נפלאות התורה
׳לא טוב׳ ו׳טוב מאד׳ — פלאי הרמז בפסוק
ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח).
יש לומר רמז יפה בפסוק זה, שמתי ׳לא טוב היות האדם לבדו׳? כשהוא בן י״ח, דהיינו שעברו כבר י״ז שנים שלמות ונכנס לשנת י״ח, וכדאיתא בפוסקים (ובאמת יש מחלוקת בהא דאמרו באבות [ה, כא] ׳בן שמונה עשרה לחופה׳, אם הכונה לתחילת שנת י״ח או לסוף שנת י״ח). והרי תיבת ׳טוב׳ עולה כמספר י״ז, והיינו שלא טוב היות האדם לבדו כשנתמלאו לו י״ז שנים, ואז ׳אעשה לו עזר כנגדו׳, דהיינו שישא אז אשה. וגם מספר י״ח עצמו כמנין ׳חי׳, כי בבנין הבית נפתחים חיים חדשים.
ועוד נפלא: הפעם הראשונה שנאמר בתורה ׳ויברך׳ היא ביום החמישי, בברכת הדגים ׳פרו ורבו׳ (א, כב), ומיד אחריה, ביום השישי, הברכה לאדם (א, כח); ומשם נקבעו, כמבואר במדור ׳התורה והמצוה׳, ימי הברכה בנשואין. ובמעשה בראשית, השבח הגדול ביותר — ׳טוב מאד׳ — נאמר רק לאחר שנבראו ׳זכר ונקבה׳ (א, כז—לא), ואילו ׳לא טוב׳ הוא הפעם היחידה בכל פרשת בראשית שנאמר בה לשון זה, והוא נאמר על ׳האדם לבדו׳. נמצא שבין שני הפסוקים, ׳לא טוב׳ ו׳טוב מאד׳, עומד ענין הזווג.
ופלא נוסף מצינו בפסוק שבראש מדורנו הראשון: ׳זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם׳ — ׳שמם׳ בלשון רבים, ו׳אדם׳ בלשון יחיד: שנים, ושם אחד.
וסוף דבר: בשבת זו, הסמוכה לשמחת תורה, אנו חוזרים מ׳לעיני כל ישראל׳ אל ׳בראשית׳. התורה פותחת באות ב׳ — כמנין שנים, ורמז לבית — ומסיימת באות ל׳, ומצטרפות ׳לב׳; ואכן ׳בית׳ ו׳לב׳ הם יסוד הענין כולו, ׳והיו לבשר אחד׳.