קיצור מהלך השיעור
לכבוד תשפז — תהא שנת פז — אנו זוכים למדור פניני זהר, הדולה פנינים מספר הזהר ומבאר אותם לפי החסידות. יסוד הביאורים בדרושי רבי לוי יצחק שניאורסון, שנרשמו על גליון הזהר שלו בשנת גלותו, ונתבארו על ידי בנו, הרבי מליובאוויטש, במשך שנים רבות. הזהר מתאר את הזעזוע של כל הנבראים, עליונים ותחתונים, כאשר רצה ה׳ לברוא את האדם. החסידות תולה את הזעזוע דווקא במעלת האדם, ממתיקה אותו ומסבירה כיצד הזעזוע הוא גורם מפעיל, יצירתי ומדרבן במציאות העולם ובעבודת השי״ת של כל אדם.
כד בעא קב"ה למברי אדם, אזדעזעו כל עלאין ותתאין, ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי עד דסלקא רעותא עלאה ונהיר שירותא דכל נהוריןא
[תרגום: כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אָדָם, הִזְדַּעְזְעוּ כָּל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וְיוֹם הַשִּׁשִּׁי הָיָה עוֹלֶה בְּדַרְגוֹתָיו, עַד שֶׁעָלָה רָצוֹן עֶלְיוֹן וְהֵאִיר תְּחִלַּת כָּל הָאוֹרוֹת]
"אזדעזעו כל עלאין ותתאין"
רבי לוי יצחק מסביר: "מפני שאדם אינו פרט א׳, כמו שארי הנבראים, אלא הוא כולל כל הנבראים והנמצאים בתוכו, כי נברא מכולם, וכל א׳ הן מהעליונים והן התחתונים נתן בו חלקוב (שלכן כתיב ׳נעשה׳ג לשון רבים. וכן ׳בצלמנו כדמותינו׳ לשון רבים), כי נשמתו היא מלמעלה שכוללת כל העליונים וגופו מלמטה שכולל כל התחתונים (והיינו ׳בצלמנו׳ דהעליונים ׳כדמותינו׳ דהתחתונים), לכן ׳אזדעזעו כל עלאין ותתאין׳. ומה ש׳אזדעזעו׳, הוא פן יחטא ויפגום בכולם בכל אחד מהם". גם עלית "יומא שתיתאה" — יום הששי, בו נברא האדם — הוא עלית המדה הששית, מדת היסוד, "הנקרא ׳כי כל בשמים ובארץ׳ד, ׳דאחיד בשמיא ובארעא׳ה, שכולל כל העליונים וכל התחתונים, שלכן נקרא ׳כל׳, ו׳שמים׳ הוא מעלה, ששם הוא כל העליונים, ו׳ארץ׳ הוא מטה, ששם הוא כל התחתונים".
אכן, הרבי, בנו, אומר שאין לפרש בפשטות בזהר שהזעזוע הוא בשל חשש מחטא ופגם, שהרי העולם והאדם נבראו בשלמות, ולכן הוא מסביר שלכל לראש הזעזוע הוא מעצם הרצון לברוא אדם, המגלה ש"גם לאחר בריאת כל פרטי הנבראים שבעולם, עליונים ותחתונים, באופן ד׳כי טוב׳ו ועד ל׳טוב מאד׳ז — עדיין לא היה העולם בשלימות, ורק על ידי בריאת האדם נעשית השלימות דכל הבריאה כולה"ח. זעזוע כזה, מסביר הרבי, הוא בגדר יראת־בשת. "הביטול דיראת בושת הוא הכנה והקדמה שעל ידו באים לדרגא נעלית יותר, עד לעילוי שבאין־ערוך", לכן הוא גרם לעלית "יומא שתיתאה" — שכולל בעצמו את כל העליונים והתחתונים, כנ"ל — "ועליה זו (׳סליק בדרגוי כו׳׳) שנעשית על ידי הביטול דיראת בושת (׳אדזעזעו׳) מצד הרצון לבריאת האדם — היא הכנה והקדמה שיהיו ראויים להתעלות לתכלית השלימות על ידי (עבודתו של) אדם הראשון".
