בת פלוני לפלוני — הסיוע מן השמים בזווג

חזק ואמץ

׳בת פלוני לפלוני׳ — הסיוע מן השמים בזווג

ויבן ה׳ אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם (בראשית ב, כב).

אל כל המצפים ומייחלים לזווגם, ואל כל הבונים ביתם בעמל וביגיעה, יש בפרשתנו ובדברי חז״ל חזוק גדול ועידוד ללב: אין הזווג מעשה ידי אדם בלבד. הכתוב מעיד ׳ויביאה אל האדם׳ — כי הקב״ה בעצמו הביאה אליו, ואמרו חז״ל שהיה משמש שושבין לאדם הראשון (עי׳ עירובין יח.). וכן אמרו (סוטה ב.): ׳ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני׳.

והדברים מבוארים באריכות בזוהר הקדוש (פר׳ לך לך צא:), וזה לשונו: ”ותא חזי בכל אנון דיוקנין דנשמתין דעלמא [ובא ראה, כל הצורות של הנשמות שבעולם], כלהו זווגין זווגין קמיה [כולן הן זוגות זוגות לפניו יתברך, כלומר שכל נשמה כוללת בתוכה זכר ונקבה], לבתר כד אתיין להאי עלמא [אחר כך כשבאין לעולם הזה], קדשא בריך הוא מזווג זווגין [הקב״ה מזווג זווגים, דכשבאות לעולם הזה הן נפרדות זו מזו כל אחת בלחוד, עד שהקב״ה מזווגם כבתחילה ונעשים כאחד, וכדאיתא במפרשים על הזוה״ק]. אמר רבי יצחק, קדשא בריך הוא אמר בת פלוני לפלוני, אמר רבי יוסי מא קא מיירי, והא כתיב אין כל חדש תחת השמש, אמר רבי יהודה תחת השמש כתיב, שאני לעילא, אמר רבי יוסי מאי כרוזא הכא [למה יש הכרזה כאן, של בת פלוני לפלוני], והא אמר רבי יחזקיה אמר רבי חייא, בההיא שעתא דנפיק בר נש לעלמא [באותה שעה ממש כשיוצא האדם לעולם], בת זוגו אזדמנת לו [בת זוגו מזדמנת לו, והכונה היא שאותה בת זוג שיצאה עמו ממקור הנשמות מזדמנת לו ושום אדם אחר לא יגע בה, ומשמע שאף בלא הכרזה — אם כן מה צורך ההכרזה, וכדאיתא במפרשים על הזוה״ק], אמר רב אבא [בא לתרץ], זכאין אנון צדיקיא דנשמתהון מתעטרין קמי מלכא קדישא עד לא ייתון לעלמא [אשריהם אותם הצדיקים שזוכים שנשמותיהן מתעטרות לפני המלך הקדוש עד שלא יבואו לעולם, כשהם באוצר הנשמות יחד עם בת זוגם, וכדאיתא במפרשים על הזוה״ק], דהכי תנינן בההיא שעתא דאפיק קדשא בריך הוא נשמתין לעלמא [כי כן למדנו, שבאותה שעה שהקב״ה מוציא הנשמות לעולם], כל אנון רוחין ונשמתין כלהו כלילן דכר ונוקבא דמתחברן כחדא [כל אותם הרוחות והנשמות כולן כלולות זכר ונקבה המחוברות יחד], ואתמסרן בידא דההוא ממונא שליחא דאתפקד על עדואיהון דבני נשא ולילה שמיה [ונמסרות בידי שליח הממונה על עיבוריהם של בני אדם ושמו לילה], ובשעתא דנחתין ואתמסרן בידוי מתפרשין [ובשעה שיורדות ונמסרות בידיו הן נבדלות זו מזו], ולזמנין דא אקדים מן דא [ולפעמים זה מקדים לרדת לעולם לפני זה, כעין מש״כ התוספות (סוטה ב. ד״ה קודם יצירת הולד): ׳נראה לרבי קודם יצירת הזכר בין אם לא נולדה הנקיבה בין אם נולדה׳, ועי׳ שם במהרש״א], ואחית להו בבני נשא [ומלבישם בבני אדם], וכד מטא עידן דזווגא דלהון [וכשמגיע זמן הזווג שלהם], קדשא בריך הוא דידע אנון רוחין ונשמתין [הקב״ה שיודע אותם רוחות ונשמות], מחבר לון כדבקדמיתא [מחבר אותם כבתחילה], ומכרזא עלייהו [ומכריז עליהם, כדי להודיע מעלתם שזכו לזווג המשובח והמבורך; הרי שטעם ההכרזה של בת פלוני לפלוני הוא להודיע שפלוני זכה לזווג האמיתי כבתחילה, וכדאיתא במפרשים], וכד אתחברן אתעבידו חד גופא וחד נשמתא ימינא ושמאלא כדקא חזי [וככשמתחברים נעשים גוף אחד ונשמה אחת, והם ימין ושמאל כראוי, שהזכר הוא חלק הימין והנקבה חלק השמאל], ובגין כך אין כל חדש תחת השמש [ומשום כך אין כל חדש תחת השמש, כי באמת אין שום חדוש והשתנות, והכרוז לא בא אלא להודיע מעלת האיש הזוכה לזווגו כבתחילה]“.

