ויברך אתם אלקים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים, והעוף ירב בארץ (בראשית א, כב). ויברך אתם אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו׳ (שם, כח).
דברי הגמרא במסכת כתובות ומה שיש לעיין בהם
הנה איתא בגמרא כתובות (ה.): ”תא שמע דתני בר קפרא, בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים [פרו ורבו ומלאו את המים וגו׳], אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם [פרו ורבו ומלאו את הארץ], טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן, אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, ברכה דאדם עדיפא ליה“. ע”כ דברי הגמרא.
ולכאורה יש להבין את הטעם שבתולה נבעלת בחמישי — משום שביום זה של בריאת העולם בירך ה׳ את הדגים [ואת העוף] בברכת פרו ורבו; שלכאורה מה השייכות בין הברכה שנאמרה לדגים לבין קיום המצוה של עונה שהאדם עושה אחרי הנשואין מחמת מצות הבורא לפרות ולרבות. ואפילו בברכת פרו ורבו שנאמרה לאדם הראשון, יש לתמוה איזו זיקה יש בין הברכה שנתברך אדם הראשון לבין כל אדם העוסק בפריה ורביה. וכמו כן יש להתבונן מהו הקשר בין עיצומו של יום החמישי לבין הברכה שנאמרה ביום זה של הבריאה, ומה ענין כל יום חמישי ליום החמישי של הבריאה; והוא הדין יש להתבונן לגבי יום השישי. וכן יש לתמוה בשקלא וטריא של הגמרא אי ברכה לדגים עדיפא או ברכה דאדם עדיפא, דאיזה כח יש בברכות אלו, ומה העדיפות של הברכה דאדם.
ברכת פרו ורבו נקבעה בעצם יום החמישי והשישי
אלא דנראה מזה באמת, שברכת פרו ורבו שה׳ בירך לדגים ביום החמישי נקבעה בעיצומו של יום חמישי בכל שבוע, דהיינו שיום החמישי שבשבוע קבל כח וסגולה לענין פריה ורביה, ולא רק לדגים שבים אלא גם כשאדם עוסק בענין זה של פריה ורביה. וכן הברכה שנאמרה לאדם ביום השישי נקבעה ביום זה, כלומר שלעולם יום השישי מסוגל להוציא מן הכח אל הפועל את ענין פריה ורביה, ובפרט לאדם אשר לו נאמרה הברכה; ויתכן לפרש שלכן ברכה דאדם עדיפא.
מעלת נשואין ביום חמישי בזמן הזה
ומן הראוי להעתיק מה שכתב בענין זה בביאור תורה תמימה (אות נז) בלשון הזה [עם תוספות הערות בסוגרים]: ”וכמה נפלא הדבר שלא ראינו ולא שמענו מי שיחוש למצות או לעצת חז״ל בזה, בין בנשואי בתולה שתנשא ברביעי ולהבעל בחמישי, ובין בנשואי אלמנה שתנשא בחמישי ולהבעל בשישי, ואף כל הפוסקים השמיטו דבר זה, כי אף על פי דיש לומר דלפי מסקנת הגמ׳ בכתובות (ד.) דבמקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום, וכתבו התוס׳ דהא דלא חיישינן לטעם דברכה הוא משום דמטעם זה לבד לא היו קובעין יום מיוחד [ומי שעובר על זה אינו מכונה ׳עבריינא׳], עכ״ל [ובאמת יש עוד טעם למה מעיקר הדין בזמן הזה אשה נשאת בכל יום, כי בזמן הזה שעושין הנשואין מיד אחרי הקידושין, ליכא החשש של טענת בתולים], אך פשוט הדבר דהכונה שאין לקבוע חוב ומצוה מחמת זה, אבל עכ״פ הכל מודים דעצה טובה יש בזה, ומי גרע מנהג זה מכמה וכמה מנהגים שנוהגים לעשות בנשואין לסימן ברכה והוקבעו בפוסקים למנהג הלכה, כמו לישא במחצית ראשונה של חודש בעוד שהלבנה במלואה, ולעשות החופה תחת כפת השמים לסימן טוב שיהיה זרעם ככוכבי השמים, ועוד כאלה. ומכל שכן זה, שנאמר מפורש בגמ׳ במקומו וענינו. ואף כי י״ל, שמונעים לישא ברביעי משום המנהג שאין מתחילין בב״ד (כמש״כ לעיל פסוק יד אות מח), אך מאן ספין לבטל מנהג הלכה שבתלמוד, מפני מנהג בעלמא לבד. ועוד, כי הלא אפשר להנשא ולהבעל בליל חמישי. ולכן נראה לחוש לעצת חז״ל בזה. טוב לצרף גם לענין נשואי בתולה הטעם דברכה דאדם שאמרו, גבי אלמנה (עי׳ פסוק כח), והיינו שתנשא בחמישי ותבעל בליל השייך לששי, ובאופן כזה יש סימנא דדגים ודאדם גם יחד“. עכ״ל, ועי״ש עוד.