בהמשך דבריו מסביר רבי לוי יצחקט שהעליה של "ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי עד דסלקא רעותא עלאה" פועלת המשכה של חכמה עילאה — "׳ונהיר שירותא דכל נהורין׳... הוא חכמה שהיא ראשית דכל הספירות כי חכמה נקראת ראשית". הדבר מתאים כפתור ופרח לדברי הרבי כאן, כאשר על ידי בטול של ירא־בשת זוכים למדרגת "בראשית"י (המתחלף ב"שירותא" בחילוף ב־ו באותיות בומף), "בחוכמא", "כֻלם בחכמה עשית"יא.
יש לדייק עוד שהזעזוע לא היה בבריאת האדם או לאחריה, אלא עם עלית הרצון לבריאה זו. לכן, מובן שהזעזוע הוא גופא הכנה (לא רק לעבודת האדם, אלא גם) לבריאת האדם. הזעזוע של העליונים והתחתוניםיב — מתוך הכרה שגם כשנבראו בשלמותם, ובאופן של "טוב מאד", עדיין אין זו התכלית — מוציא כל אחד מהם מתחושת עצמו כפרט העומד בפני עצמו וגורם לו לתרום את חלקו שלו לבריאת האדם הכלול מכולם ומעלה את כולם.
המתקת הזעזוע
עלו, אם כן, שלשה פירושים ל"אזדעזעו":
רבי לוי יצחק מפרש, בפשטות, שהזעזוע מחטא האדם שיפגום את כל הבריאה (חשש ריאלי, שהתממש בסופו של דבר).
הרבי מעלה את הדברים לפירוש נעלה (אידיאלי־אוטופי), לפיו הזעזוע הוא יראת־בשת הנגרמת בפני העילוי שבאין־ערוך בבריאת האדם (כאשר בתוך הבטול במציאות של יראת בשת, שנראה שקט ונטול־תנועה, מפעם זעזוע נסתריג, על דרך הרעד של מורנו הבעל שם טוב).
ונוסף לנו כאן פירוש־בינים, שהזעזוע מהצורך בבריאת האדם, הבריאה הכללית, הוא גופא מה שמוציא כל נברא פרטי ממקומו הנפרד וגורם לו לתרום את חלקו בבריאה הכללית של האדם.
שלשת הפירושים הם בסדר של הכנעה־הבדלה־המתקה: הזעזוע מחשש שהאדם יחטוא ויפגום את כל העולם הוא הכנעה (ותכליתו
נערך ע"י איתיאל גלעדי. ט׳ תשרי פ"ו — רשימה.
- זהר ח"א לד, ב. וראה ליקוטי לוי יצחק ותפארת לוי יצחק על אתר.
- ראה זהר ח"ג קלח, ב (ושם קיז, א ובב"ר יח, ב). ובכ"מ.
- בראשית א, כו.
- דברי הימים-א כט, יא. וראה זהר ח"ב קטז, א.
- זהר ח"ב קטז, א. ובכ"מ; וראה זהר ח"ג רנז, א.
- בראשית א, ד ואילך.
- שם א, לא. אכן, לכאורה יש ליישב — כפשטות הדברים — ש"טוב מאד" נאמר בסוף היום הששי, דווקא לאחר בריאת האדם, שהעלה את כל הבריאה מ"כי טוב" ל"והנה טוב מאד", ועצ"ע.
- ורק על גבי הזעזוע היסודי הזה בא, בהתאם אליו, גם החשש מחטא ופגם שמזכיר אביו: מכיון שהעילוי בעולם כולו על ידי עבודת האדם צריך להיות באין-ערוך מהמצב ה"טוב מאד" שכבר קיים, ונדרשת ממנו עבודה כה גדולה עד שהוא עלול להחסיר-לחטוא בה וממילא להשאיר את המציאות פגומה ביחס לעילוי הנדרש ממנה.
- ועיין באריכות ועומק דבריו במקורם, ואכ"מ.
- ראה תקו"ז תקון כח.
- תהלים קד, כד.
- זעזוע (משרש כפול, זעזע) היינו "זע" בעליונים ו"זוע" בתחתונים, ודוק.
- כנ"ל בהערה ח.