קיצור מהלך השיעור
בתורה יפהפיה מסביר המאור עינים שלימוד תורה לשמה הוא יחוד תורת השמים ותורת הארץ – הנסתר והנגלה – וגם מתווה את דרך התיקון למי שעוסק עדיין בתורה שלא לשמה, בלימוד תורת הארץ בלבד, בסדר של "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
יחוד תורת השמים ותורת הארץ
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וגו'. הכלל הוא, שכ"ב אותיות התורה הנתונה לנו, הם נובעים מן כ"ב אותיות התורה העליונה הוא סוד התורה. וכשהאדם לומד לשמה דהיינו לשם התורה, לייחד שני התורות, הוא מייחד שמים וארץ והוא קוב"ה ושכינתיה.
לימוד התורה לשמה במדרגתו העליונה הוא לימוד לשם התורה עצמה – לייחד את התורה עם מקורה העליון, לחבר את תורת הארץ עם מקורה בתורת השמים. בעולמנו שלנו שתי התורות הם שני ממדי התורה – תורת הארץ היא תורת הנגלה, ממד הפשט שבתורה, גופא דאורייתא (ש"ס ופוסקים), ותורת השמים היא תורת הנסתר, ממד הסוד שבתורה, נשמתא דאורייתא (פנימיות התורה, קבלה וחסידות). לפי זה, לימוד התורה לשמה הוא לימוד הפשט, תורת הנגלה, על מנת ליחדו עם הסוד, שרש ומקור התורה. זהו יחוד שמים וארץ – עליו אנחנו מצווים "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים וממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – והוא בעצם יחוד קוב"ה ושכינתיה. לעומת זאת, לימוד הפשט לחוד הוא תורה שלא לשמה, ועליו נאמר "ונרגן מפריד אלוף".
נערך ע"י איתיאל גלעדי. לא מוגה. ט"ו מרחשון פ"ו - רשימה. ג פלה"ר במדבר עמ' שנח. א על ריבוי מדרגות ב"תורה לשמה" ראה חתן עם הכלה ד דברים ד, לט. הערות סז ויפא, וש"נ. ה משלי טז, כח. וראה בראשית רבה כ, ב; זהר ח"ג טז, ב; ב לקו"ת נצבים מו, ד. לא, א.
בתוך הצדיק, כפי שיתבאר בהמשך). וזהו יגעת ומצאת תאמין (מגילה ו:), ולא אמרו יגעת ולמדת, כי הוא קאי על אור הגנוז בגוויה; וזהו יגעת ומצאת את האור הגנוז שהעלימו השם, שאינו נגלה כי אם אחר היגיעה בתורת ה', שהוא אחר שעמל בה נקראת תורתו.
לפנימיות התורה, תורת "השמים שמים להוי'", זוכים על ידי יגיעה דוקא – "יגעת ומצאת תאמין". לאחר שהאדם עמל בתורת ה' ("כי אם בתורת הוי' חפצו"), ביגיעה רבה ועצומה, הוא זוכה למאור שבתורה, ואזי התורה נקראת על שמו, "ובתורתו [שלו] יהגה יומם ולילה". לשון מציאה מתייחסת לדבר בלתי רגיל וטבעי – מוצאים דבר בלתי מצוי – וביחס לתורה היינו סודות התורה, האור הגנוז בתורה (שהוא בחינת המאור שבתורה, כנ"ל). על האור שנגנז בתורה נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב"טי ("כי טוב לגנזו", "והיכן גנזו? בתורה"). "כי טוב" הוא מעל ל"טוב" סתם, ולאחר ששה "כי טוב"ט מגיעים לשביעי־ החביב, "טוב מאד". כך, בשבעה שלבים, ה"אור כי טוב", המאור שבתורה, מחזירו למוטב.
כב אותיות בסוד ובפשט
וזהו בראשית וכו' א"ת, הוא כ"ב אותיות התורה מא' עד ת', השמים הוא סוד התורה; וא"ת הוא כ"ב אותיות התורה מא' עד ת', הארץ הוא תורה הנגלית לנו. ועל ידי תורה לשמה מייחד השמים והארץ דהיינו קוב"ה ושכינתיה.
