ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו (כט, י)
בס' 'ויחי יוסף' מהגה"ק מפאפא זי"ע מביא דלכאורה צ"ב מאי קמ"ל הכתוב בזה שראה את צאן לבן, דבשלמא שראה את רחל הכוונה הוא שע"י שראה זיווגו שמח לבבו ויגל כבודו וקבל כח לגלול האבן מעל פי הבאר, אבל מה ענין השמחה שראה צאנון של לבן,? ויש לפרש ע"פ מה שידוע מספרים הק' דבאלו הצאן היו מגולגלים נשמותיהם של צדיקים.
וכמו שמספרים עובדא שהרה"ק מאפטא זי"ע שר פעם ניגון ואמר שזהו 'ניגונו של יעקב אבינו,' וסיפר דבגלגול הראשון היה הוא א' מצאנו של יעקב אבינו וזוכר בעת שהיה יעקב אבינו רועה את צאן לבן אירע פ"א שכבש אחת ברחה מהעדר ורץ אחריה עד שהגיעה לנהר ושתתה ממנה, והבין יעקב שהיתה צמאה, וחכה עליה עד שגמרה לשתות, ובתוך כדי כך שר לעצמו הניגון הלז, והוא עדיין זוכרה ומקובל בידו מאז. ולפי"ז י"ל דכשראה יעקב צאן לבן ראה הנשמות הקדושות הגנוזים בהם ע"כ נתמלא שמחה נגדם ומיד גלל את האבן.
מסופר על הגה"ק רבי אברהם דוד מבוטשאטש בעל מח"ס 'דעת קדושים' שהיה עורך שולחנו הטהור כל שב"ק בסעודה שלישית נמשך שעות ארוכות וכך מספר נכדו בקונט' תולדות חייו שבסוף הספר שזקנו הרה"ק היה יושב מאוחר מאד ומאריך בדברי תורה בקבלה ודרוש משך שש שעות בערך, עד כדי כך שבימות הקיץ היה מצווה לסגור את התריסים כי בחוץ התחיל כבר להאיר השחר ועל שולחנו הטהור עדיין היו שרים ומזמרים 'שבת היום לד,' אחרי הזמירות של הסעודה שלישית לפני שהתחיל בד"ת היה שר איזה שיר 'דבקות' הידוע לבני משפחתו עפ"י מסורה וקבלה, שיר בלי מלים רק בדביקות רבה ובהתפשטות הגשמיות, והיה נוהג להמשיך בניגון זה לפעמים אפילו למעלה מחצי שעה וכשגמר את הניגון היה מתחיל בד"ת. לימים הקרה הד' לאחד מחסידי מבוטשאטש שישהה לרגל מסחרו ברוסיא וכאשר הגיעו הימים הנוראים נסע לרבינו הק' לריז'ין זי"ע וב'יום הקדוש' כאשר ישב רבינו הריז'ינער ומתייחד עם בוראו. פתאום שמע החסיד הזה איך שרבינו שר לעצמו את הניגון הנ"ל, החסיד נתפעל והתפלא פליאה גדולה ויצא מכליו כי רצה לדעת איך הגיע הניגון הזה מבוטשאטש לריז'ין? ואיך זה שהרה"ק מריז'ין ישיר אותו ביום הקדוש בדביקות ובנעימה קדושה,? למחרת היום הרהיב החסיד לשאול מרבינו הריז'ינער לפשר הדבר ועצם רבינו זי"ע את עיניו ואמר' :נו א חידוש מיט דעם ניגון האט דאך יעקב אבינו געפאשעט די שעפעלעך' [מה אתה מתפלא הלוא עם הניגון הזה היה יעקב אבינו רועה את צאנו בשדה!?]מ כשהחסיד חזר לבוטשאטש סיפר להרה"ק את דברי רבינו מרוז'ין זי"ע נשתנו פני הצדיק והתחיל לנענע בראשו ואמר: נו, א חידוש מ'הייסט רבי ישראל, נשמת יעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה, [וכי יש פלא בדבר הלוא שמו רבי ישראל וכו']
המשך דברי אלוקים חיים מעמ' א'
וכל זה אם נגיד שיצחק היה גר גם כן בבאר שבע, אבל ברבינו בחיי כתוב שיצחק היה גר בחברון, ומשם יצא יעקב וילך לחרן, ובהליכתו נכנס לבית מדרשם של שם ועבר, ויתכן לומר שהיה בית מדרשם בבאר שבע וכמו שכתוב במהרש"א, אבל לא יתכן לפי זה מה שכתוב בפרשתינו ויצא יעקב מבאר שבע ואם כן בפשטות נראה ששם ששם היה גם בית מדרשם של שם ועבר, וכמו שכתב המהרש"א ויתרץ לנו מה שהקשינו, למה כתוב ויצא וכנ"ל, וגם יתורץ למה כתוב וילך לחרן שזה לכאורה גם כן לא מרמז לבריחה, כי היה בארץ ישראל ואין לברוח בריצה כמו מביהמ"ד (וכנ"ל) ורק אח"כ ברח לחרן במרוצה, גם מפניו פחדיו של עשיו כי אליפז רץ אחריו ולקח מה שיש לו והניחו לברוח, ויתכן שיעקב פחד שאליפז יכול לחזור ולהרגו במצוות אביו עשיו, ולכן רץ במרוצה. ולכך כתוב בנביא ויברח יעקב שדה ארם.
