׳להיטיב׳ לזולת — יסוד הבית וחכמת הנפש

ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח). על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (שם, כד).

מדוע לא טוב שיהיה האדם לבדו, אף שהעזר צמוד לו

ויש לשאול: למה ׳לא טוב׳ שיהיה האדם לבדו, אם העזר יהיה צמוד לו ויהיו כגוף אחד, כפי שפירש הרמב״ן [שכך היה לפני ההפרדה]? האם טוב יותר להיות זקוק לעזר שהוא אדם אחר, נפרד ממנו? הרי כל אדם שואף מעצם טבעו להיות עומד ברשות עצמו, מבלי להיות תלוי באחרים [כי האדם הוא בטבעו בעל בחירה, ורוצה לשלוט בעצמו בחייו]. כבר מקטנותו רוצה הילד ללכת בעצמו ולאכול בעצמו, בלי שיעזרו לו [וזה בא לא רק ממה שהילד רואה שאחרים אוכלים והולכים לבדם, אלא גם מכח שאיפה פנימית להיות שולט ולא נשלט על ידי אחרים, ולא להצטרך לעזרה חיצונית. ושורש הצורך להביע את יכולותיו וכחותיו של עצמו, נובע כנראה מתוך הצורך החזק שבטבע האדם להוציא מן הכח אל הפועל את כל הכחות שיש בתוכו, וממילא הוא צריך ללכת לבדו ולאכול לבדו, שהרי באמת יש בכחו וביכולתו לעשות דברים אלו לבדו, וכן בכל דבר]. וכך האדם לכל אורך הדרך שואף להיות איש בפני עצמו (הסבא מקעלעם זצ״ל אמר לעת זקנותו, כאשר מחמת חולשתו היה זקוק לעזרה, שהוא איבד על ידי זה חצי מטעם החיים), אם בלמודו, אם במסחרו [אדם בדרך כלל אינו אוהב להיות עובד ושכיר אצל בעל בית, אלא אדרבה רוצה לשלוט על אחרים ולהיות בעלים של מסחר], ואם בכל מצבי החיים.

׳מחוק הטוב להיטיב׳ — אין האדם יכול להיות ׳טוב׳ כשהוא לבדו

ביאור הדבר הוא, שאין האדם יכול להיות ׳טוב׳ אם הוא לבדו. ׳מחוק הטוב להיטיב׳ (דעת תבונות) [כי עצם ההטבה לזולת הוא ׳טוב׳. ויתכן לדמות זאת לאור, שמטבע האור להאיר לאחרים; ובאמת הקב״ה נמשל לבחינת ׳שמש׳ המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ועל זה הדרך חתן נמשל גם כן לשמש, שהוא בבחינת משפיע (עי׳ רבינו בחיי בראשית ב, יח), ואכמ״ל בענין עמוק זה], וככל שהאדם מיטיב יותר, הוא נעשה יותר טוב. על כן ברא השי״ת איש ואשה, ואחר כך חלקם לשני בני אדם, כדי שיוכלו להיטיב זה עם זה ויעלו במעלת הטוב. לכן צריך העזר להיות מולו, כדי שיטיב עמה, ועל ידי זה יקרב אותה אליו.

[ואם תאמר: אם לפי המאן דאמר דו פרצופים נבראו, דהיינו שבעצם גם בתחילת ברייתם היה האדם מורכב מזכר ונקבה בצוותא חדא, אם כן אפשר להיטיב זה עם זה, דהיינו שצד הזכר יכול להיטיב לצד הנקבה, וכן להיפך — זה אינו, כי באופן זה אין הוא מיטיב לזולת, והוא כמו שיד ימין מיטיבה ליד שמאל. כי אז היה לאדם הכרה כמו שאדם מיטיב עם עצמו, ועדיין לא היה לו את ההכרה של אדם המיטיב לזולת. ורק אם הם שני אנשים נפרדים שייך ענין הטבה לזולת. ודו״ק.] מכאן אנו למדים, שהבית נבנה על יסודות החסד, וזהו עיקר חובתם של בני הזוג, לשאוף להיטיב זה עם זה. [יתכן שלזה כוון הספורנו כשמפרש על הפסוק ׳לא טוב היות האדם לבדו׳: ׳לא יושג טוב התכלית המכוון בדמותו ובצלמו אם יצטרך להתעסק הוא עצמו בצרכי חייו׳; דהיינו כאמור שעיקר הטוב הוא להיטיב לזולת, ואם הוא עסוק רק בצרכי עצמו, הרי הוא חסר תכלית הטוב.]

