורא] כאשר ניסו לספר לעולם על מעשיו המושחתים.
תכניותיו של הרבי היו כנראה מצליחו, וכל 'חצר' ליובאוויטש היה עובר לארץ ישראל.
אך הגיעה שנת תרמ"ג, ומיד בתחילת השנה החל המהר"ש להרגיש כי כוחותיו עוזבים אותו. מבלי הבט על חולשתו הוא אמר [מאמר] חסידות בראש השנה, והתענה ביום הכיפורים. במוצאי יום כיפור נשכב במיטתו ושוב לא קם. בי"ג בתשרי תרמ"ג נסתלק מן העולם בגיל 48.
הרבי השאיר שלושה בנים: ר' שניאור זלמן אהרן, הבכור; ר' שלום דובער, האמצעי, ור' מנחם מענדל, הצעיר. נשארו אחריו גם שתי בנות: דבורה לאה וחיה מוסיא (מושקא).
* * *
האלמנה, הרבנית רבקה, ראויה לזיכרון במיוחד. היא היתה ידועה בעולם החבד"י כולו. בעצמה היתה מיוחסת מאד, צאצאית ללמדנים שְקְלוביים (משְקְלוב) מפורסמים⁴, שהיו בעברם 'מתנגדים' נלהבים, שנעשו אחר כך חסידים נלהבים.
היא הנהיגה ממש 'רֶביסטווע' נשית ב'חצר' ליובאוויטש. היא היתה אשתו השניה של המהר"ש. אשתו הראשונה נסתלקה חודשים אחדים לאחר חתונתם. חתונתם היתה בהיות המהר"ש בן 15.
הרבנית רבקה האריכה ימים, אף שהיתה פעם חולה מאד וכבר התייאשו מחייה. מסופר שה'צמח צדק' בירכה באריכת-ימים, והיא התגברה על החולי. היא הגיעה לזקנה של קרוב ל-80 שנה.
מספרים כי היא עצמה חזתה מראש ואמרה שתחיה עד שמונים שנה. כששאלוה מאין יודעת היא זאת – ענתה שהדבר אצלה דווקא מובן למדי:
ברכה לאריכות ימים של צדיק היא לשמונים שנה – כך מקובל אצל חסידים. ולכן ידעה כי תחיה עד לגיל זה..
הרבנית רבקה היתה מפורסמת בתור בעלת-צדקה גדולה. לטוב לבה לא נמצא מישהו דומה. המהר"ש היה היחיד מהרביים של ליובאוויטש שחי בסגנון של עשירות; אבל כמה כסף שנתן לרבנית היה עבורה מעט. היא היתה מחלקת את הכל לנזקקים.
כאשר לא רצתה עוד לבוא לבקש עוד כסף מבעלה היא משְכְּנָה את תכשיטיה ומסרה את הכסף לצדקה. המהר"ש כבר ידע בכל ערב יום טוב כי עליו לפדות את תכשיטי הרבנית, כדי שהיא לא תבייש חלילה את החג.
לשולחנה הסבו תמיד כחמש-עשרה עד עשרים אנשים – קרובי משפחה ואורחים. לעתים תכופות היה קורה שכאשר הנוכחים היו ישובים במקומותיהם היתה הרבנית רבקה מבקשת בנימה מבויישת שלא יקפידו על כך שהארוחה לא תהיה כפי שראויה להיות.
היה זה כאשר ברגע האחרון היה נודע לה שמישהו בעיירה חולה, או סתם נזקק, והיתה שולחת אליו את האוכל המבושל.
לאחר הסתלקות המהר"ש עלתה השאלה, מי ימלא את מקומות ויישא את כתר הנשיאות (די רביסטווא).
כל השלושה לא חפצו להיות אדמור"ים. הם היו מעוניינים לומר מאמרי חסידות בפני ציבור החסידים - שלושתם היו ראויים לכך – אך לא רצו לקבל את החסידים [(אויפנעמען) ל'יחידות'], ובכלל שלא להתנהג בהנהגה של רביים. הם רצו לעסוק במסחר.
אך העולם החבד"י לא יכול היה להישאר ללא רבי, ואחד מהבנים מוכרח היה לקבל על עצמו את עול ההנהגה. העול נפל על כתפיו של הבן האמצעי ר' שלום דובער.
ר' שלום דובער היה אז בן עשרים ושתיים, אך לא רצה להיות רבי, לכן הנהיג את ה'חצר' באופן לא רשמי. אמר מאמרי חסידות וקיבל אנשים, אך לא היה מעוניין לשאת בתואר 'רבי'.
חלקית, היה זה מפני מצב בריאותו החלוש. הוא היה מוכרח לנסוע תמיד להתרפא בחו"ל, וכן ברוסיה ב'קרים', והרבה מזמנו היה מחוץ לליובאוויטש.
בשנת תרמ"ז⁵ מצב בריאותו הוטב בהרבה, וכבר הסכים לקבל על עצמו את הרביסטווע של חב"ד באופן מלא.
מיד עם קבלו את כתר האדמו"רות החלה עבורה שורה של פעילויות גדולות וחשובות עבור היהדות. היתה לו פעילות הנוגעת לתורה, ופעילות ציבורית חברתית-כללית הנוגעת למצב הכלכלי של היהודים.
