זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה, ב). ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (שם ב, יח).
'אינו אדם'
הנה איתא בגמ' (יבמות סג.): "אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם'". וראשית כל יש להקשות לכאורה 'ורמינהו': מפתיחת דברי רבי אלעזר משמע שגם מי שאין לו אשה נקרא 'אדם', שהרי אמר 'כל אדם שאין לו אשה', ובהמשך דבריו הוא אומר שאדם כזה, שחסרה לו אשה, 'אינו אדם' — האם הוא אדם או לא?
אלא נראה פשוט שהכונה בזה, שבאמת כל יהודי, ואפילו רווק שאין לו אשה, נקרא בפי כל בשם 'אדם', ומצד מה הוא כבר 'אדם'. אך מן המקרא 'זכר ונקבה בראם ... ויקרא את שמם אדם' למדנו, שבפנימיות אין השי"ת כביכול קורא לו בשם 'אדם' כל זמן שעדיין אין לו אשה. כי ידוע שכל 'שם' אינו סימן גרידא שבו יודעים איך קוראים לדבר או לאדם מסוים [כסימן המורה את מקום מושבו של האדם, שאינו אלא להודיע היכן הוא נמצא], אלא הוא מורה על המהות הפנימית של בעל השם. ואדם שאין לו אשה אינו במהותו הפנימית 'אדם'. ומזה שהשי"ת קרא לזכר ונקבה כשהם ביחד בשם 'אדם', משמע שיש מהות הנקראת 'אדם', וזו שייכת רק במי שיש לו אשה. וכן מדויק בלשון הגמ' 'אינו אדם', ולא אמרו 'אינו נקרא אדם', ודו"ק.
וביאור הדבר: בעולם הנשמות, טרם בואו של האדם לעולם הזה, הזכר והנקבה הם נשמה אחת, ובאים לעולם בשני גופים נפרדים זה מזה, ובכל גוף יש רק חצי נשמה, עד שהם מתאחדים שוב בשעת הנשואין להיות כנשמה אחת, 'והיו לבשר אחד'. נמצא שרק כשהאדם חי עם אשה הוא נקרא 'אדם', שהרי עיקר האדם הוא הנשמה, ורק אחרי הנשואין נעשה האדם מחובר בצוותא עם החצי השני של נשמתו. אולם טרם הנשואין הוא בגדר 'חצי אדם', דהיינו 'חצי נשמה', שעדיין חסר לו החצי השני של נשמתו, שהיא הנקבה, והוא צריך לחזור אחר ה'אבידה' שלו (עי' קידושין ב:).
כל איש ואשה וזווג ביניהם — כמו אדם הראשון וחוה וזווגם
ועיין ערבי נחל (בראשית, דרוש טז) בזה"ל: "... ואם אמר יאמר האדם — הלא ענין זה לא היה רק באדם הראשון, אבל מאז עד היום לא נוצר הזכר לעצמו, והנקבה בפני עצמה. אף אתה אמור לו — כי כל הנשמות שהיו, ושעתידין להיות, כולם היו כלולים באדם הראשון — נשמות זכרים ונקבות, וכאשר לוקח אחת מצלעותיו ונעשית חוה — נכללו בה כל נשמות הנקבות, ובו נשארו כל נשמות הזכרים, ולכן כל הזווגים שבעולם כך הוא — כמו באדה"ר שהאשה נבנית מאחת מצלעותיו". עכ"ל, ועי"ש עוד. ודבריו הם הקדמה ראויה להמשך מאמרנו, לדעת שכל מהות האשה והאיש והזווג ביניהם הוא כעין בריאת אדם הראשון וחוה וזווגם.
כמה לשונות מן הזוהר הקדוש בענין זה
וכדאיתא בזוה"ק פר' לך לך (פה:): "תא חזי כל נשמתין דעלמא דאנון איבא דעובדוי דקדשא בריך הוא [בא וראה, כל נשמות העולם שהן פרי מעשיו של הקב"ה], כלהו חד ברזא חד [כולן הן אחד בסוד אחד, כלומר כל הנשמות, ונשמת הזכר ונשמת הנקבה, הן אחת], וכד נחתי לעלמא [וכשהן יורדות לעולם] כלהו מתפרשין בגוונין דכר ונוקבא [כולן מובדלות, וכל נשמה ניכרת בגוונה, נשמת הזכר לחוד ונשמת הנקבה לחוד], ואנון דכר ונוקבא מחוברין כחדא [והן זכר ונקבה מחוברות כאחד, והכונה היא שכשיגיע עת זווגם ונשואיהם אז שוב הן מתחברות יחד ברצון קונם, וכדאיתא במפרשים]".