ונשים לבנו לשלושה דברים העולים מדברי הזוהר, ויש בהם חזוק לכל מצפה: ראשית, ׳בההיא שעתא דנפיק בר נש לעלמא בת זוגו אזדמנת לו׳ — מיום שנולד האדם כבר מזומנת לו בת זוגו, והיא ה׳אבידה׳ שלו, שהיא קיימת וממתינה לו, ובעל האבידה הוא המחזר אחריה (עי׳ קידושין ב:). שנית, ׳ולזמנין דא אקדים מן דא׳ — לפעמים אחד מבני הזוג יורד לעולם לפני חבירו, ויש לומר שמשום כך אין לתמוה כשלא הגיע זמנם עדיין, ואין העדר הזווג בשעה זו ראיה לחסרון ח״ו, אלא ענין של עת וזמן, ו׳כד מטא עידן דזווגא דלהון׳ — כשיגיע העת, הקב״ה בעצמו ׳מחבר לון כדבקדמיתא׳. ושלישית, ׳בת פלוני לפלוני׳ — הכרזה זו כבר נשמעה בשמים, ומה שמוטל על האדם הוא רק להשתדל ולבקש רחמים. ואמרו חז״ל (סוטה ב.): ׳קשין לזווגן כקריעת ים סוף׳; ומי שקרע את הים לעמו בעתו, הוא המזווג זווגים בעתם.

זכה עזר — הסיוע ממעל לבונים את ביתם

וחזוק זה נוגע גם למי שכבר נשא, ומרגיש לפעמים כי ׳כנגדו׳ הוא ולא ׳עזר׳. עי׳ בספר נתיבות עולם למהר״ל (נתיב גמילות חסדים פרק ד׳): ”במאמר הזה בא לבאר לך דברים גדולים מאוד על זיווג חתן וכלה. ואמר, כי יש בזיווג שלהם כאשר הם מתחברים הויה שלימה עליונה, והיא הויה אלהית עד שאין זה הויה טבעית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, כי אין זיווג חתן וכלה הויה טבעית רק הויה אלהית. ומעיד על דבר זה, כי המחבר והמזווג איש ואשה שם י-ה מחבר אותם, שהרי היו״ד הוא באיש והה״א באשה, שמורה על זה כי יש כאן חבור אלהי בשלימות. כי מצד הטבע הם מחולקים, שהרי זה איש וזאת אשה, והם מחולקים בעצמם, והם מתאחדים מצד מדריגה אלהית, כמו שמורה עליו מה שחתם שם י-ה בשניהם“. עי״ש עוד.

ולפי דבריו יש לומר שבגלל שהשי״ת הוא המזווג זווגים, והזווג הראשון היה בין אדם וחוה, לכן למרות שאיש ואשה הם שני הפכים ומנוגדים זה לזה, אעפ״כ השי״ת נותן סייעתא דשמיא מיוחדת וכח אלקי המאחד ביניהם, והקב״ה אומר ׳אעשה לו עזר׳ — אפילו שהיא ׳כנגדו׳. אבל כמובן שזוכים אל הסיוע ממעל על ידי ההשתדלות הטבעית, שמבינים את צרכי השני ואת מהותו ואת שונותו, כמבואר להלן במדור ׳משיבת נפש׳. ודבר זה מרומז גם בדברי חז״ל (סוטה יז.): ׳איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן׳ — שאם נוטלים את היו״ד מ׳איש׳ ואת הה״א מ׳אשה׳, נשאר ׳אש׳ ו׳אש׳.

על פי האמור יומתקו דברי רש״י בפירוש מאי דכתיבא ׳עזר כנגדו׳: ”זכה — עזר, לא זכה — כנגדו, להילחם“, ומקור הדברים בגמ׳ יבמות (סג.). והיינו שאם זכה להבין ולקבל בלבו שאשתו שונה ממנו, וגם העמיק להבין מהם אותם השינויים וההבדלים שבין איש לאשה, והוא מודה שכל אלו הן לטובתו, וכדי שכל אחד מהם יוכל להשלים את חבירו ולהשלים עמו — אז היא ׳עזר׳. אבל אם ח״ו לא זכה — אז ׳כנגדו׳ היא להילחם, דהיינו שהשינויים שבין איש לאשה הופכים באמת להיות כמכשולים, והם גורמים וגוררים למלחמות ומריבות וקטטות. ובין שנזכה לזו ובין שנזכה לזו — הבחירה בידינו, והסיוע ממעל מזומן למי שמשתדל. יהי רצון מלפני הרבש״ע שנזכה כולנו, מי שעודם מצפים ומי שכבר בנו ביתם, להיות בגדר ׳זכה — עזר׳, ותשרה שכינה בבתינו.