יקוו המים אל מקום אחד

קיצור מהלך השיעור

על יסוד כלל גדול של בעל מי השילוח - שבפסוק התשיעי בכל פרשה טמונה כוונה עמוקה – מתעמקת הרשימה שלפנינו בסודות הפסוק התשיעי בפרשת בראשית, פסוק של גילוי ה"אחד" במקום, בו טמון באופן מופלא כל סדר השתלשלות. על אותו יסוד ממשיכה ההתבוננות אל כל ה'תשיעי' בפרשה - האות התשיעית, התבה התשיעית, הפסוק התשיעי והפרשיה התשיעית. רשימה טריה ומרעננת למיטיבי לכת.

סוד הפסוק התשיעי - גילוי האחדות במקום

ידוע הכלל של בעל מי השילוח ש"בכל מקום נמצא בפסוק התשיעי [מהתחלת הסדר] כוונה עמוקה מכפי שנראה לעין כל על פי פשוטו [כי התשיעי רומז למדת יוסף הצדיק יסוד ויש בזה דבר נסתר וכדאיתא בזוה"ק דאות ט' טובך סתום בגווך וצפון בגווך]".

והנה, בפרשת בראשית, הסדר הראשון בתורה, כאשר "הכל הולך אחר הפתיחה", ו"בתר רישא גופא אזיל" (בתר "ראש יוסף"ה, "ברכות לראש צדיק"), הפסוק התשיעי הוא הפסוק הראשון של יום שלישי של מעשה בראשית, שהוא גמר מלאכת המים של יום שני: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן". כאן מופיעה תבת "אחד" פעם שניה בתורה, לאחר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". קודם גילוי

ה"אחד" בזמן ואחר כך גילוי ה"אחד" במקום. יחסית, הזמן והמקום הם זכר ונקבה, כנודע. בלשון ספר יצירה, הזמן הוא "שנה" והמקום הוא "עולם". גילוי האחדות ב"נפש" (השלמת סוד עש"ן) היינו הנאמר בפרשה השניה של מעשה בראשית, לאחר בריאת אדם וחוה – "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד", וכמבואר באריכות במ"א"ב.

גילוי האחדות במקום הוא במקוה המים (לשון נופל על לשון), כדי ש"תראה היבשה", שתוכשר הארץ למאמר הבא במעשה בראשית, עיקר מלאכת יום שלישי – "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא גו'" (המאמר הנצחי של מעשה בראשית, כמבואר בתניא").

כללות סדר השתלשלות ב"יקוו"

השרש המיוחד, החדש, בפסוק ט – "טוביה גניז בגוויה"10 ("מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ"ט, "נטה שמאלו וברא ארץ"", וד"ל) – הוא "יקוו [המים]", לשון כינוס (כתרגומו "יתכנשון"), לשון תקוה ולשון קו .

והוא סוד הצמצום – כניסת כל המים (המים התחתונים, מתחת השמים) אל מקום אחד, צמצום לצדדין שדוקא שם "מקומו של עולם", "מקום אחד" ("הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי"ט "אני מקומו של עולם ואין העולם מקומי"), העיגול הגדול של אור אין סוף ב"ה המקיף את מקום הצמצום־מקום פנוי.

על ידי זה, "ותראה היבשה", סוד הרשימו שבמקום החלל.

אז נמשך הקו, הרמוז אף הוא ב"יקוו" כנ"ל, מהאין סוף (התפארת הנעלם שבבחינת יחידכא) למקום הרשימו, להצמיח את מציאות כל העולמות א"ק אבי"ע.

וראה בספר השרשים לרד"קיר שקו לשון בנין, כמו "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוּם", בנינם, עיי"ש. היינו בנין כל העולמות על ידי הקו, וד"ל.

בסוף המשכת הקו האור עולה בסוד אור חוזר, סוד התקוה טובה של כל מה שה' ברא בעולמו לכבודו, להתבטל אליו יתברך (מיש לאין), מתוך הכרה שאין דבר עושה את עצמו, ולקוות בכל יום ובכל רגע תמיד להתגלות כבוד שמים, "וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ", שהוא מקור ההתהוות, החיות והקיום של כל היצור, ודוק.

שלשת פירושי קוה

ראינו, אם כן, שלשה פירושים בשרש קוה (העולה אלף־פלא) – לשון מקוה, לשון קו ולשון תקוה. ממוצע מקוה קו־תקוה הוא 256, 16 ברבוע, 4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8 (מקוה קו עולה 257, 256 עם הכולל; תקוה, 511, עם הכולל 512, עולה ב"פ (256). והוא סוד אהרן כהנא רבא, עבודת השי"ת במקדש ואהבת ישראל (בברכת כהנים ורפואת כל מחלה בגוף ונפש) באהבה רבה עד כדי מסירות נפשי.