ועוד איתא בזוה"ק פר' ויקרא, שמי שאינו נמצא זכר ונקבה כאחד — כל שבח סר ממנו ואינו בכלל 'אדם' (ה.): "ובגין כך כל מאן דאשתכח דכר ונוקבא כל שבחא אעדיו מיניה, ולאו הוא בכללא דאדם". ועוד איתא שם (ה:): "תא חזי אדם כי יקריב, לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן, וברכאן לא משתכחן לגביה לא לעילא ולא לתתא, ממשמע דכתיב אדם כי יקריב שאני הכא דלאו איהו אדם ולא בכללא דאדם הוא, ושכינתא לא שריא עלוהי בגין שאיהו פגים ואקרי בעל מום, ומארי דמומא מתרחקא מכלא כל שכן למדבחא לקרבא קרבנא". ועוד איתא שם (ז.): "ובגין כך קרא ליה דכר ונוקבא למהוי שלים, ואימתי אקרי בר נש שלים כגוונא דלעילא, בשעתא דאזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדוותא ברעותא" [ולכן קראו 'זכר ונקבה' כדי להיות שלם, ומתי נקרא אדם שלם כדוגמת העליון — בשעה שנזדווג עם בת זוגו באחדות, בשמחה וברצון]. ועוד איתא שם (ז:): "דאמר רבי שמעון, זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד [היחוד והזווג של הזכר עם הנקבה ביחד נקרא אחד], באתר דנוקבא שריא אחד שריא [כי במקום שהנקבה שורה באדם נקרא אחד], מאי טעמא, בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי [בגלל שזכר בלא נקבה נקרא חצי גוף], ופלג לאו הוא חד [וחצי אינו אחד], וכד מתחברן כחדא תרי פלגי אתעבידו חד גופא [וכשמתחברים כאחד, שני החצאים נעשים גוף אחד], וכדין אקרי אחד [ואז הם נקראים אחד]".
'שרוי בלא טובה' — בכל אדם ובכל דור
הנה איתא בגמ' יבמות (סב:): "אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי, כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא טובה, דכתיב לא טוב היות האדם לבדו". ומבואר מזה, שלא רק אצל אדם הראשון נאמר 'לא טוב', אלא כל אדם השרוי בלא אשה נאמר עליו 'לא טוב'. וכמש"כ בפירוש הרי"ף על עין יעקב (שם, אות כב): "שרוי בלא טובה, הביאור נראה לענ"ד דר"י השמיענו שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, משום דאפשר לומר במאי דכתיב לא טוב היות האדם לבדו, דשאני אדם הראשון, שאם לא נשא אשה לא היה מתקיים העולם, כי אדם אין זולתו, ולכן לא טוב אם יהיה האדם לבדו. אבל בדורות הבאים אחריו שאע"פ שאחד או ב' לא ישאו נשים, מכל מקום אפשר לעולם להתקיים ע"י אחרים, אפשר שהשרוי בלא אשה לא ימנע ממנו הטוב. לזה אמר, 'כל השרוי בלא אשה', יהיה מי שיהיה, מכל מקום שרוי בלא טובה. והכריח כן, מדכתיב לא טוב 'היות' האדם לבד, היה לו לכתוב לא טוב האדם לבדו, ומדקאמר לא טוב היות האדם, משמיע הכי שבכל ימי היות העולם לא טוב — אינו שרוי בטובה — אם יהיה לבדו". עכ"ל.
'לא טוב' — כי עדיין לא נגמרה מלאכתו
על פי האמור יש לומר באופן נוסף בטעם הדבר, שבתחילת בריאת האדם נאמר 'לא טוב'. כי רש"י פירש (בראשית א, ז) אצל מלאכת המים ביום השני: "ומפני מה לא נאמר 'כי טוב' ביום שני, לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו". והרי אדם בלא אשה הוא חצי אדם וחצי נשמה, ונמצא שלא שייך בו 'כי טוב', ולכן כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו', כי כל זמן שהוא לבד, בלא האשה, אכתי לא נגמרה בריאתו. וזוהי כונת הגמרא באמרה 'שרוי בלא טובה'. ולפי זה מובן גם מאי דכתיב: "מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב), כי כשכבר מצא את אבידתו, ונעשה אדם שלם, מצא טוב — כלומר שמצא שלימות. [ושוב ראיתי שהקדימני בספר שערי טוביה ברעיון זה.]