ועוד יש לומר על השינוי לשון "בריחה" והליכה ולשון יציאה באופן אחר כי רבקה שהכירה את בנה עשיו שמתנכל להרוג את יעקב לכן אמרה ליעקב שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה (לעיל כז מג) ואילו יצחק אבינו שאהב את עשיו כי צייד בפיו (לעיל כה, כח) לצוד ולרמות את אביו יצחק בפיו, כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות, לכן לא חשד שעשיו ירצה להרוג את יעקב אחיו,, ולכן אמר יצחק ליעקב "קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה", וגם יעקב לא חשד בעשיו שרוצה הוא להורגו, ועשה כמצוות אביו. "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם" דהיינו שיעקב הלך ולא ברח בריצה, אבל אח"כ שראה שאליפז השיגו, ואמר לו שעשיו ציווהו להרגו, ואז הכיר בצדקת דברי רבקה אמו ושאחיו עשיו אכן רוצה להרגו, שאמרה לו שעשיו אחיך מתנחם להורגיך, ולכן מכאן ואילך פעל יעקב, כפי שאמרה לו אמו, "ברח לך", והתחיל לברוח בריצה, ומשום כך כתוב בתחילה "ויצא יעקב מבאר שבע, דהיינו בהליכה בנחת ולא בריצה, ורק אחר כך התחיל לברוח אחרי שאליפז השיגו וכמו שכתוב בנביא הושע וכנ"ל ויברח יעקב שדה ארם.
ויתכן גם לומר שיצחק היה גר בחברון, וכמו שכתב ברבינו בחיי ושם קיבל יעקב הברכות, ומש"כ בפרשה הקודמת (תולדות) וילך יעקב וגו', זה הכוונה שהלך מחברון על מנת ללכת לחרן, אבל באמצע הדרך נכנס לבית מדרשם של שם ועבר שהיתה בבאר שבע ואח"כ י"ד שנים שהיה שם יצא ללכת לחרן, וזה מה שכתב כאן בפרשה שלנו, "ויצא יעקב מבאר שבע" כלומר מבית מדרשם של שם ועבר שהיו בבאר באר שבע, על מנת ללכת לחרן ולזה כתוב "ויצא יעקב וכו', כי יציאה מבית המדרש צריך להיות בנחת וכנ"ל.
ולעצם הענין שיעקב נתעכב אצל שם ועבר י"ד שנים, לכאורה איך עשה יעקב כן לשנות מצוותו של אביו ואמו ללכת לחרן, והוא הלך לבית המדרש. והנה בספר רבינו בחיי כתב בזה"ל: שצוה עליו אביו בצאתו קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה, והוא (כלומר יעקב) הבין באותו ציווי שתחת לשון אשה, עומד ענין נסתר והוא שהתורה נמשלה לאשה, ועליה הזכיר שלמה המלך עליו השלום בפניני המשלי "אשת חיל מי ימצא" ואמר "אשת חיל עטרת בעלה" ודרשו חז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה, ועל כן השתדל בנסתר תחילה והלך לשמש בבית עבר י"ד שנה עכ"ל, כלומר שיעקב הבין מקודם את הנסתר שהאשה מרומז לתורה תחילה, ורק אחר כך הבין את הנגלה שאשה הכוונה לאשה גשמית, והלך לחרן, ונשא אשה והוליד בנים גשמיים לעשות רצון אביו ואמו לקיים מצוה ה' בפריה ורביה.