בכל תורה, בפשט ובסוד, יש כב אתוון, "מא' עד ת'", הרמוזות במלה "את" – "את השמים"
יג תהלים קטו, טז. יד תהלים א, ב. וראה רש"י עה"פ מע"ז יט, א. טו ראה כתב סופר בראשית ז, כג ועוד. טז בראשית א, ד. יז ראה זהר ח"א מה, ב; מו, א. יח ראה זהר ח"ג רסד, א; ז"ח רות פה, ב. וראה חגיגה יב, א. יט בראשית א, ד; א, י; א, יב; א, יח; א, כא; א, כה. ע"פ ויקרא רבה כט, ט.
בסוד, תורת השמים, ו"את הארץ" בפשט, תורת הארץ. "מ־א עד ת" אותיות עד אמת. כל "עד" בתורה כולל שני עדים, כנודערא
עד הרואה את המציאות מ'זוית' השמים ועד הרואה את המציאות מ'זוית' הארץ (כשעדות שלמה היא דווקא חיבור של שני המבטים הזויות, יחוד שתי התורות).
על כב אתוון דתורת הסוד מתאים לומר "באשמרות אהגה בך"כר ועל כב אתוון דתורת הנגלה "ואני אבטח בך"מי. "אהגה בך"-"אבטח בך" עולים 78 (וכן הוא עולה אהגה־אבטח בהכאה פרטית!) – שלשה שמות הוי' של ברכת כהנים, המשולש של זה, "זה הדבר אשר צוה הוי'"כד, נבואת משה רבינו באספקלריא המאירהכה.
מתוך שלא לשמה בא לשמה
והארין, אם אינו לומד לשמה ואינו מייחד ח"ו, היתה תוהו ובוהו וחושך, שנמנע אורו כי אינו מייחד את שני תורות בכדי שתאיר תורה העליונה כנ"ל. ורוח אלהים מרחפת, פי' כי גם שאינו לומד לשמה, על כל פנים בתוך האותיות הקדושים יש בהם חיות רוחנית, וזהו מרחפת על פני המים.
אצל הלומד שלא לשמה – נגלה ללא פנימיות, ארץ ללא שמים – מתקיים "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", ללא גילוי אור התורה. אף על פי כן, בתוך אותיות התורה שלומד, "ואת הארץ", יש חיות רוחנית עליה נאמר "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". "אין מים אלא תורה". רק ביום השני של מעשה בראשית נבדלו המים התחתונים מן המים העליונים, בעוד ביום הראשון הם היו "מים במים"כח, ואזי גם במה שעתיד להיות מים תחתונים בלבד האירה הארה מן המים העליונים, והוא סוד "ורוח אלהים מרחפת". ויאמר אלהים יהי אור, היינו אחר שלא מנע טוב להולכים בתמים ועל ידי בקשת רחמים מן השם, להביא מתוך שלא לשמה לעסוק לשמה; ואזי ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ואיתא בזוהר (ח"א טז.) אור דכבר הוי, קודם שגנזו לצדיקים וכו'. ויבדל אלהים וגו', כי מחמת שלומד לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומכשרתו להיות צדיק וכו' (אבות פ"ו מ"א), וזהו הבדלה בין טוב לרע; כי אם היה מעורב מטוב ורע, אחר הלימוד כנ"ל זוכה להיות נבדל מרע. על ידי יגיעה בתורה, עם תפלה (רחמי), זוכים ל"מתוך שלא לשמה בא לשמה", ואז מתגלה האור שכבר היה גנוז ונעלם בתורה, עד למדרגת העלם האור הגנוז בעצמות המאוריט, כח המאור שבתורה להחזיר את הלומד למוטב, מחשך הלימוד שלא לשמה (נגלה ללא חסידות),
כא סוטה ב, ב. כב תהלים סג, ז. וראה מגלה עמוקות ויצא. "באשמרות )אהגה בך]" עולה 949, 13 (אהבה) פעמים 73 (חכמה[ אהבת ישראל. מכח השמירה המסורה וההידור (ללא גבול) באהבת ישראל זוכים ל"אהגה בך", "ובתורתו יהגה יומם ולילה". כג תהלים נה, כד. ראה מגלה עמוקות בלק דרוש ה ושיחת וישב תשל"ב ס"ב (ע"פ שהש"ר א, לב). כד במדבר ל, ב ורש"י שם. כה ראה יבמות מט, ב; זהר ח"ב פב, ב. ובכ"מ.