ויש לומר ששלשת פירושי קוה מקבילים לשלשת קוי עולם התיקון (תיקון לשון קוין, סוד המתקלא, וד"ל):

מקוה מים בחסד, בחינת אברהם – "זכור אב נמשך אחריך כמים"כח (כניסת מים שאין להם סוף אל מקום אחד, "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם [אברהם] אֶת פְּנֵי הוי "כט "מקום אחד" היינו המקום של "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם").

סתם קו הוא הקו האמצעי (שנמשך ישירות מקו וחוט אוא"ס הבוקע לתוך החלל, כנ"ל), והוא סוד קו הבנין, כנ"ל, שבונה כל העולמות. חיצוניות הקו היא כח ההתחלקות שלו, מצד השמאל שבו, אך פנימיות הקו היא כח ההתכללות שלו, מצד הימין שבו, כאשר הוא נוטה לימין "לאכללא שמאלא בימינא"לב, וד"ל.

תקוה היינו סוד קו שמאל, העולה מלמטה למעלה" – "קַנֵּה אֶל הוי' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַנֵּה אֶל הויייילד!

בפסוק "יום אחד" וכמו בפסוק "בשר אחד") ו־52, אחד פו"א, אותיות, יחס מושלם של 1:4. בגימטריא הפסוק כולו עולה 3068, אחד פעמים "ורב כחילה (236)ל, סוד "שיעור קומה של יוצר בראשית"ל 3068 עולה 52 פעמים 59, נמצא שהערך הממוצע של כל אות בפסוק הוא 59.

והנה, בעל מי השילוח מביא את הכלל שלו בפרשת בלק על הפסוק התשיעי בפרשה – "ויאמר בלעם אל האלהים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי" (עיי"ש הכוונה העמוקה שבפסוק זה) – שעולה 1593, 27 פעמים 59.

נמצא שהמכנה המשותף של שני הפסוקים הוא המספר 59 (המספר הראשוני ה־חי, בגימטריא יחיאל, אם־חי, רומז לחוה, "אם כל חי"לח) שעולה זנב, בסוד "חד אמר פרצוף וחד אמר זנב"ל. ומבואר בקבלה" שזנב רומז ליסוד (המדה התשיעית) דקטנות (שהוא גם סוד הנחש הקדמוני שפיתה את חוה ), ששם עיקר תאות המשגל ("וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ"מב, כדלקמן, וכן תאות האיש לאשה, שבקדושה היינו "תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוב"מי, "אך" לשון מיעוט, למעט בתאוה הגשמית, ואז "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל״מד קדושים). והוא גם סוד "טב למיתב טן דו כו'"מה (נ היא האות התשיעית מסוף האלף-בית, ודוק).

חיצוניות הקו היא כח ההתחלקות שלו, מצד השמאל שבו, אך פנימיות הקו היא כח ההתכללות שלו, מצד הימין שבו, כאשר הוא נוטה לימין "לאכללא שמאלא בימינא"

מקוה אברהם; תקוה יצחק; קו יעקב עולה 1406, יהלום 37, יחידה כו'. 'כנף שתי המערכות היא 65, שם א־דני ב"ה, ודוק.

המכנה המשותף

והנה, בפסוק זה יש אחד (13) תבות (כמו

תשיעיות בבראשית

ויש לומר שהכלל הגדול הנ"ל של בעל מי

השילוח קאי לא רק לגבי פסוקים (הפסוק התשיעי מתחלת הסדר) אלא גם לגבי אותיות, תבות ופרשיות כו' (מאותה סבה, שכל תשיעי רומז לספירת היסוד, המכונה "כל"מי, ובה כח של נשיאת הפכים, "רז", י־סוד, וד"ל). לפי זה, נמשיך להתבונן בתשיעיות של סדר בראשית (הראש הכולל של כל התורה כולה):

האות התשיעית בתורה היא ה־א של "ברא" (השלמת ה'ניב' הראשון בתורה, סוד "דבר" ו"חצי דבר", כנודעמח) – "בראשית ברא", ה־א השניה בתורה, על דרך ה"אחד" השני בתורה, "יִקָווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" כנ"ל!

התבה התשיעית בתורה היא "היתה" – "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהו וגו "מט, ההופעה הראשונה בתורה של השרש היה, לשון הויה, יש מאין. יש ב"היתה" גם משמעות של שבירה (לשון "הוָה עַל הוָה"נ), סוד שבירת הכלים בעולם התהו, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תהוּ". תהו עולה יש מאין, כנודע, היינו הרגשת היש של "אנא אמלוך"נב מתוך מקור האין, הבטול האמיתי ליש האמיתי, וד"ל.

הפסוק התשיעי בתורה הוא "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וגו'" כנ"ל.

