בְאַחַד הַּיָמִים דָפַק הַּׁשָכֵן עַל דֶלֶת בֵיתֵנּו. זֶהּו שָכֵן מְבֻּגָר וְחָבִיב, שֶּפְעָמִים רַּבֹות אָנ ו זֹוכִים לַעֲזֹר לֹו. גַם הַּפַעַם הּוא שָאַל הַאִם אּוכַל לְהִצְטָרֵף אֵלָיו כְדֵי לַעֲזֹר לֹו בַעֲרִיכַת קְנִּיָהּבַּסּוּפֵר.כְׁשֶּיָצָאתִי לַעֲזֹר לֹו, אָחִי בֶן הַּׁשָנָה יָצָא אַחֲרַי דֶר ך הַּדֶלֶת הַּפְתּוחָה.
"אּולַי תִּקַח אֹות ו אִּתְָך?" הִּצִיעָה אִּמָא שֶּלִי. "הּוא יִׂשְמַח כָל כְָך, ובַעֲבּורִי זֹו תִהְיֶה עֶזְרָה גְדֹולָה".
נַעֲנֵיתִי בְׂשִמְחָה: "מִצְוָה גֹורֶרֶת מִצְוָה! לָּמָה לא?"
קָׁשַרְּתִי אֹותֹו בָעֲגָלָה וְיָצָאנ ו אֶל הַּסּוּפֵר.
כְׁשֶּגָמַרְנ ו אֶת הַּקְנִּיָה, הִתְּבָרֵר שֶהָעֲגָלָה מ מָׁש לא הָיְתָה מְיֻּתֶרֶת: הַּקְנִּיָה יָצְאָה כְבֵדָה מִּדַי, וְהַּסַל שֶל הָעֲגָלָה הָיָה פִתְרֹון מְצֻּיָן. בִלְעָדָיו לא הָיִיתִי יָכֹול לִסְחֹב אֶת כָל הַּׂשַּקִּיֹות...