אין המקרא יוצא מידי פשוטו
והנה רש״י מפרש את הפסוק ׳לא טוב היות האדם לבדו׳: ”שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקב״ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג“. אולם כתב הפרישה על הטור (ריש אבן העזר): ”שידע שאין טוב האדם להיות לבדו. לשון הפסוק נקט, וכן דרשו רז״ל מפסוק לא טוב היות האדם לבדו, שמי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה. ואף על גב שרש״י על התורה פירש האי קרא שאין טוב לאדם להיות לבדו — שלא יאמרו וכו׳ הקדוש ברוך הוא יחיד בעליונים והאדם בתחתונים וכו׳, ומזה הטעם הצריך לו לעשות עזר. ואם כן מה טובה זה לאדם, מכל מקום אין המקרא יוצא מידי פשוטו. ועוד, כי מוכרח לפרש כן ממ״ש לפני זה ׳ולאדם לא מצא עזר כנגדו׳, וע״ד שפירש הראב״ד והביאו רבינו בהקדמה, וכתב שמציאה זו אינה אחר החיפוש, אלא מציאה מחשביי וכו׳ עיין שם“. עכ״ל.
שרוי בלא טובה — מצד הרהור
והנה עי׳ המשך לשון הטור שם: ”ועוד כי כונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות, וזה אי אפשר בלא העזר“. וכתב על זה הדרישה: ”לשון ׳ועוד׳ אינו מכוון, שנראה ששני הטעמים סותרים זה את זה, שלטעם הראשון משמע שבריאת העזר היא מטעם שהיא לטובת האדם בעצמו, ובטעם השני משמע שבריאת העזר מטעם לקיים כוונת הבורא דהיינו לפרות ולרבות, ולא מפני שהוא טוב לאדם, וה״ל לומר לשון ׳אי נמי׳. ולכאורה כוונת הטור במ״ש בטעם הא׳ שהוא לטובת האדם, היינו ג״כ לקיים כוונת הבורא, וכדאמר רב נחמן אמר שמואל בפרק ששי דיבמות (סא:) אע״פ שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב וגו׳, וכמ״ש הנמוקי יוסף (יבמות יט: ד״ה בגמ׳, הובא לקמן בב״י בסימן זה עמ׳ ו ד״ה ונמוקי) שהוא מטעם הרהור, ונקט הטור לשון הכתוב לא טוב וגו׳, אלא שלטעם זה אפשר לו באשה ואפי׳ אינה בת בנים, ואמנם לטעם הב׳ צריך לישא בת בנים דוקא כדי לקיים פ״ו, ובטעם הב׳ ג״כ לא סגי באם כבר קיים פ״ו שפטור מדאורייתא לישא אשה כלל לטעם זה או אפשר לו לקיים פ״ו אף בפנויה בלא קידושין, וכמ״ש הנמוקי יוסף (כ. דיבור ראשון, הובא לקמן בב״י בסימן זה עמ׳ ו ד״ה ונמוקי), וכ״ה שם בשם הריטב״א (סד.) דאפילו בבן ממזר יצא ידי חובת פ״ו, אבל לא יצא בזה ידי חובתו שמירה את עצמו מן ההרהור. וקאמר הטור ׳ועל כן צוהו לדבק׳ כי הוא נתינת טעם על הטעם הב׳ שכתב ׳כדי לפרות ולרבות׳, משא״כ לטעם הא׳ שכתב ׳שידע שאין טוב׳ וכו׳ וכדפרישית הויא היא אצלו רק עזר בעלמא להנצל על ידה מידי הרהור קאמר וע״כ עשה לו עזר“. עכ״ל הדרישה.
הרי חזינן לכאורה מכאן פירוש חדש בזה שאמרו חז״ל שרוי ׳בלא טובה׳, שהכונה דאין לו את השמירה ואת ההצלה שלא לבא לידי הרהורי עבירה, ויתכן שזוהי כונת הכתוב ׳לא טוב היות האדם לבדו׳. ומצד זה יש ׳איסור׳ בגמרא — לעמוד בלא אשה (ועי׳ בזה בשו״ע אבן העזר סי׳ א).
וכתב בהגה״ה שם בדרישה: ”ונראה שמ״ש רבינו שידע שאין טוב לאדם וכו׳, כוונתו ע״ד שכתב לעיל בהקדמה בשם הראב״ד, ור״ל שאין טוב לאדם שתהא העזר נבראת לבדו, ר״ל ולא מגופו — כשאר כל הנבראים שנבראו זכר ונקבה כל אחד לעצמו, וע״כ עשה לו עזר כנגדו — ר״ל ממנו ומגופו שלקח אחת מצלעותיו, ועשה ממנו העזר. וע״ל בהקדמה שביאר זה באריכות. ואי בשביל טובת האדם לחוד, לא היה צריך לבראות לו אשה, אלא היה לו להזדמן ממון והיה קונה ממנו להזמין עבדים ולשמשו, לכך צריך לומר ׳ועוד כי כוונת הבריאה׳ וכו׳, ובאבן העזר של קלף מצאתי שמתחיל רבינו תחילת הספר בפסוק ׳לא טוב היות האדם לבדו׳ ועליו כתב ׳יתברך שמו׳ וכו׳, ולפי זה אין צריך לומר דמה שמסיק וכתב ז״ל ׳על כן צוהו׳ דגם ארישא קאי אלא לא קאי אלא אועוד דסמיך ליה“. עכ״ל.