הפרשיה התשיעית בתורה היא פסוק קללת חוה לאחר חטא עץ הדעת (שנגרם על ידה, ויש לומר דהיינו עיקר תוצאת החטא, וקביעת מנהג העולם לאחר החטא, וד"ל): "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עַצְבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".

"והוא ימשל בך" עולה "היתה" – חזרת העולם (הארץ, הנוקבא) לתהו כנ"ל! – והוא עולה 420 (יהלום 20 כו'), הלעומת זה של יחוד יעקב רחל, כמבואר במ"א (כידועד שבזיווג יעקב ורחל היא למטה ממנו, כתוצאה מחטא חוה, לעומת שרה שלמעלה מאברהם ורבקה ששוה ליצחק, וד"ל). והנה, ממוצע כל התבה ב"והוא ימשל בך" הוא 140 (חכמה בינה, חמה לבנה, רמז למקור חטא עץ הדעת בטענת הלבנה ומיעוטה, במה שאמא, בינה, "מקננא בכורסיא"נה, עולם הבריאה, ראשית התהוות היש מאין , וד"ל) וממוצע כל אות הוא 42 (אמא, שם מב), שביחד (140 ועוד 42) עולה 182, יעקב (הנושא את רחל, וביחד הם עולים 420, כנ"ל).

בכל פסוק הפרשיה התשיעית בתורה, "אֶל

יש ב"היתה" משמעות של שבירה, סוד שבירת הכלים בעולם התהו, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תהו". תהו עולה יש מאין, כנודע, היינו הרגשת היש של "אנא אמלוך" מתוך מקור האין, הבטול האמיתי ליש האמיתי

הָאִשָּׁה אָמַר גו'", יש 16 תבות ו־56 אותיות, והוא עולה 4246, 22 פעמים 193, כאשר התבה החותמת את הפסוק היא "בך", 22 (נמצא שיש כאן 192, ג"פ אדם חוה, פעמים בך ועוד "בך" בסוף)! בקבלה, 193 הוא סוד השם הקדוש טפטפיה, יחוד טפות הזרע של האיש והאשה, והוא סוד האות ז (של זנב, כנ"ל) במילוי המילוי (זין יוד נון), והוא סוד מילוי השם הקדוש כוזו (חילוף הוי', כמו במזוזה"), כף ואו זין ואו (מילוי מה, מתאים לכך ש־193 היינו הראשוני ה־מה) – כידוע פירוש הבעל שם טובים לשם זה בעבודת האדם, כו (הוי') בזו ובזו (כלומר בכל דבר ודבר, "שְׁוִיתִי הוי' לְנֶגְדִּי תָמִיד") – וסוד "אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיכֶם"סא, חותם ק"ש, כמבואר בכוונות"ב.

להאיר"כה ואצל שלמה סיהרא באשלמותא ), שלמה = הוד פעמים הודי.
יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיִדְעוּ, כִּי מֵאִתְּךְ הִיא מְנוּחָתָם יסוד. "יכירו בניך וידעו", הדעת נמשכת ליסוד (כמו בכוונת הלולב, המשכה מדעת ליסוד).

וְעַל מְנוּחָתָם יַקְדִישׁוּ אֶת שְׁמֶךְ מלכות. שם שייך למלכות, "שם כבוד מלכותו".
כל הלשונות, מנוחה ינוחו מנוחת מנוחת מנוחת מנוחה מנוחתם מנוחתם = 2898 = יד פעמים אור (207, היפוך ספרות 702, שבת) = ז פעמים ואהבת (אור אין סוף). ועוד, ועיקר, בכל שמונה הלשונות יש בדיוק 42, בם, אותיות, כנוסח המיוחד למנחה "וינוחו בם"!

לעורר באדם הכנעה ושפלות); הזעזוע שגורם לכל נברא לצאת להבדל מעצמו כפרט ולתרום את חלקו לבריאת האדם הכללי הוא הבדלה; הזעזוע של ירא בשת, הממשיך אור בכל הבריאה הוא המתקה.
רואים כי בסופו של דבר הזעזוע אינו פחד שלילי, אלא כח מניע חיובי ויוצר (המזוהה בעצם עם האדם, המקדם מזעזע את כל הבריאה). כך מבואר ש"בראשית" הוא אותיות בת־ראשי (תנועה חדה של הראש, שמוזכרת בהקשר ללוים בשירם וזמרם) – זעזוע שממנו מתחילה הבריאה כולה. גם בעבודת השי"ת, הכל מתחיל מזעזוע של 'הזזה עצמית', התעוררות לשינוי "התנערי מעפר [ממנו נברא האדם] קומי" (כך מתחיל כל יום, "ובשכבך ובקומך", ועד ל"ובקומך" בהתנערות מעפר בתחית המתים").