חיי היהודים בתחום המושב נעשו גרועים ולחוצים יותר. מחסור בפרנסה. ליהודים בעלי-מלאכה לא היתה פרנסה; לסוחרים לא היה מסחר. בלבבות היהודים חדר רגש של ייאוש, ובנשמותיהם חשו מרירות.
וכאשר נעדרה פרנסה היה גם חסר בלימוד התורה. לתנועת ההשכלה גם היתה השפעה [על המצב הרוחני]. אצל היהודים נחלש הקשר לתורה.
עינו של ר' שלום דובער הבחינה היטב במצבם זה של היהודים, ועם האש וההתלהבות של מי שבעורקיו זורם דם של ארבעה דורות של צדיקים – השליך את עצמו לפעילות רחבה ומסועפת שנתנה ליהודים אחיזה חזקה בחיים, ביססה את מצבם הרוחני והכלכלי, בכך שהשפיע להם מזון לגוף ולנשמה.
* * *
לאחר הסתלקות המהר"ש עלתה השאלה, מי ימלא את מקומות ויישא את כתר הנשיאות (די רביסטווא).
כל השלושה לא חפצו להיות אדמור"ים. הם היו מעוניינים לומר מאמרי חסידות בפני ציבור החסידים - שלושתם היו ראויים לכך – אך לא רצו לקבל את החסידים [(אויפנעמען) ל'יחידות'], ובכלל שלא להתנהג בהנהגה של רביים. הם רצו לעסוק במסחר.
אך העולם החבד"י לא יכול היה להישאר ללא רבי, ואחד מהבנים מוכרח היה לקבל על עצמו את עול ההנהגה. העול נפל על כתפיו של * * * הבן האמצעי ר' שלום דובער.אנו שמחים להגיש בזה יומן לא מפורסם משנת תשמ"ז, שכתב אחד התמימים לרעהו שבאה"ק. החודשים חשוון-כסלו התפרסמו לראשונה בתשורה של משפ' קוט. והיומן כולו – בתשורה של משפחות ביטון-חשכור. כיון שהזמן גרמא, במלאת ארבעים שנה לשנת 'קבוצה' זו, אנו שבים ומפרסמים – בחלקים - האלמנה, הרבנית רבקה, ראויה לזיכרון במיוחד. היא היתה ידועה בעולם ר' שלום דובער היה אז בן עשרים ושתיים, אך לא רצה להיות רבי, לכן את היומן המפורט והמעניין, שייהנו ממנו רבים בעז"ה. החבד"י כולו. בעצמה היתה מיוחסת מאד, צאצאית ללמדנים שְקְלוביים הנהיג את ה'חצר' באופן לא רשמי. אמר מאמרי חסידות וקיבל אנשים, (משְקְלוב) מפורסמים⁴, שהיו בעברם 'מתנגדים' נלהבים, שנעשו אחר אך לא היה מעוניין לשאת בתואר 'רבי'.
{א}
אך הגיעה שנת תרמ"ג, ומיד בתחילת השנה החל המהר"ש להרגיש כי כוחותיו עוזבים אותו. מבלי הבט על חולשתו הוא אמר [מאמר] חסידות בראש השנה, והתענה ביום הכיפורים. במוצאי יום כיפור נשכב במיטתו ושוב לא קם. בי"ג בתשרי תרמ"ג נסתלק מן העולם בגיל 48.
הרבי השאיר שלושה בנים: ר' שניאור זלמן אהרן, הבכור; ר' שלום דובער, האמצעי, ור' מנחם מענדל, הצעיר. נשארו אחריו גם שתי בנות: דבורה לאה וחיה מוסיא (מושקא).
1. דמות שלילית במיוחד בהיסטוריה של האנטישמיות הרוסית. מהאישים הבכירים ביותר במקורביו של הצאר אלכסנדר השלישי.
2. בהערה 341 בספר מובא הסיפור הבא: הרה"ג והרה"ח וכו' ר' דובער זאב (ב"ר יוסף) קאזעווניקאוו כותב במכתבו מיום ג' פ' לך לך תרנ"א (נדפס בס' שיבת ציון (ווארשא, תר"ס) ע' 95): כבוד קדשו מרן אדמו"ר ר' שמואל מליבאוויץ נ"ע וזי"ע סיפר לי בפעם האחרונה שראיתי אותו בשנת תרמ"א, שהוא בעצמו רצה לקנות בית ונחלה בארץ הקדושה דווקא ורצה לקבוע דירתו שמה, באופן שתספיק לו נחלתו לפרנסת בני ביתו, והשתדל בזה הרבה, רק שע"י סיבה לא נתמלאה בקשתו אז".
3. ראה הערה 343 בספר. 4. 5. ראה הערה בספר, ובה מובא מקונטרס "חנוך לנער", שקיבל הנשיאות במלואה רק בתרנ"ד. [וי"ל בזה, ואכ"מ]. מצד אביה. אמה היתה בתו של אדמו"ר האמצעי. מוזר שהדבר לא הוזכר כאן.