למה צריך להיטיב דוקא לאשתו

ואם נשאל: הרי הרמב״ן כותב, כי גם כאשר היו דו פרצופים, היו מולידים ומתרבים; ואם כן היתה אפשרות להיטיב זה עם זה גם באופן שהם כגוף אחד בלתי נפרד? [כלומר שאם לא נפרש כהרמב״ן, ונאמר דבאמת לפני ההפרדה של אדם וחוה לא היה בהם כח ההולדה, הרי מובן למה הצריך לברוא את חוה, כדי שיוכל האדם לקיים פריה ורביה, וגם מובן למה לא היה אפשר להיטיב זה עם זה, כי בלא חוה לא היה אדם מוליד, ונמצא שאדם הראשון הוא האדם היחידי בעולם. אבל לפי פירוש הרמב״ן, דמפרש שלפי מאן דאמר דו פרצופים נבראו היה בהם כח המוליד, קשה למה הצריך לברוא את חוה כבריאה נפרדת; ואם תימא משום שהאדם צריך להיטיב — הרי יכול היה להיטיב לבניו.]

הטבה לאשתו גדולה יותר, כי היא תלויה דוקא בו לקבל צרכיה

כאן אנו מגיעים לנקודה חשובה ויסודית, לגבי השייכות והחיובים שבין איש לאשתו. חיוב החסד שבין אדם לחבירו, מצוה ומעלה גדולה היא; אולם אם אדם ממעט בעשית חסד, אמנם חסר במעלתו, אבל אינו פוגע ופוגם בזולתו, ובודאי ימצאו אחרים שימלאו את החסר שהוא החסיר בענין ההטבה עם הזולת. מה שאין כן בחיובי החסד שבין איש לאשתו, אשר הם מוטלים אך ורק עליו, כפי שהתורה מדגישה: ׳שארה כסותה ועונתה לא יגרע׳ (שמות כא, י). הרמב״ן מפרש את חיוב ׳שארה׳ לא כחיוב מזונות, כפי שפירשו רש״י ואחרים, אלא כחיוב לספק את צרכיה הנפשיים המוטלים על בעלה. ונבאר שהאשה תלויה בבעלה לא רק בצרכיה הגשמיים, אלא גם בצרכיה הנפשיים [ורק הבעל יכול לספק לה כל צרכיה, ובפרט צרכיה הנפשיים; האשה צריכה מטבעה לקבל הכרה בטוחה שבעלה דואג לה לכל צרכיה]. ואם הבעל אינו ממלא את חובותיו כלפיה, הוא פוגע ופוגם בה, ונפשה מושפלת [באמת יש בענין זה עוד נקודה עמוקה: עצם המהות של נפש האשה היא ׳אבידתו׳ של הבעל (כדאיתא קידושין ב:), אחת מצלעותיו, דהיינו שהיא בשר מבשרו ועצם מעצמיו של הבעל, והיא נטפלת אל הבעל (עי׳ רבינו בחיי בראשית ב, יח). ולכן היא צריכה את הטבת הבעל באופן הרבה יותר חזק מסתם אדם, כי אם אינה מקבלת מה שהיא צריכה, היא ממש אבודה. ולכן הפגיעה בה ודמעתה אצלה הרבה יותר חמורות, והבן. ואכמ״ל].

בית יהודי — בית המדרש של חסד

לכן יש בכל בית בישראל חיובים של עשית חסד, והשתלמות במעלות החסד, הרבה יותר גדולים מאשר החיובים שישנם בין אדם לחבירו [דמצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳ נאמרה לכל אדם בינו לבין חבירו, וכמו כן יש הרבה מצוות בין אדם לחבירו, וגמילות חסדים וצדקה. אבל התורה וחז״ל הוסיפו הרבה יותר חיובים בין אדם לאשתו, והרי הבעל מתחייב בשעת הנשואין בעשרת הדברים הכתובים בכתובה. וכל זה משום שהיא תלויה בו ביותר]. בביתו מזומן לכל אחד מקום שלם להיות טוב, ולהשתלם במעלות הטוב, דהיינו, להיטיב. הבית הוא מקום בו לומד הבעל כיצד לעלות בשלימות בעשית טוב יומם ולילה, בכל כחו, הן בגופו והן בנפשו. אפשרויות גדולות להשתלמות זו מצויות בכל בית יהודי, אבל מצד שני גם סכנות גדולות שאפשר להכשל, מבלי למלא החובות אשר הבית מטיל עלינו, אם לא נתכונן כראוי לקראת בנין הבית. ע״כ מקונטרס ׳וידעת כי שלום אהלך׳ ובתוספת ביאור.