ועיין בלשונו הזהב של הכלי יקר על הפסוק 'לא טוב היות האדם לבדו', וז"ל: "לפי שבכל מקום שיש שינוי ומחלוקת אין הטובה מצויה שם, שהרי מטעם זה לא נאמר 'כי טוב' בשני, לפי שבו נברא המחלוקת, כי כל מספר שנים [2] יש בו חלוקה ופירוד [עי' מש"כ לעיל א, ח]. ואם כן אם היה האדם נוצר כל אחד מהם מחומר בפני עצמו, אם כן יהיו שנים גופים מחולקים ולא יהיה הטוב דבוק בהם, יען כי יהיו נעדרים מן האהבה והאחדות ויהיו קרובים לבא לידי פירוד ומריבה וליתן ריוח בין הדבקים, והאדם 'מדיני' בטבע [דהיינו יצור חברתי] צריך יותר אל האהבה והאחדות מכל שאר בעלי חיים, לפיכך אמר שלא טוב היה אם יהיה האדם נוצר מן חומר אחד והאשה מן חומר אחר, לפיכך אעשה לו עזר כנגדו. כשיהיו מן חומר אחד, אז יהיה כל אחד לעזר ולהועיל אל השני, ויהיו זה כנגד זו, פונים פניהם זה לזה, כי זה מורה על האהבה, כמ"ש (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, שאין פירושו התנגדות של מריבה אלא התנגדות של אהבה כמים פנים אל פנים, לאפוקי בזמן שהמריבה מצויה, כל אחד פונה לחבירו עורף ולא פנים, לכך נאמר אעשה לו עזר כנגדו". עכ"ל היקר.
וכן ביאר המהר"ל (יבמות סב:) עומק ענין 'לא טוב היות האדם לבדו', בזה"ל: "ומה שאמר בלא טובה, כי המחלקת לא נאמר בו כי טוב, אבל האחדות והחבור הוא הטוב בעצמו, ודבר זה יש להבין מזה שהחלוק שהיה ביום השני כאשר נברא העולם, לא נאמר בו כי טוב, ממילא הזכר ונקבה דכתיב בהם (בראשית ב, כד) 'והיו לבשר אחד', הוא הטוב". [ונראה שכונתו כדברי הכלי יקר הנ"ל, וקיצר בלשונו כדרכו.]
מדוע נבראו זכר ונקבה כאחד, ואחר כך נחלקו
והנה לכאורה פשטות כונת התורה באמרה 'לא טוב היות האדם לבדו' היא, כי האדם 'מדיני' בטבעו, כלומר שלא טוב לו עצם ה'לבד', כי בטבעו זקוק הוא לחברה ולידידות עם בני אדם. אבל אם כן צריך ביאור, למה צריך לכך דוקא את האשה, וגם צריך ביאור, למה נברא בתחילתו זכר ונקבה יחדיו, ורק לאחר מכן הפרידם. ויובן עם הדברים שכתב הטור בהקדמתו לאבן העזר: "ועוד הפליא והגדיל עמו בעזר אשר עזרו, ובעטרה אשר עטרו, וכחתן פארו, וישם עליו ציץ נזרו, ועל הכל האשה אשר ממנו לוקחה, ולא כשאר הברואים אשר בראם שנים שנים, אבל בראו לבדו, ויקח אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה לו למען היותה לעזר ולהועיל, כאשר כתב החכם רבי אברהם ב"ר דוד בספר הנפש, כי לטובת האדם ולהנאתו הגדולה עשה זה, שאילו נברא זכר ונקבה כשאר הברואים היתה האשה אצל האדם כנקבות הבהמה אצל הזכר שאינה מקבלת שלטונות הזכר ולא עומדת אצלו לשמשו, אך זה חוטף מזה וזה בועט בזה ואיש למעברו יפנו, וגם אינם מיוחדים זה לזה, לפי שבתחלה נבראו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ולכן ראה הבורא יתברך צורך האדם והנאותיו, וברא אותו יחידי, ולקח אחת מצלעותיו, ובנה האשה ממנה, והביאה אצל האדם להיות לו לאשה, ולהיותה לו לעזר ולמסעד, מפני שהיא נחשבת לו כאחד מאבריו אשר לו לשמשו, וכי יהיה מושל עליה כמושל על אבריו, וכי תהיה משתוקקת אליו כשאר אבריו משתוקקים להנאת גופו, וזהו מה שאמר הכתוב (בראשית ב, כ) ולאדם לא מצא עזר כנגדו, מציאה זו אינה אחר בדיקה וחיפוש כשאר כל המציאות, שאין לדבר כן כנגד הבורא יתברך, אך היא במציאות המחשבה הקדמונית, כאשר ברא את הנבראים מן האדמה זכר ונקבה, והביט וראה בטובת האדם, ולא מצא עזר לאדם בבריאה ההיא, ואמר (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, כלומר אין טוב שיהיה האדם מתבודד עם האשה כמו הבהמות שהם מתבודדים ואין הנקבות מיוחדות לזכרים, אעשה לו עזר כנגדו, כלומר אבראנו בענין שיהיה לו עזר ממנו, ושתהיה מיוחדת לו וזהו כנגדו, כלומר שתעמוד אצלו יום ולילה עד כאן לשון הרב".