כו ב"ק יז, א; זהר ח"ב ס, א. ובכ"מ. כז ע"פ בראשית א, וז. כח בראשית רבה ה, ב. כט ראה המשך תרס"ו עמ' קפב ואילך.
התכללות החשך באור
לימוד המעורב טוב ורע, לאור הלימוד לשמה, מכוחו "זוכה לדברים הרבה", שכללותם היא להיות נבדל מהרע והחשך.
וזהו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. פי' על דרך הש"ס (שבת עז:) מפני מה עזים מסגי ברישא, כברייתא של עולם חשוכא והדר נהורא. פי' כי למה נברא האדם שיהא קטן עד י"ג שנה ואינו חייב במצות, ומעשה הקטנות האיך הם יתוקנו; וזהו עזים, הם העזות, מסגי ברישא בתחילת ימי האדם. ותירץ כברייתא של עולם, כי ההעדר קודם בכל דבר, וימי הקטנות מתתקנין אחר שיתקן מעשיו. והיינו דרך משל בית שאין בו אור, ואחר שהביאו אור בתוכו נעשה כל הבית מלא אור, וקשה היכן הלך החושך שהיה בבית מקודם, שהרי גם החושך הוא נברא כמו אור, דכתיב (ישעיה מה, ז) יוצר אור ובורא חושך. רק הענין הוא דאיתא בזוהר (ח"א יז.) תיאובתא דחושך לאתכללא באור, וכשהביאו האור אל תוך הבית נכלל החושך הנ"ל בתוך האור. והיינו שמח בחור וגו' ודע כי וכו' (קהלת יא, ט), פירש"י עד כאן דברי היצר הרע, מכאן ואילך וכו'; וזהו כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט, היינו אחר התשובה מביא את מעשה הקטנות במשפט וביושר, דהיינו לאתכללא מעשה קטנות באור מעשה הטוב. וזהו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.
לימוד התורה שלא לשמה הוא חשוך, "ברישא חשוכא", קיום מצוה ללא הידור, אך על ידי ההידור "והדר נהורא" – "ויאמר אלהים יהי אור". "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה [חשך] בא לשמה [אור]" – זהו הסדר הקבוע בחיי האדם ("לעולם"), קטנות קודמת לגדלות. החשך הוא אמנם בריאה בפני עצמה (ולא רק העדר־אור), אך הוא לא תופס מקום, וכאשר מאיר אור הוא נכלל בתוכו כרצונו הפנימי מראש – ה"ברישא חשוכא" חוזר ("הדר") להיות בעצמו "נהורא", "אתהפכא חשוכא לנהורא"לא. החשך שנכלל באור (הקטנות שנכללת בגדלות, אחרי התשובה) גם מוסיף מעלה באור, "כיתרון האור מן החשך"לב דווקאלי, ומעלה אותו לדרגת "מאור" שלמעלה מאור (כנ"ל). על התכללות החשך־הערב באור היום נאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" – הכל הופך ל"יום", שמתייחס לעצמות המאור, "שמש הויי"לד.
הכנעה הבדלה המתקה
כל המהלך כאן הוא בסוד הכנעה הבדלה־ המתקה, יסוד היסודות של עבודת השי"ת בדרך הבעל שם טובלה:
כל עוד האדם שרוי בחשך – "במחשכים הושיבני כמתי עולם' זה תלמודה של בבל"ל, היינו לימוד הנגלה ללא פנימיות – עליו להכיר את מצבו ולהשפיל להכניע את עצמו. כאשר הוא זוכה לאור – אור הנבדל מן החשך, כנ"ל בפירוש "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – הוא מגיע להבדלה, כפשוט. אך התכלית הוא להגיע ל"יום אחד", כאשר כל עוצמת החשך (עוצמת "עיזי מסגי ברישא", "הוי עז כנמר"ל) נכללת (בחשק רב, "תיאובתיה דחשך", כנ"ל) באור, ומעצימה את האור להיות מאור – היינו המתקה, "כי מתוק האור"לח דווקא כאשר החשך נכלל בו, וד"ל.
ל ראה רמב"ן לבראשית א, ב; האמונות והדעות מאמר א. ועוד. לב קהלת ב, יג. לג זהר ח"ג מז, ב. לד ע"פ תהלים פד, יב. לה כש"ט (קה"ת) אות כח. לו סנהדרין כד, א (עה"פ איכה ג, ו). לז אבות פ"ה מ"כ. לח ע"פ קהלת יא, ז.