בטעמא דמעיקרא נבראו בגוף אחד

עיין לעיל מה שהבאנו לשון הטור. ולפי האמור כאן יש לעיין למה נבראו בהתחלה בגוף אחד; ויש לפרש, שכדי להיטיב כל אחד עם זולתו כראוי, צריך שיהיה חבור טבעי ביניהם, כלומר שאילו נבראו מתחילתם כשני נבראים נפרדים, אז לא היה בכחם להיטיב כראוי זה עם זה, שהרי הם שני אנשים לגמרי; אבל השתא דנבראו בגוף אחד ורק לאחר זמן חלקם, יש בטבעם חבור ואחוד ביניהם כדי להיטיב כדבעי זה עם זה.

על פי האמור יובן למה השרוי בלא אשה אינו נקרא ׳אדם׳

והנה השתא דאתית להכא, יובן נמי למה כל אדם שאין לו אשה אינו אדם (עי׳ לעיל במדור ׳פנים לתורה׳), לפי שיש לומר שתיבת ׳אדם׳ נגזרת מלשון ׳אדמה׳ לעליון, כלומר שהאדם דומה במהותו הפנימית להקב״ה כביכול, וזהו תכלית האדם בעולמו, להדמות למדותיו של הקב״ה [והוא גם מלשון ׳דמות׳, לפי שהאדם נברא בצלם ודמות ה׳; וכן ׳אדם׳ מלשון אל״ף דם, לפי שהוא מורכב מבחינת אל״ף, שמורה על ׳אלופו של עולם׳, והוא גם מורכב מן הדם, בין בגופו וגם בנפשו, שהרי הדם הוא הנפש]. וכדי להיות דומה להקב״ה צריך להיות בבחינת נותן, משפיע ומעניק, שהרי זוהי מדתו והנהגתו של הקב״ה, כי הכל בא ממנו והכל מושפע מהשפעתו. אדם ללא אשה אינו יכול להיות באמת נותן ומשפיע, כי לפי הדברים האמורים למעלה — אין לך ׳מקבל׳ גדול יותר מן האשה, שהיא נצרכת וזקוקה ביותר לבעלה, וממילא ה׳משפיע׳ שלה, היינו הבעל, הוא משפיע אמיתי וחשוב; כי בדרך כלל כשבחור עושה חסד, או בעל אשה ובנים עושה חסד לאחרים, זה על פי רוב בגדר מצוה שאפשר להיעשות על ידי אחרים, ואין מעשה החסד מיוחס כל כך לעושה החסד. משא״כ כשבעל מיטיב עם אשתו, שהיא תלויה בו לגמרי, זה הופך את הבעל ל׳בעל חסד׳ ול׳משפיע׳, ובזה הוא מתדמה שפיר אל הקב״ה כביכול.

׳כנגדו׳ — שונה ממנו

נעתיק עוד מקונטרס ׳וידעת כי שלום אהלך׳ (פרק ב), וזה תוכן דבריו: כך מפרש רבינו עובדיה ספורנו את תיבת ׳כנגדו׳: ׳כי הנכנס לכף [כלומר, לכף מאזנים] נגד דבר אחר, כשיהיה שוה לו בשקל [היינו, במשקל], יהיה נגדו בקו ישר׳. ומפרש, שאשה שוה לאיש בצלם ודמות, ׳כי זה הכרחי לו בידיעת צרכיו, והמציאם במועדם... אמנם לא היה ראוי שיהיה העזר שוה לו לגמרי, כי אז לא היה ראוי שיעבוד וישרת אחד מהם לחברו׳. במה שכתבה התורה ׳כנגדו׳, מתבטא איפוא הצד השוה, הן מולו, זו לעומת זה [כמו שמבואר לעיל על פי הרמב״ן], והן השינוי שאינה כמותו, כאלו כתוב שהיא מנוגדת לו. מתוך שאינם דומים זה לזה, יכולים לעזור זה לזה ולהשלים זה את זה; כי אילו היו שוים, לא היתה אפשרות לתת לזולתו מה שאין לו בעצמו.

התנאי הראשון להיטיב לזולת — להבין ולהכיר את מהות נפשו וצרכיו

כדי לדעת כיצד צריך להתנהג זה עם זה, צריך לדעת מראש מה שמפרידם, לרדת לסוף דעתו של השני, ולהכיר את תכונותיו השונות. למדנו שבנין הבית מושתת על מעלת החסד, והחיובים המוטלים על בני הזוג הם חיובים של חסד. כדי להתחסד עם הזולת, התנאי הראשון הוא להכיר אותו ואת תכונותיו ואת צרכיו, שהם לעתים שונים מצרכיו של משפיע החסד.