הרי מדברי הטור שכונת הקרא 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' פירושה, שלא טוב היות האדם 'לבדו', כלומר מתבודד עם האשה כשאר בעלי החיים ושאר הנבראים; אעשה לו עזר 'כנגדו', כלומר אבראנו באופן שיהיו ביחד תמיד ושיהיה לו עזר ממנה תמיד. וכנראה מהמשך לשון הטור, שכתב: "ועל כן הפליגו רבותינו ז"ל מאד לדבר במי שאין לו אשה, עד שאמרו כל מי שאין לו אשה, שרוי בלא טובה, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא דירה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום וכו', עי"ש" — לפי שכל המעלות האלו נובעות מן היסוד והשורש והמעלה הגדולה שהזכיר לעיל, כי בגלל שיש לו טובה גדולה ממנה על ידי העזרה התמידית שהיא עומדת אצלו יומם ולילה, נמצא ששרוי עם כל המעלות הללו. ובאמת על זה הדרך ועל פי הקדמת הטור, מתחיל הטור ריש אבן העזר בלישנא הזה: "יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו, ועל כן עשה לו עזר כנגדו".
ונעתיק מאמר מראש ספר 'וידעת כי שלום אהלך' [עם ביאורים והוספות שציינתי בסוגריים], המבאר בטוב טעם ודעת את עומק כונת הכתוב 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר, כנגדו'. וזה תוכן דבריו: כדי לדעת את מהות הבית והשייכות שבין איש לאשתו, צריכים אנו ללמוד את פרשת בריאת האשה, המבוארת בפרשת בראשית בכמה וכמה פסוקים. ופירש הרמב"ן על הפסוק 'לא טוב היות האדם לבדו': "איננו נראה, שנברא האדם להיות יחידי בעולם ולא יוליד, שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר, נבראו להקים זרע, וגם העשב והעץ זרעם בהם [כלומר, שכל נברא מורכב מזכר ונקבה, הן צומח, הן חי, והן מדבר; ובמדרש רבינו בחיי מבואר, שגם בדומם יש זכר ונקבה]. אבל יתכן לומר, כי היה כדברי האומר [עי' ברכות סא. ועירובין יח. וכתובות ח.] דו פרצופים נבראו [ויש שני פירושים בכונת 'שני פרצופים נבראו': א. שאדם הראשון היה גוף אחד והיה מורכב משני פנים, אחד זכר ואחד נקבה; ב. שאדם ואשתו היו שני גופים ממש, גוף אחד מקדם וגוף שני מאחור], ונעשו שיהיו בהם טבע מביא [כח ההולדה] באברי ההולדה מן הזכר אל הנקבה, כח מוליד... והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו [בטבעו]. וראה הקב"ה, כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו, והוא יראנו [כי לפני ההפרדה לא היה אדם הראשון יכול לראות את אשתו], ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו. וזה שאמר אעשה לו עזר כנגדו". עכ"ל הרמב"ן, ועי' עוד באור החיים על הפסוק שפירש כעי"ז.
אם כן, ההדגשה אינה על 'עזר', כי הלא היה לו עזר צמוד אליו, אלא על 'כנגדו', היינו שתעמוד מולו כבריאה נפרדת, והבחירה בידו, או לקרבה אליו, או ח"ו לרחקה. מה שהיה בתחילה מעצם טבעם, שהיו צמודים יחד, צריך להעשות עתה על ידי עבודת האדם, עד אשר יגיע לתכלית 'והיו לבשר אחד'. 'והיו' — זו היא תכלית עבודתם [כלומר, אין זה בשר אחד במציאות, אלא כך צריך להיות בעתיד על ידי העבודה והיגיעה של האדם, וזוהי התכלית; ובאמת על ידי שיש לבני הזוג 'תכלית משותפת', זה גופא מאחד ביניהם, ואכמ"ל].