נאמר בפרשת החסד: ׳אם כסף תלוה את עמי את העני עמך׳ וכו׳ (שמות כב, כד). את תיבת ׳עמך׳ מפרש רש״י: ׳הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני׳. למה צריך המלוה להסתכל על עצמו כאילו הוא העני? הרי די לו לדעת כי העני זקוק להלואה. אלא שהתורה לימדה אותנו בזה יסוד גדול בעשית חסד: המלוה יכול להענות אל העני באופן נכון ושלם, רק אם ירד לסוף דעתו ולרחשי נפשו של העני, וכך הוא חש את צרכי העני כאילו הם צרכי עצמו. אם כן לענינו הרי הדברים קל וחומר: הלא העני קרוץ מאותו חומר כמו העשיר, אלא מזלם שונה; לזה יש כסף, לזה אין כסף, ולכן זקוק הוא לחסדי העשיר; ועל זה אמרה התורה שהעשיר מחוייב לראות את עצמו כאילו הוא העני המבקש נדבת העשיר. כל שכן שמוטל על האיש החיוב להכיר את תכונות נפשה של האשה, שהן שונות במהותן ובטבען, כדי שיוכל לעשות עמה חסד, כפי שהיא זקוקה לו.

הבה נלמד את ההבדל שבין איש לאשה. תכלית ההבדל בטבעם ובתכונותיהם היא מחמת חובותיהם בעולמם, השונות זו מזו. הקב״ה מתאים לכל אדם תכונות לפי החובה שהוא מטיל עליו, כדי שיוכל למלא אותה בשלימות כראוי. ע״כ מקונטרס ׳וידעת כי שלום אהלך׳ ובתוספת ביאור.

איך יתכן שהיא ׳עזר׳ אם היא ׳כנגדו׳

התשובה היא: על ידי שהבעל מכיר ומבין שהיא כנגדו, כלומר שהיא שונה ממנו, ומבחין במה היא שונה ממנו, על ידי זה היא נעשית עזר לו. וגם כאמור לעיל, שדוקא עצם זה שהוא והיא שונים זה מזה נותן כח שאחד יעזור לשני, כלומר שה׳כנגדו׳ גורם העזר. ועוד נקודה חשובה יש בזה — הסיוע ממעל המאחד ביניהם, כמבואר במדור ׳חזק ואמץ׳.

׳והיו לבשר אחד׳ — איך מתאחדים

הנה רש״י מפרש על הפסוק (בראשית ב, כד) ׳על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד׳: ׳הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד׳. ובפשטות הכונה של רש״י היא, שעל ידי הדבוק שאיש באשתו באים לידי פריה ורביה, ועל ידי שנוצר הולד שהוא מורכב מן האב ומן האם, נמצא שהאיש והאשה הם ׳בשר אחד׳ בולד. ושמעתי ביאור עמוק יותר בדברי רש״י אלו, שיתכן שלא רק כשמסתכלים על הולד הם בשר אחד, אלא שעל ידי עצם ה׳שותפות׳ שהאב והאם השתתפו ביצירה החשובה ביותר בעולם — האדם, בזה הם נעשים בשר אחד ממש. ובבאמת לא רק אחרי שכבר הולידו ולד הם נעשים בשר אחד, אלא גם לפני שהגיעו לזה בפועל, והולד עדיין לא בא לעולם, הם כבר ׳בשר אחד׳, וזאת על ידי ה׳תכלית המשותפת׳ המאחדת ביניהם. וזהו יסוד גדול, שאם יש לבני הזוג תכלית משותפת, ובפרט תכלית רוחנית להקים בית ביחד, זה גופא מקשר ומאחד ביניהם.

[ראה קובץ אסופת ד״ת — אמשינוב (תשפ״א, עמ׳ ק), שכתב בענין זה, ותוכן דבריו: באמת, כששני אנשים עושים דבר בשותפות ביחד, זה יוצר אחדות ביניהם; עצם זה שיוצרים דבר יחד — כמו שרש״י אומר על ׳והיו לבשר אחד׳ שהוא הולד שנוצר מביניהם, אין לדעת אם רש״י מכוון רק לכך שהולד מורכב מבשר שניהם, או שהוא גופא, אם משניהם יצא ולד אחד, הם נעשו שותפים ביצירה הגדולה ביותר שיש בעולם, וזה הופך אותם להיות אחד. ועוד הביא שם את התרגום יונתן במלאכי (ב, יד), שהנביא מוכיח שם את בני ישראל, שאחרי שעלו מבבל, כשבנו את בית שני, היו כאלו שלקחו נשים נכריות והרחיקו את הנשים היהודיות; והוא בא בטענה: איך אתה עושה דבר כזה, ׳והיא חברתך ואשת בריתך׳ — האשה היהודיה היא חברתך ואשת בריתך. והתרגום יונתן מתרגם ׳חברתך׳ — ׳שותפתך׳, וזה מה שיוצר את החבור ואת האחוד.]